תל-אביב,  10.7.1936

בבוקר טילפן משה סמילנסקי למלון. ברצונו לבוא למסור לי עניין חשוב, אשר בגללו אצטרך אולי לנסוע איתו לירושלים. הזמנתיו למלון.

באמצע ישיבת ההנהלה בבית בן-גוריון יצאתי לפגישה עם סמילנסקי, אשר מסר לי את דבר הפרובוקציה שנתארגנה, לפי ידיעותיו, על-ידי המשטרה ברמלה בצורה של מסירת ידיעה ליהודים על עקירה העומדת לצאת לפועל באחד הלילות, כדי לטמון פח למגינים. המעשה כולו נתפרסם בינתיים בעיתונות. הסכמתי להצעת סמילנסקי שייסע למסור את העניין לספייסר וסידרתי שד"ר ג'וזף יילווה אליו.

חזרתי לישיבה ולאחריה נסעתי עם בן-גוריון לבקר במזח שהוארך והורחב הרבה מאז ראיתיו באחרונה. נפגשתי עם המהנדס האנגלי ארמסטרונג מאלכסנדריה. הוא הביע התפעלותו מהעבודה הרבה שנעשתה בזמן כה קצר, גם מחריצותם של העובדים בשים לב לחוסר הניסיון שלהם. הוא בעד הארכת המזח לעת-עתה, אולם עיקר הצעתו היא להשתמש בירקון.

שלחתי טלגרמה לפ. פרנקפורטר[i] בחתימת ב. ג. ובחתימתי על דחיפות הצעדים שעליו לעשות משני עברי הים נגד הפסקת העלייה ובייחוד נגד ההודעה המוקדמת על כך.

אחר הצוהריים התייעצות בוועד הפועל של ההסתדרות בשאלת הנמל. ביקרתי אצל דיזנגוף ומסרתי לו את הצעת הנציב בעניין הנמל וידיעות על המצב הפוליטי. הדעות שהביע בכמה עניינים היה בהן כדי לעורר דאגה.

כתבתי תזכיר לממשלה בשאלת הכבישים, לעת-עתה על הכבישים הראשיים, על-מנת לכתוב לחוד בשאלת כבישי-העזר.

[---]

ג'וזף טילפן מירושלים על-אודות הטלגרמה ששלח בא-כוח "דיילי הרולד" (הרי לוין מהקק"ל) לעיתונו בדבר הפסקת העלייה כעובדה, ועל השאלה שקיבל בא-כוח "דיילי אקספרס" (מלצר) בדבר תגובת הערבים והיהודים. מסרתי לענות, כי תגובתנו היא שאין להעלות על הדעת, לאחר כל הודעותיה של הממשלה, שייעשה איזה צעד שהוא אשר פירושו כניעה לאלימות. ג'וזף מסר כי קרא אליו את לוין ונזף בו על משלוח ידיעה כזו. הלה טען כי שמע את הדבר עוד לפני זמן מפי ערבי אחד, ואתמול מפי פקיד אנגלי נמוך.

בשעה יותר מאוחרת טילפן אגרונסקי למסור כי העלייה הופסקה. הרגעתיו והסברתי לו מה קרה.

ירושלים,  11.7.1936

חזרתי לירושלים. מצאתי את העיר נסערת מהידיעות על הפסקת העלייה. ראיתי נזק עצום בהתפשטות הלך-רוח זה מפני השפעתו המעודדת על הערבים ומפני הסכנה של הבעת כניעה מצד היהודים ולימוד היתר בשביל הממשלה לעשות את הדבר. ב"פלסטיין רוויו" הופיע מאמר של משה מדזיני[ii] בשם "?Capitulate Britain Will", המסתיים במחאה של קול ענות חלושה שפירושה למעשה קפיטולציה יהודית להפסקת העלייה, כאילו הגרזן כבר ניחת על הראש ואין לנו אלא להשמיע את האנחה האחרונה.

הערבית שבהפצת שמועות על הפסקת העלייה ולהכריז כי הדבר הזה לא יקום ולא יהיה, גם אם יש בזה משום סכנה של הרגעת ציבורנו כלפי אפשרות של הפסקה. אליהו גולומב מסר לי שגם ב"בוסתנאי"[iii] הופיע מאמר המשלים עם הגזירה.

בלילה ביקרתי ב"פלסטיין פוסט" ולקחתי דברים עם אגרונסקי באותו כיוון. הדברים נשאו פרי.

ממערכת "פלסטיין פוסט" התקשרתי עם "הארץ". משם ענה השומר. שכחתי כי "הארץ" סגור.

ירושלים,  12.7.1936

בבוקר ערכתי מברק של "פלקור", המסכם את תגובת "פלסטיין פוסט" לשמועות על הפסקת העלייה.

טילגרפתי ללוריא לדאוג לכך שמשרד המושבות יראה את המברק הזה של "פלקור".

התקשרתי טלפונית עם הופיין[iv] בחיפה לקבוע איתו פגישה בשאלת נמל יפו.

משה סמילנסקי בא למסור הצעה של פעולת "שבירה" [של השביתה בנמל] ביפו, שצריכה לעלות בסכום לא קטן. הבטחתי לעיין ולענות. אין חשש להפסד ממון במקרה של אי-הפסקת השביתה, אולם יש ויש לחשוש שהערבי בעל ההצעה יודע כי השביתה תיפסק בין כה וכה בעוד ימים מספר והוא רוצה להרוויח מהעסק בלי עמל מצדו.

סמילנסקי בא לירושלים לראיון עם הנציב (לא ברור לי בדיוק מי הזמין אותו. [מרדכי] ניורוק אמר שסמילנסקי ביקש את הראיון, ואילו סמילנסקי עצמו מסר לי כי הנציב הזמין אותו). אמרתי לסמילנסקי, כי ייתכן שהנציב ייגע בשתי שאלות פוליטיות: הפסקת העלייה וקנטונים. הסברתי לו את המצב בעניין הראשון – את התנגדות הנציב עצמו לכל ויתור לאלימות וגם ל"מחווה" מצדנו בעניין זה, את המצב בקרב הערבים אשר גסיסת שביתתם נמנעת כרגע רק על-ידי זריקות מלאכותיות של עידוד-בשורות מלונדון, ואת החשש שלא נוכל להמשיך ולקיים את ה"הבלגה" אם תיפסק העלייה. הוא שמע את הדברים בכובד-ראש, בייחוד על עמדת הנציב, אולם לא ענה הן ולאו. אמרתי מהו הקו שלנו והדגשתי שעליו לנקוט בו. בשאלת הקנטונים אמר שהוא מתנגד גמור. אמרתי: אילו היית בעד, הייתי אומר לך לא לכתוב בעניין זה, אך מכיוון שאתה נגד, אדרבה, כתוב עכשיו, כי הממשלה חוקרת לעמדת הציבור היהודי בשאלה זו.

ערכתי עריכה אחרונה יחד עם ג'וזף את המכתב למזכיר הראשי בשאלת הכבישים.

בישיבת ההנהלה התחלתי למסור על התפתחות העניינים האחרונה, אך הרצאתי נפסקה על-ידי בואו של סמילנסקי, שחזר מארמון הנציב. לדבריו, קרא אותו הנציב להתייעץ בדבר יום התחלת הקטיף, שאלה שיש בה פלוגתא בין הפרדסנים. מזה עבר לשאלות חקלאיות שונות. סמילנסקי השתמש בהזדמנות כדי להציג את התביעה בדבר מתן רשות לשוטרים המיוחדים, המזוינים בנשק צבאי, לצאת לפרדסים בלילות. הסדר הקיים הוא שבעלי הרובים הצבאיים עומדים על המשמר במושבה גופא ורק הגפירים [נוטרים], שבידיהם רובי-ציד, יוצאים לפרדסים ולשדות. הנציב ענה שהצבא מתנגד לחלוטין להופעת המוספים מחוץ למושבה, והוא לא ישנה את הדבר. תמורת זה הבטיח הגברת משמרות הצבא בלילות וצירוף מורי דרך יהודים להם. לבסוף אמר הנציב, שהוא סבור כי המצב יוקל בימים הקרובים ביותר ושאל את ס. לדעתו. ס. ענה, כי בקרב הערבים עייפות רבה ואם הממשלה תישאר תקיפה לא מן הנמנע שתבוא נסיגה. סמילנסקי עצמו דרש את דברי הנציב כמבשרים רעה לנו: אם הוא כל-כך בטוח שהעסק ייגמר בעוד ימים אחדים, משמע שיש בכיסו משהו בשביל הערבים.

אולסונגר[v] בא להודיע הסכמתו הגמורה לנסוע להודו.

אחר הצהריים שלחתי מברק ארוך לוייצמן על כיוון המלחמה נגד הפסקת העלייה לאור המצב כאן ובלונדון.

ד"ר גליקסון[vi] בא על-פי הזמנתי לבירור עניין הפסקת "הארץ". חשבתי שהם קיבלו בינתיים את מכתב הממשלה הקובע את סיבת הסגירה, אולם המכתב טרם התקבל. הסכמתי לפנות לממשלה ולדרוש בירור. בהזדמנות זו מסרתי לגליקסון אינפורמציה פנימית בשאלת הפסקת העלייה והצעתי את הקו שיש לנקוט.

[---]

קלינוב[vii] טילפן להודיע שנתקבל המכתב בדבר סיבת סגירת "הארץ"; משהו שהופיע בגיליון 5 ביולי ושיש בו כדי לעורר מרד. גרביצקי[viii] בדק את הגיליון והדבר "המסוכן" היחיד שמצא בו – מאמר על עזרת צ'נסלור[ix] לעיתון "פלסטיין אנד טרנסג'ורדן", לפי האינפורמציה שנתפרסמה בפ. פ. [פלטסטיין פוסט] והוכחשה.

חיפה,  13.7.1936

בבוקר, בירושלים,  גמרתי עריכת המכתב לנציב בעניין הפסקת העלייה. סיימתי בבקשה להעבירו למיניסטר המושבות.

קיבלתי טלפונית תשובת המזכיר הפרטי [של הנציב העליון] על שאלתי מאמש. ביקשתי להודיע לה"מ כי אהיה בחיפה וייתכן שאראה את סטיד.[x] רצוני לדעת אם מותר לי לדבר איתו בעניין ההצעה על נמל יפו במקרה שתתגלגל השיחה על כך, או שעלי להתנהג כאילו אין הדבר ידוע לי. התשובה היתה כי לה"מ אין כל התנגדות שאדבר עם סטיד על העניין אם רצוני בכך. משמע שסטיד בתוך תוכו של העניין והדבר נותן חיזוק לחשש של בר-כוכבא, כי הוא-הוא בעל ההצעה מעיקרא ועל-כן יש לפסול אותה משום שכל כוונתו להרע.

יצאתי לחיפה לכינוס באי-כוח היישוב במחוז הצפון, שסודר על-ידי הוועד הלאומי.

עד רמלה במכונית יחד עם יהושע גורדון ואליהו אפשטיין. ביררתי בדרך עם א. אפשטיין את השאלות שעליו לטפל בהן בביקורו בסוריה: הדי המשא-ומתן בפריס המגיעים ללבנון ולסוריה, רושם מאורעות ארץ-ישראל בשני החבלים (אם מבינים את הנזק שהדבר יגרום לקייטנות לבנון וליצוא של סוריה), עמדת המנהיגים הסורים לאפשרות של משא-ומתן יהודי–ערבי בארץ-ישראל, אפשרויות השפעה על העיתונות הסורית.

באווירודרום [שדה תעופה] ברמלה פגשני א. גולומב לקבלת ידיעות.

באווירון לחיפה יחד עם י. גורדון. ישנתי כל הדרך.

באווירודרום בחיפה פגשני דוד הכהן.

בטכניון חיכה לי הופיין שעמד לחזור לתל-אביב. מסרתי לו בקצרה את עניין הצעת הנציב להשתמש בפועלים עברים לשם שבירת השביתה בנמל יפו ואת הנימוקים בעד ונגד שנשמעו עד עכשיו. נימוקו השלילי של דיזנגוף הוא כי אסור לנו להתקשר עם הנציב לפעולה כה מסוכנת, באשר אין לסמוך עליו שלא יירתע באמצע תחת השפעת סובביו ויכשיל אותנו בנסיגתו. תגובתו הראשונה של הופיין היתה שלילית. הצעתי לו לסדר התייעצות מצומצמת בתל-אביב עם רוקח ורמז [ונציגים] מתוך ועד הנמל והתחבורה ולהודיעני מסקנתם.

כינוס באי-כוח היישוב במחוז הצפון התחיל ב-11.30 ונמשך עד קרוב ל-4. נכחו למעלה ממאה מגוש נתניה, עמק חפר, השומרון, חיפה, העמק, טבריה והגליל. בן-צבי פתח בסקירה על המצב. הרציתי כשעה וחצי על מהות המאורעות, עמדת הממשלה ויחסנו אליה, פעולתנו בירושלים ובלונדון, סכנת הפסקת העלייה בכל גלגוליה עד השלב שבו היא עומדת כיום ועד בכלל, שאלת המשא-ומתן עם הערבים, המלחמה הפוליטית הגדולה שבפניה אנו עומדים עם בוא "הוועדה המלכותית" ולאחריה, אפשרויות ההתבצרות הנתונות לנו כיום, דווקא בעקב הפורענות: גיוס השוטרים המיוחדים שעלינו לעשותו קבע, המזח בתל-אביב, כבישים וכו'.

הייתה שורה ארוכה של שאלות וקצת השגות. יהודי אחד טען מדוע נסע בן-גוריון לוורשה. חובתו בימים אלה לא לזוז מלונדון. ברץ[xi] האשים את פיק"א בהזנחת קרקעותיה שהוסגרו בידי חוכרים ערבים. ציזלינג[xii] תבע הגדלת הגיוס הליגלי (ומתן רשות להשתמש ברובים צבאיים מחוץ לתחומי המשק עצמו, ארקין מנתניה סיפר נפלאות על ה"חוריה" [ערבית: חירות] השוררת בשרון הצפוני ובעמק חפר – חבל שלטונו של נציב המחוז צ'יזיק. צעיר כורדי מאלרואי, שדיבר עברית משובחת, תבע תקציב לביסוס מושב זה של יהודים כורדים.

ד. הכהן טען, שעלינו לשאוף להארכת השביתה הערבית ככל האפשר באשר היא הורסת אותם ועתידה לבצר אותנו. עניתי במפורט על כל השאלות. מצד אנשי חיפה הובעה המישאלה. שלפחות פעם בחודש אבוא לחיפה לשם אינפורמציה וקשר.

ביקרתי את רוטנברג בתחנת-החשמל החדשה. אמרתי כי החדר הענקי שלו עם החלון כפתחו של אולם הנשקף אל הים מעידים על תחייתו הממלכתית של העם היהודי. מסרתי לו ידיעות על המצב ועל נפתולי הימים האחרונים. השגתי הסכמתו להשתתף בפעולה שהציע מ. סמילנסקי ביפו. לא הספקתי לשמוע מה שהיה לו להגיד לי על המצב, כי הגיעה שעת ישיבה אחרת והבטחתי לבוא שנית.

השתתפתי בהתייעצות עם חברים מהעמק והגליל בשאלות המצב: נחמני[xiii] העלה שלוש שאלות: עלונים בערבית לסביבה, הוצאות לטיפוח יחסי שכנים, בראש וראשונה בשאלת הביטחון, הסתייעות במנהיגים סורים לשם שלום בארץ-ישראל. היה בירור סביב שאלות אלו, שנשמעה בו תביעה נמרצת לעיתון ערבי. סיכמתי: שאלת העיתון תוחלט במוסדות המרכזיים, והעירותי שהתובעים עיתון ערבי מתכוונים יותר לסיפוק הצורך הקיים ביישוב לדעת שיש לו עיתון ערבי משלו ואינם רואים את קשיי ההגשמה ואת הסיכויים הדלים שיהא לעיתון זה להשפיע על הערבים. קיבלתי את רעיון העלונים המקומיים בשביל הסביבה הערבית הקרובה, שתוכנם יהיה מותאם לענייני המקום והבטחתי עזרת המחלקה להוצאת הדבר לפועל. ביקשתי לברר ולהמציא למחלקה תוכנית מסויימת של פעולה בקרב השכנים עם פירוט ההוצאות. הודעתי שאנו שולחים איש לסוריה לבירור העניינים שם.

צבי יהודה[xiv] עורר שאלות מסוג אחר: עניין הפקידים הערבים שחתמו על התזכיר,[xv]בתוכם קציני מחוז המטפלים ביישוב היהודי הכפרי. אין המשקים רוצים לבוא איתם בדברים, כיצד להתנהג? הצעתי שיכתבו תזכירים למושל בנצרת וידרשו החלפת הקצינים האלה ביהודים או לפחות בערבים שלא חתמו על התזכיר. למעשה יימנעו מפנות אליהם ויבואו בדברים מעל לראשם רק עם המושל האנגלי. אנשי גוש חרוד ששייכים לבית-שאן אמרו, שלרגל האופי המיוחד של המשא-ומתן עם השלטונות בימים אלה הם נמנעים בין כה וכה מלבוא בדברים עם קצין-המחוז הערבי שלהם אף-על-פי שהוא לא חתם על התזכיר. אמרתי שזה לא ייתכן. אין למדוד מידה אחת לצדיק ולרשע, כי אזי מה הרוויח זה שמנע חתימתו? הודעתי שהסוכנות מצדה תפנה לממשלה ותדרוש סילוק חותמי התזכיר מטיפול ישיר בענייני היישוב היהודי

עוד עורר צבי יהודה שאלת השארת השוטרים המוספים להבא. הוסכם ששאול [מאירוב-אביגור][xvi] יגיש בעניין זה הצעות. לבסוף התאונן צ. י. על העיתונות שהיא מפרטת יותר מדי במסירת כל ניסיון למעשה אלימות או חבלה עד לקלים שבקלים ומגזימה בתיאור המעשים הראויים לפרסום. לביקורת זו הצטרפו רבים. אטקין[xvii] מגבע עורר שאלת הנפה היהודית. אנשי גוש עפולה רוצים ביצירת נפה יהודית שתקיף את כל העמק על אגפיו המזרחי והמערבי ומרכזה בעפולה. דעת גוש חרוד היא כי היות וכיוון התפשטותו כלפי בית-שאן, אסור לו להיגמל עכשיו מבית-שאן ולהיעגן בעפולה. הסכמתי עם עמדה זו וציינתי סכנה שתביעות האוטונומיה הטריטוריאליות שלנו עלולות להסתלף בידי הממשלה ולסייע לה בהגשמת תוכניות קנטוניזציה.

ב-9 עליתי אל הכרמל למלון 'טלטש' החדש. עלו אתי ד. הכהן וא. חושי[xviii] וישבתי אתם עד 11 להתייעצות בשאלת נמל יפו. דעת שניהם שלילית, כפי שאפשר היה לראות מראש. נימוקים נוספים: לא נוכל לגייס מספר מספיק של ספנים וסוורים בשביל יפו, באשר אחוזם של שני סוגים אלה לגבי הסבלים צריך להיות שם הרבה יותר גבוה מאשר בנמל חיפה, אשר בו האוניות יכולות לגשת לרציף. שנית, נמל חיפה ניבנה עכשיו משיתוקה של יפו. פתיחת יפו תהיה מרה לערבים בחיפה ואם אנחנו נסייע לדבר במו ידינו נקומם נגדנו את פועלי נמל חיפה, שיחסיהם איתנו טובים.

במשך הערב הודיעוני טלפונית מירושלים כי המזכיר הפרטי צילצל לשאול אם אהיה מחר בעיר, כיוון שה"מ מחכה ממני לידיעות בשאלה ידועה (נמל יפו). ביקשתי לשאול אם הדבר דחוף למחר, כי אז אבוא, או אם אפשר לחכות ליום ד' (רציתי להישאר יום על הכרמל). באה תשובה, כי ה"מ מוכרח לקבל את חוות-דעתי מחר.

ירושלים,  14.7.1936

בבוקר בחיפה ביקרתי את רוברט גוטליב מפיק"א בביתו, לפי בקשתו. הוא אבל על מות אביו ואינו יוצא את הבית בימי ה"שבעה". בעוד ימים אחדים ישוב לפריס ובקשתו לקבל הסבר על המצב כדי למסור למנהליו. סיפרתי לו בקצרה על מצב העניינים ועל התפקידים הקרובים. גוטליב והרי וולפסון התאוננו מרה על הביקורת בעיתונות ובציבור נגד פיק"א בגלל הזנחת הקרקעות. הם מוכנים להראות לי את כל החומר ולהוכיח כי הם נפתלים עם כל הקשיים, אולם אינם מצליחים להתגבר עליהם בגלל סיבוכים משפטיים. הבטחתי לבקר פעם במשרד פיק"א לבירור העניין.

ביקרתי את סטיד במשרדו. שאלתי מדוע אינו עוזר ליהודים בתל אביב. סטיד טען כי אינו עוזר לשום צד, אלא עושה את הדבר הישר ונענה לצרכים המוצדקים. אמרתי שיותר מזה איני דורש, אולם עליו להודות שהעזרה למזח תל אביב היא עניין ישר וצורך חיוני. מסרתי לו את הדרישות שהצגתי לנציב:

   1. קביעות תחנת המכס, שלא יהא קיום כל העניין תלוי בפתיחת נמל יפו מחר או מחרתיים;

   2. מחסן-מכס קבוע במגרש היריד;

   3. רישום הסירות המובאות לתל אביב במקום עבודתן ולא בחיפה, כפי שנהוג עכשיו;

   4. מתן רשות כניסה לאוניות ישר לתל אביב במקום להסב אותן דרך יפו;

   5. רשות לפריקת עץ לבתי-החרושת בתל אביב בשביל תיבות תפוחי-זהב;

   6. היתר לעבודה ביום א'.

תשובותיו של סטיד: על סעיף 1 רצונו לדבר אתי ארוכות. אפילו שעתיים-שלוש, אולם מוטב שניפגש יחד עם אנשי המסחר והמעשה, כי מתיירא הוא את אנשי הפוליטיקה וקשה לו לעמוד בכפיפתם ביחידות. ביחס ל-2, אף פעם לא דובר אתו על העניין – אדרבה. אשר ל-3, נסתתמו טענותיו כשטפחתי על פניו את האבסורד שבסידור הנוכחי (הוא לא יכול היה להודות על כוונתו למנוע עד כמה שאפשר תביעות נוספות בחוף תל אביב). רשם את הדבר לעיון. 4 – אינו ברשותו כלל אלא ברשות שלטונות הנמלים (בבואי לירושלים נודע לי כי העניין סודר). 5 – בצורה כזו לא הוצע לפניו הדבר, בהחלט מוכן לעיין. 6 – אגוז קשה מאוד, תקדים מסוכן בשביל כל סדרי העבודה במחלקת המכס, אשר לפי החוק אינה פועלת ביום א'. אמרתי שאין זה בשבילי חודו של טריז, שכוונתי להכניס כדי להבקיע את חומת יום א' שלו, אלא עניין השייך אך ורק לתל אביב שהיא כולה עיר עברית, שפועליה לא יעבדו בשבת, ושאין בשום פנים לחייבם למשטר של שני ימי מנוחה בשבוע. סטיד טוען שאין הוא חושב לרצוי שתחנת המכס בחוף תל-אביב תהיה מורכבת אך ורק מיהודים. אמרתי, שרעה זו עדיין לא כלתה אל הפקידים הנוצרים, וגם אם יהיו מקרים שפקידים נוצרים יצטרכו להפר מנוחת שבתם, יהיה מספרם כאין וכאפס לעומת הפקידים והפועלים היהודים המרובים, העושים שבתם חול בעבודת הממשלה.

לבסוף שאלני סטיד אם באמת כוונתנו להחרים את נמל יפו. אמרתי כי יפו הוכיחה שהיא גיא מוות ליהודים. אמר שנמל יפו לא כן. שם לא אונה כל רע ליהודים. אמרתי שנמל יפו הוא קנה רצוץ ולא נשוב להישען עליו. אמר שסוחרים יהודים הם אומנם "לאומיים" טובים מאוד, מוכנים לתרום לקרנות בעין יפה, אולם במסחרם לא ירצו לסבול הפסדים מיותרים. אמרתי שאם יוסיף לזלזל בהערכת הגורם הציוני שבמפעל היהודי הכלכלי, הריהו עתיד להיווכח בטעותו.

שאלתיו אם הוא רואה סיכויים לפתיחת נמל יפו בקרוב. נתתי לו בזה אפשרות לעורר את שאלת פתיחת נמל יפו על-ידי יהודים אם רצונו בכך. הוא לא נאחז בהזדמנות זו וענה סתומות, כי אין לו כל מושג כמה תימשך עוד השביתה. לאחר שנתבדו כל-כך הרבה נבואות הוא לא יעז לנחש. השיחה ארכה כרבע שעה והיתה חטופה ומקוטעת.

נפגשתי עם סליצן[xix] על-פי בקשתו. מסר לי על פעולת אינפורמציה שמנהל ארגון ב'[xx] בירושלים. הוא אמר להם שעליהם להעמיד את החומר לרשותנו. אמרתי לו שהאנשים כבר פנו אלינו וקבעתי להם פגישה.

חזרתי באווירון לרמלה ומשם לירושלים. לפני יציאתי טלפנתי לבינה[xxi] שימסור ברכת שלומי לקיתרוטש,[xxii] שחזר לעבודתו מחופשת מחלה, והתנצלותי שמפני היקראי לשוב לירושלים לא יכולתי לבקרו.

בשובי לירושלים הודעתי למזכיר הפרטי כי הנני לרשותו של ה"מ בכל שעה שירצה לראותני בשאלת שימוש בפועלים יהודים לפתיחת נמל יפו. הלה ענה שנפלה אי-הבנה: אין כוונת ה"מ דווקא שאבוא לראותו – בעצם כל עיתותיו תפוסות ולא יוכל גם להיפנות לכך – די אם אמציא לו את דעתי בכתב, אבל עלי לעשות זאת הערב, כי מחר בבוקר ייסע ה"מ. ליפו ורצונו לקבל תשובה לפני צאתו. בינתיים הגיעוני ידיעות, כי בעל ההצעה הוא מנהל נמל חיפה. סטיד העביר הצעה זו מירושלים בהמלצה מצידו. ייתכן מאוד, שסטיד הוא היוזם האמיתי ומנהל הנמל הציע על-פי פקודתו. אם כך, הרי לידתו של הרעיון בטומאה ובזה טעם נוסף להתנגדותנו.

במשרד מצאתי ידיעה טלפונית מהופיין. היתה לו התייעצות עם דיזנגוף, רוקח ורמז באותו עניין. פה אחד באו לידי מסקנה שלילית.

דובקין נכנס לשאול לדעתי בעניין העלייה מגרמניה. המחלקה קיבלה את 200 הסרטיפיקטים הנותרים מה"שדיול". רצונו להחיש בוא העולים ככל האפשר. ביחס לגרמניה יש קושי, כי הכסף של הרברט סמואל וחבריו טרם נתקבל והמחלקה הגרמנית מתקשה בהבאת העולים על-מנת להחזיקם במחנות ארעיים בלי יכולת להכניסם למשקים. אמרתי שצריך לטלגרף ללונדון בעניין זה. השאלה איננה רק מה יהא על העולים בתקופת המעבר, אלא מה נענה לממשלה אם יתברר לה שעולים אלה, אשר רישיונות למענם ניתנו בתנאי מפורש [של יכולת קליטתם], הוכנסו לארץ בלי שתנאי זה התקיים.

אחרי התייעצות נוספת עם קפלן וב. כ. מאירוביץ הכתבתי תשובה לנציב על הצעתו בשאלת נמל יפו. התשובה שלילית ונימוקיה שניים: א. לא נוכל לשלוח יהודים ליפו בלי להבטיח להם עמדה של קבע וזו לא תיתכן, כי היהודים לא יחזיקו מעמד לאחר שייכנסו כאויבים לספנים הערבים; ב. אין לנו ספנים וסבלים לתת לנמל יפו בלי להוריד אנשים מחיפה וממזח תל אביב. הסברתי את מצב העניינים בפרוטרוט והמכתב השתרע על ארבעה עמודים.

ההכתבה נפסקה שלוש פעמים על-ידי שיחתו הטלפונית של המזכיר הראשי. הנידון – כביש הצפון. אכן, הנציב קיים הבטחתו לטפל בעניין הכבישים עם יועציו ביום ג'. היתה להם התייעצות והוברר שלא יספיקו לגשר עד ימות הגשמים את נחל איסכנדרון [אלכסנדר] החוצה את עמק חפר. גם את קטע הכביש העובר על-פני הביצה שמשני עברי הנחל לא יספיקו לסלול, כי שם יש צורך לעשות את הכביש בטון ואין למחלקת העבודות הציבוריות המכונות הדרושות לכך. הם מציעים אפוא לסלול את הכביש מחדרה דרומה ומכביש נתניה-טול-כרם צפונה, כדי לתת לצפון עמק חפר חיבור עם חדרה ולדרומו עם תל אביב, ולהניח פירצה באמצע עד לאחר ימות הגשמים. הול רצה לדעת מה צריך להיות אורכם של שני קטעי הכביש, הצפוני והדרומי, כדי לתת סיפוק מקסימלי לוצרכי עמק חפר.

במשך אחת ההפסקות דיבר בר-כוכבא עם המשרד הקבלני בתל אביב ועל יסוד תשובתם הודעתי להול כי יש בידנו להעמיד לרשות הממשלה מכונה משוכללת לסלילת כבישי בטון. הצעתי שאחד מפקידי מחלקת העבודות הציבוריות ייגש לתל אביב לראותה בעבודתה. הבטחתי, על-כל-פנים, לברר שאלת האורך ההכרחי ולהמציא את הידיעות מחר בבוקר. תוך כדי שיחה העיר הול על ההוצאה הגדולה הכרוכה בסלילת הכביש, העולה בהרבה על מה שהוקצב לכתחילה לשנה זו (100,000 לא"י במקום 60,000). "צריך היית לראות את הקדרות שירדה על פניו של ג'ונסון כששמע מה אנו עושים".

אמרתי, שזהו חיסכון לאורך ימים והרי, על-כל-פנים, היו מוציאים את הכסף בשנים הבאות. נכון, אמר, אולם הרי אין אדם נוהג לתפור לעצמו שש חליפות מראש, אלא מקובל לתפור חליפה אחת לשנה. אמרתי: אין דבר, תראה שלא תתחרט על העניין, יברכוך בעדו. ענה: הנני מכיר היטב את הארץ הזאת ואין לי כל תקווה לקבל ברכות ממנה. אמרתי: אף על-פי-כן! אמר: אפשר יקללוני פחות, אבל לא יותר מזה.

המכתב לנציב נשלח ב-10 בערב לארמון.

ירושלים,  15.7.1936

קיבלנו ידיעה, כי תזכירי על הכבישים חולל מהפכה במחלקת העבודות הציבוריות. ההוראות מהנציב ירדו עליהם כשלג ביום קיץ. לנו היה ידוע עוד מקודם, כי במקום להחיש עבודות ולהרחיבן, נעשו שם סידורים, על-כל-פנים, הוראות מהגזברות, לעכב ולצמצם. מתברר שמפקד חיל האוויר תמך בתוקף בהצעותינו.

אולסוונגר וינובר[xxiii] מדרום-אפריקה באו בשאלת הנסיעה להודו. היה בדעתנו לפנות ליהודי דרום-אפריקני אחד ששמו הרמן קלנבך ולבקש ממנו המלצות בשביל אולסוונגר אל ידידיו בהודו. ינובר בא להציע שאכתוב אל קלנבך ואדרוש ממנו שיקום וייסע להודו בעצמו יחד עם אולסוונגר.

קלנבך, שהוא בן שישים, לקח אחרי מלחמת הבורים חלק פעיל בהנהגת התנועה ההודית להשגת שיווי-זכויות בדרום-אפריקה בתור אחד מעוזריו ויועציו הקרובים ביותר של גנדי, שנתגלה אז לראשונה. שלושה או ארבעה יהודים עמדו אז לימין גנדי בראש התנועה ההודית וצעדו בראש התהלוכה שהלכה מיוהנסבורג לקייפטון (1,000 ק"מ). מן הקבוצה הזאת רק ק. נעשה אחרי המלחמה ציוני. הוא שמר במשך השנים על הידידות עם גנדי. הוא פופולרי מאוד בין ההודים בדרום-אפריקה ובעל קשרים אישיים חשובים בהודו עצמה.

לאחר שבר-כוכבא בירר את מידות הכביש בעמק חפר, ובעיקר את ההכרח לסלול את חלקת הביצה מנחל אלכסנדר צפונה, גם אם נוותר על הגשר, שלחתי אותו אל שוֹ, בעל תיק הכבישים במזכירות הראשית.

כעבור שעה טילפן פדסי, מנהל מחלקת העבודות הציבוריות (בפעם הראשונה זכינו שמנהל מחלקת העבודות הציבוריות יפנה לסוכנות לאחר שתמיד רדפנו אנו אחריו). הוא שולח את אחד ממהנדסיו לראות את כביש הצפון בעמק חפר, ובקשתו שאשלח איש מצידי להיפגש אתו שם (זו הייתה הצעת מאירוביץ לשו). איש אחר יישלח לתל-אביב לראות את המכונה של המשרד הקבלני.

וילנסקי[xxiv] טילפן מקהיר. הסורים דורשים תשובה על הצעותיהם. בהתאם להוראה שקיבל מבן-גוריון דרש מהם לשאול בארץ-ישראל אם האיש העיקרי כאן [הכוונה למופתי חאג' אמין אל-חוסייני] מסכים לבסיס של שווה בשווה באוכלוסים. התשובה היתה שלילית. התנאי שלו הוא שהיהודים לא יעלו על 80% ממספר הערבים, הסורים מוסיפים לזה הסכמה לפריטי, אולם מתנים הסכמתם בכניסה לפדרציה ועזרה להקמתה.

מנהל האוצר ג'ונסון טילפן וקרא באוזני פסוק זה: "יכולתה של הארץ לקלוט עלייה עברית נוספת תלויה בהרבה באפשרות למצוא שווקים ליבול ההדר ההולך ורב". אין הוא יכול להגיד לי מיהו בעל האימרה, אולם רצונו לסתור אותה. האוכל להמציא לו חומר? הבטחתי לתת לו תשובה מחר. טילפנתי לדוד. הורוביץ לתל-אביב וביקשתיו להכין את החומר.

בערב כתבתי ארוכות לקלנבך באפריקה הדרומית. כיון שאיני מכירו, שלחתי העתק ל[ניקולאי] קירשנר, נשיא ההסתדרות הציונית שם, וביקשתיו לעזור בהשפעה על קלנבך שיסכים לנסוע. תיארתי במכתב את הבעיה שאנו עומדים בפניה ביחס להודו והסברתי את הערך בשירות הציוני המיוחד במינו, אשר אין אולי עוד יהודי כמוהו המסוגל לעשותו בשדה זה.

ירושלים,  16.7.1936

[---]

גרינבוים המציא את המסקנות שהוכנו לפרסום כסיכום כינוס חברי הוועד הפועל הציוני בשאלות כלכלה.הבעתי דעתי נגד פירסומן, מפני שורה של סתירות פנימיות בניסוח: מצד אחד, הכרזה כי השביתה לא עירערה את המשק העברי, מצד שני, תיאור הנזקים של השביתה כדי לעורר את הציבור היהודי להכרת הצורך בקרן ביצרון – דבר שיעודד את הערבים. וכן ביחס לממשלה: לעומת התביעות כלפיה – דרישה לציבור היהודי להעמיס על עצמו, בינתיים, את כל התביעות בלי לחכות לעזרת הממשלה. בדרך כלל מצאתי את המסקנות שטחיות ללא מיצוי הבעיות הכלכליות החמורות שאנו עומדים בפניהן כיום. הפירסום יכול לעורר ביקורת שאנו מחפים על המצב האמיתי, או שפשוט איננו יודעים אותו לאשורו. יותר בריא לא לפרסם.

רוקח מעיריית תל-אביב טילפן להודיע על מצב של מעגל קסמים שנוצר בקשר עם מחצבות מגדל צדק. הממשלה החליטה שאין לתת משמר בטרם ייסלל הכביש, אולם מחלקת עבודות ציבוריות דורשת פתיחת המחצבות לשם הספקת אבן לעצם סלילת הכביש. היהודים מסרבים לפתוח את המחצבות בלי משמר, וחוזר חלילה. הבטחתי לפנות מייד למזכירות הראשית.

כתבתי למילס בדרישת 300 רישיונות לפחות להמשך עליית הנוער מתוך 450 שביקשנו. בשיחה האחרונה הודיע מילס, כי הממשלה ראתה צורך להפסיק מתן רישיונות לעליית הנוער עד לפתרונה העקרוני של שאלת עליית התלמידים בכלל. ברצון הממשלה לבטל את סעיף החוק, שעל-פיו נכנסים תלמידים לארץ בתורת עולים לישיבת קבע, ולקבוע במקומו מתן רישיונות זמניים אשר כוחם יפקע עם עזוב התלמידים את בית-האולפנה שלהם. באופן כזה, מי שיפסיק את לימודיו באמצע יצטרך לעזוב את הארץ, ואם יישאר יהיה בלתי-ליגלי. יש להניח, מילס לא אמר זאת בפירוש, כי הגומרים יוכלו להירשם לישיבת קבע וינוכו מן ה"שדיול".

כתבתי למזכיר הראשי בעניין מחצבות מגדל צדק כפי שהבטחתי לרוקח.

כתבתי לקיש[xxv] על מצב הפעולה בעניין הכבישים והודיתי על עזרתו.

קיבלתי מד. הורוביץ תזכיר מפורט ומבוסס, גדוש מספרים, על תפקיד משק ההדר בקליטת העלייה – להוכיח שאין שאלת עתידו של משק זה מכרעת לגבי יכולת הקליטה במידה שמקובל לחשוב. הכנת תזכיר זה במשך ערב אחד מראה כישרון עבודה רב ושליטה למופת בבעיות הכלכליות של הארץ. העברתי את התזכיר אל ג'ונסון בציון שם מחברו.

אחר הצהריים אסיפת מי שהיו חברי ההנהלה. שוב מסרתי סקירה על המצב הפוליטי, שוב ויכוה ושוב תשובה. מטרת הפגישה היתה לגייס את חברי ההנהלות הקודמות לפעולות בגולה בשליחות ההנהלה. רובם נענו.

כתבתי ארוכות ללוריאה בלונדון על עניינים שוטפים.

בלילה נפגשתי עם אנשי ארגון ב' יחד עם ג'וזף. על הפרק: שירות האינפורמציה שלהם בירושלים. הם מוכנים להעמיד חומר לרשותנו ומבקשים שנשתתף בהוצאות. קיבלתי מהם תיק של חודש אחד לעיון.

חיפה,  17.7.1936

בבוקר הודעתי לוילנסקי טלפונית מה לענות לסורים: אין לדבר על קביעת גבול סופי לגידולנו. כל התחייבות שנתן בעניין זה תהיה בלתי-ישרה מצדנו ובלתי-ממשית לגביהם. איך נוכל להתחייב בשם הדור הבא על שמירת אחוז מסויים? בעצם, כיוון שהם עומדים על עניין הפדרציה, ואנו מוכנים להסכים לו, אין להם גם הצדקה לדרוש שנתחייב להישאר מיעוט, כי גם אם נגיע לרוב נהיה מיעוט במסגרת הרחבה. לעומת זה, נהיה מוכנים לדון על ערובות לאי-השתלטות ולאי-נישול.

יצאתי לחיפה לבלות יומיים על הכרמל. טסתי יחד עם בני. אחר הצהריים ביקרתי אצל רוטנברג להמשך השיחה שהתחלנו בה בביקורי הקודם בחיפה. הוא חוזה חזות שחורה מאוד. הוא חושש שדעת הקהל הבריטית לא תעמוד בלחץ המהומות. לפי פגישותיו, גם האהדה של הצבא הנלחם כאן בערבים היא לצידם של אלה. הכרת האנגלים היא שזוהי ארץ ערבית, ושהם נשלחו הנה לדכא מרד לאומי בגלל איזה יהודים. הדרך היחידה, לדעתו, להינצל מתבוסת מפעלנו היא הסכם עם הערבים. אמרתי לו, כי כל הוכחותיו על הכרחיות ההסכם אינן מוכיחות עדיין כי ההסכם אפשרי.

הוא האשים אותי ואת ההנהלה שלא התאמצנו די להשיג הסכם. הכחשתי זאת וסיפרתי לו על ההשתמטויות מהצד שכנגד. לעומת זה, הדגשתי את הקושי הפנימי וסיפרתי לו על הויכוח הממושך במרכז המפלגה בשאלת מידות העלייה, שנסתיים למעשה בהטלת איסור על הנהלת משא-ומתן על יסודות אלה. פ. ר. דוגל עכשיו ברעיון של השגת אפשרות לשביתת נשק לשנתיים-שלוש על יסוד מידות עלייה מצומצמות משהיו בשנים האחרונות, מתוך הנחה שבין כה וכה העלייה תצטמצם בשנתיים הקרובות, ושבעתיד תשוב ותתרחב. הוא תולה בקשר עם זה תקוות באמיר. הזהרתיו מאמונה יתרה בכוחו של עבדאללה להביא את הערבים לידי הסכם איתנו. אם יהיה ההסכם כדאי להם, יקבלוהו ועוד ישבחו את עבדאללה בעבורו, אך אם לא יהיה כדאי – ידחוהו וזכותו של עבדאללה, שהוא עכשיו ראש המשפחה ההאשמית, לא תעמוד לו להצילו מכל הגידופים ואשמות הבגידה שימטירו עליו. הסכמנו להיפגש שוב בירושלים ולהמשיך את הבירור.

חיפה,  18/19.7.1936

על הכרמל. במשך היומיים גמרתי קריאת החומר המפורט של מושב ועדת המנדטים [של חבר הלאומים]. קראתי את תזכירו הגדול של ג'וזף על הקרקע. עבודה חשובה, חריפה בניתוח ובארגומנטציה, הזקוקה לשכלול מצד המיבנה. עיינתי בחומר שמסרו לי אנשי ארגון ב'. חומר זה אינו מאיר את המצב הפוליטי כמו האינפורמציה שלנו, המכוונת אל הנעשה במרכזי ההנהגה, אולם הוא משקף את הלך רוחם של האנשים הפשוטים יותר, "שרי העשרה" הפועלים כיום. חשיבות מיוחדת נודעת לו בשופכו אור על עזרת הגרמנים הארץ-ישראליים לערבים במאורעות הנוכחיים. בגמר הקריאה רשמתי שורה של מסקנות שאחדות מהן אביא כאן :

– הגרמנים בארץ אוהדים ועוזרים לערבים.

– מתנהלת מגבית בגרמניה לטובת ההתקוממות.

– אין הוכחה שהכספים הבאים מגרמניה מקורם ממשלתי. אדרבה, יש ראיות שהכספים נאספים בחוגי אוהדים, ויש גם קושי בהעברתם מחמת ענייני מטבע חוץ.

– המרכזים הערביים אינם חיים בהרגשה שיש ברשותם מקורות כסף מספיקים מבחוץ. כל הזמן מתמיד הלחץ להשיג תרומות מקומיות. אין מזלזלים בסכומים קטנים ומדקדקים בהוצאות.

– השתתפות פעילה של בחורות ערביות (נוצריות) בעבודה הקונספירטיבית של הטרוריסטים.

– בקרב המורדים הכרה כי הצבא אינו מסוגל למלחמה בהם: "מתגלגלים מהסלעים בגלל נעליהם המפורזלות".

– אהדה רבה של כל חוגי הערבים, לרבות המשכילים ואנשי השלום כביכול, לכנופיות שבהרים.

– במרכזי התנועה היה ביטחון כי הממשלה תיגש לביצוע חוק פתיחת חנויות על-ידי כפייה, אולם הדבר לא עורר חששות אלא להפך – תקווה לגרום על ידי כך למהומות בערים.

– המניע העיקרי אינו שנאת יהודים סתם – יש גם הבנה שהיישוב העברי הקיים מעורה בארץ ומשולב ביישוב הערבי במידה כזו שחורבנו יהרוס גם את הערבים, אלא השאיפה להבטיח את המרות הערבית על הארץ. לשם כך נחוצה הפסקת הריבוי היהודי.

– ראייה בהירה של המצב: ההכרעה הסופית לגבי המדיניות הבריטית בארץ-ישראל היא לדעת הקהל. זו עוברת לצד הערבים במידה שהמהומות מתמשכות (הצלחות משלחת ג'מאל,[xxvi] המיפנה בעיתונות). הממשלה מסרבת לוותר מטעמי פרסטיז'ה, בייחוד מסרב הנציב מתוך עקשנות אישית, אולם סופם להיכנע ללחץ דעת הקהל. הראיה – האנגלים בארץ, שאינם פקידים ואינם חרדים למשרותיהם, הם לצד הערבים. היהודים, מצידם, מסייעים למיפנה העתיד לבוא במחאותיהם נגד הנציב – סופם לעשותו אויב להם כמו שעשו את צ'נסלור.

הודיעוני מירושלים כי נתקבל מכתב תשובה מהנציב על התזכיר בעניין הדרכים. הוא מקבל שלושה סעיפים מן הארבעה: כביש הצפון, גניגר–נהלל, עפולה–בית-שאן, ודוחה רק את כביש כפר-תבור–סג'רה. זוהי הצלחה חשובה, כי בעצם קיווינו רק לשניים מן הארבעה. ביחס לכביש גניגר–נהלל, שדרשתי העמסת כולו על תקציב הממשלה, הרי מלבד 1,500 לא"י שהמשקים המעוניינים כבר קיבלו על עצמם לתת, בשעה שהיה מדובר על עבודה חלקית של 3,000 לא"י בסך-הכל (חלוקה של שווה בשווה), דורש הנציב מהמשקים השתתפות של 5,000 לא"י מהסכום הכולל של 17,500 לא"י (בערך 30%). התקשרתי עם צ. בן-שחר מקבוצת עיינות ויעצתי לקבל תנאי זה, באשר המשכת המיקוח עלולה לדחות את סלילת הכביש. הודעתי דעתי זו גם לקפלן ולהרצפלד.[xxvii]

נודע לי, כי נתקבל מכתב מיוסף נחמני בדבר הצעות שהגיעו כביכול ממנהיגי "הגוש הלאומי" בדמשק, באמצעותו של יהודי ששמו אבראהים דורה. התקשרתי עם נחמני טלפונית לטבריה. מתברר שהדמשקאים קיבלו הזמנה מהמופתי לשלוח משלחת לארץ-ישראל להשפיע על הנציב לטובתם. דנים אם לבוא. אם כן – דעתם להציג דרישה לערבים להפסיק את השביתה. בינתיים רצונם לדעת אם אנו מוכנים למשא-ומתן ואם נבוא לשם כך לדמשק. נחמני ענה, שנבוא אם נקבל הזמנה. אישרתי תשובתו.

ביקרתי עם דוד הכהן בעבודות היישור שעושה "סולל בונה" בשטח חולות של הקק"ל במפרץ חיפה, המיועד להרחבת קריית חיים. "והיה העקוב למישור" – עוקרים הרי חול וממלאים גיאיות. אגב כך נעשית מלאכת ייבוש. בין הפועלים קבוצת בחורות הממלאות קרוניות ומסיעות אותן. משתכרים(ות) 400 מיל א"י ליום.

ביקרתי גם במחצבת "אבן וסיד" אשר העבודה המשותפת (יהודית–ערבית) נמשכת בה במשך כל ימי השביתה בלי הפרעה. אכן, חלק מהפועלים הערבים הקודמים עזבו את העבודה, אחדים הצטרפו לכנופיות ושלושה מהם נהרגו.

[---]

הערות