דברי משה שרת בישיבת מינהלת העם, 12.5.1948

 

הדברים שלהלן הועתקו מפרוטוקול ישיבת מינהלת העם ב-12.5.1948 (כרך הפרוטוקולים של מינהלת העם בתקופה 18.4.1948–13.5.1948, גנזך המדינה, ירושלים, מאי 1978).

 

לפי העמוד הפותח את הפרוטוקול ל-12.5.1948, כלל סדר-היום של הישיבה שמונה סעיפים בסדר הבא:

 

[בישיבת הבוקר]: א. פניית "אגודת ישראל למינוי סגן לחברם במינהלת העם; ב. דוח הגב' ג' מאירסון [מאיר] על פגישה עם עבדאללה; ג. דוח מ' שרתוק [שרת] על המצב באו"ם; ד. המצב הצבאי.

 

בישיבת הערב: ה. שביתת הנשק בירושלים; ו. ההכרזה על המדינה; ז. תיק הביטחון; ח. קביעת השם של המדינה.

 

"דוח משה שרת על המצב באו"ם" (עמ' 45–57 בפרוטוקול הישיבה) מובא להלן כלשונו. ניכר בעליל, שלא חלה בו שום עריכה לשונית. מן הדוח הושמטו דברי המרצה על פרטי הצעת שביתת הנשק [ההפוגה] של ממשלת ארצות-הברית, שאינם רלוונטיים לענייננו פה (עמ' 50–53).

 

בתום דברי מ' שרת התנהל דיון קצר, שלא נדרש כלל לשאלת הכרזה על הקמת המדינה או דחייתה. דיון זה הסתיים בהחלטה: "להיכנס מייד לדיון על סכנת הפלישה והכנותינו לקראתה? (עמ' 60). להלן דנו המתכנסים קצרות במצב בירושלים (עמ' 60–61) ופנו לדיון בסעיף ד' – המצב הצבאי, שנפתח בהרצאת אלוף יגאל ידין.

 

ישיבת הערב ב-12.5.1948 נפתחה בדיון בסעיף ה'. להלן, בדיון בסעיף ו' – ההכרזה על המדינה (עמ' 105–114) לא התבטא איש ממשתתפי הדיון נגד הכרזה על המדינה לאלתר. מרוח הדברים עולה, שהכל היו תמימי-דעים בשאלה זו. מבלי שצוינה בפרוטוקול החלטה כלשהי לגבי עצם ההכרזה – גלש הדיון לשאלת ניסוחה של ההכרזה ("מגילת העצמאות"). דיון זה הסתיים בהחלטה לא לכלול במגילה את עניין גבולות המדינה (שהתקבלה ברוב של 5 נגד 4; עמ' 114). כאמור, לפי הפרוטוקול לא התקיימה שום הצבעה בנושא ההכרזה על הקמת המדינה ומועדה.

 

תוספות מערכת האתר – בסוגרים מרובעים; ההערות – מאת מערכת האתר.

 

*  *  *

ג.  דוח משה שרתוק על המצב באו"ם

 

מ.שרתוק:  הזמן קצר והמלאכה שלי איננה קטנה ואיננה קלה. אני אשתדל לא להשמיט, אבל אשתדל לצמצם את הדברים.

החתירה תחת ההחלטות של 29- בנובמבר ימיה כמו ההחלטה של 29 בנובמבר, כי החתירה הייתה עוד לפני כן וההכרעה שנפלה בשלטון האמריקני הייתה החלטה נגד עצות וחתירות בפנים, ב"סטייט דפרטמנט", והשירותים. בפנים – זה ה"סטייט דפרטמנט", הצבא והנפט, מלבד שיש הרבה שנאת ישראל ועוד משום שיש אנשים שאינם מבינים מדוע מגיע לעם היהודים שתהיה לו מדינה.

התמורות שחלו מכ"ט בנובמבר, ואשר הכריעו את הכף נגד, בניגוד להכרעה הקודמת, הן אלו:

קודם כל, הפעילות של הנשיא בזמן הסדיר האחרון ונסיגתו מפעילות אחר-כך, לאחר שהוא חשב שהעניין סודר והוא יכול לשקוט והיהודים פחות או יותר מובטחים לו [בבחירות העתידיות לנשיאות]. בזה גם נכרכו כמה שינויים פנימיים שחלו והספק הרב שנכנס בלב הנשיא אם בכלל מועמדותו תתקיים. גם זה דחה אותו לקרן-זווית בתור גורם פעיל. נתעורר בו עתה מחדש ובכל תוקף הרצון להיבחר, קודם כל הרצון להבטיח את המועמדות. כי זה מסופק. זה יוכרע ביוני, וייתכן שהוא לא יהיה מועמד. אבל כל זמן שיש לו תקווה כזאת, , התעורר הרצון מחדש. יש השערה רצינית מאוד, שאחרי הכל אייזנהאואר יהיה מועמד הדמוקרטים, ואם אייזנהאואר יהיה המועמד הדמוקרטי, אז אין כל סיכוי לטרומן להיות המועמד. לכן, אוזניו יותר קשובות עתה וליבו יותר ער והוא יותר נכון. אבל זה כבר שלב חדש.

שנית, העובדה כשלעצמה שנסתיים המושב של האו"ם ונתבטלה המשלחת של [ארה"ב] באו"ם בתור גורם מדיני עצמי. במשלחת היו [סגן ראש המשלחת גנרל ג'ון] הילדרינג וגב' [אלנור] רוזוולט, והם היו לצידנו. גם אישי השלטון מוכרחים להיות רגישים לדעה הקהל, ולא אחת דרשו מ"הסטייט דפרטמנט" לסגל אח הוראותיו למצב הבינלאומי. ההשפעה הזאת אף היא פסקה עם סיום מושב האו"ם.

הדבר השלישי – חולשתנו הצבאית בשלבים הראשונים של המערכה. מוסרים, כי מרשל במסיבה אחת התבטא, כמו שבלפור אמר פעם שהוא מאוכזב מהבולשביזם בימי הנא"פ, כן הוא מאוכזב מה"הגנה". הוא חשב שאם הערבים ינסו להרים ראש, ה"הגנה" תחסל אותם אחת-שתיים – והנה לא כן הדבר.

והדבר העיקרי ההתחדדות החריפה מאוד של היחסים עד רוסיה הסובייטית והחמרת המשבר הבינלאומי בכללו.

לי היה ברור, שאילמלא הדבר הרביעי, שהוא העיקרי בעיני, לא היה ה"סטייט דפרטמנט" מצליח להפוך את הקערה על פיה, כי הוא הפך את הקערה על פיה הודות למשבר הבינלאומי. הקשר בין מאורעות פראג ובין הצעת הנאמנות של ממשלת ארה"ב וכינוס המושב המיוחד של האו"ם היה בעיני קשר חשמלי, בלתי-אמצעי. רק בכוח צל הבלהות הזה של סכנה לארה"ב עלה בידיהם להבקיע את חומת הכ"ט בנובמבר בתוך השלטון האמריקני. המיפנה הזה כיסה על כל מיני פשעים באמריקה. כל מיני דברים שהיו תלויים במחלוקת בממשלה – נעשו קלים לחשכת אימת המלחמה, שבה יד רוסיה יכולה להיות על העליונה. כמה אנשים וכמה חוגים אמרו: יש דברים שהיינו עושים אותם והיינו יוצאים נגד השלטון בימים כתיקונם, אבל איננו יכולים עכשיו לתת לשלטון לומר, שאנחנו תוקעים סכין בגבו כאשר הוא עומד בפני נחשול הסובייטיזם בעולם.

מתוך כך עלתה מחדש הצעת הנאמנות. אני אומר "עלתה מחדש", כי ידוע לנו שהיא היתה טמונה בתיקי ה"סטייט דפרטמנט" עוד מקודם וכי אנשי ה"סטייט דפרטמנט" היו בטוחים שזה הפתרון לא"י, ולגבי תוכנו של משטר מנדט זה הם קיבלו את ההלכה הערבית  ולא את ההלכה הציונית. בשבילם ההתנגדות למדינה היהודית, אם נסלק מזה נופך אנטישמיות שדבק פה אצל אישים ידועים (איני חושב שזה מילא תפקיד מכריע שהוא, כמו שגם לא חשבתי את זה לגבי אנגליה) – היא נבעה מרצון להעמיד טריז בפני רוסיה ולגייס את ארצות ערב, אשר בידיהן הנפט, ואם כן, לא צריך לתת להן להפריע. על-כל-פנים, זהו גורם שאין לחשב מראש מה יהיה כיוונו ופרצופו, באשר הוא יהיה עצמאי. מוטב לנו שהוא לא יהיה...

בפני הנחשול הזה עומדים שלושה דברים על הבמה האמריקנית: א) עדיין האינטרס של הנשיא איננו בחיסול העניין הציוני, כי אם בחיפוש כל הזמן איך לפייס ולרצות את היהודים; ב) דעת הקהל, אשר במידה שהיא באה לידי ביטוי בעיתונות (אם כי יש גם גישה שלילית בעיתונות החודשית, הרבה פחות בעיתונות היומית, וזה נשאב לא במעט מהמקורות של ה"סטייט דפרטמנט") שהיא לצידנו; ג) העובדות שנוצרו וההולכות ונוצרות בארץ, אשר מחייבות כל מדינאי ריאלי להתחשבות, בין שזה לרצונו או לא לרצונו.

באופן כזה החלה הרפתקאת הנאמנות מצד ממשלת ארצות-הברית במושב הזה על העצרת, שהיא בעצמה כינסה אותה לשם העניין הזה. אני פוסח על כל הדיונים שהיו במועצת הביטחון, אם כי זה היה לא מזמן.

מלכתחילה לא האירה ההצלחה פנים ליוזמה הזאת. הדבר נתקבל בקרירות ובספקנות והסכמה רפה מאוד מצד אחדים, והתנגדות נמרצת מצד אחרים. אומנם, התברר שנעשתה מלאכה לא קשה והוגשה תוכנית מפורטת מאוד, אשר ברור היה שהיא באה לרוקן את הנאמנות מכל תוכן ציוני. אבל לא רק בגלל זה נכשלה ההרפתקה. יותר מאשר בגלל אנטי-ציוניותה, ההרפתקה נכשלה בגלל חוסר רצינותה בעיני הקהל: א) מפני שהיא נראתה כניסיון לשחות נגד הזרם, זרם אשר לך וגאה בינתיים; ב) מפני שבה בעצמה לא הייתה כל ערובה, גם כל ניסיון, לקבוע ערובה לאפשרות של ביצוע.

זה יצר מלכתחילה אי-אמון. עצם המיפנה שחל בממשלה האמריקנית היה בעוכרי המיפנה. כי הוא הרס את האמון במסקניותה של ארצות-הברית בשאלת א"י, ולא הייתה תפארת המשלחת של ארצות-הברית על הדרך הזאת, אלא היחתה גם דיסקרטיזציה גמורה.

אם אני כאן אסכם בשלוש מילים, לפני שאגיע לשאלת שביתת-הנשק, מה שהתחולל על במת האו"ם במשך השבועות האחרונים, אני אומר שהתחוללו שלושה דברים שהם לטובתנו: 1) הכשלת מזימת הנאמנות; 2) הרושם הכביר של הניצחונות העבריים בארץ; 3) השתכנעות כל המסיבה הזאת בעובדת קיומה של מדינת היהודים בארץ. ובזה הושקעו כבר מאמצים מסויימים. אבל בשלושת הדברים האלה אנחנו השגנו משהו.

למעשה, ההרגשה היא שהצעת הנאמנות, בתור פתרון לשנים, ירדה עכשיו מעל הפרק. שנית, גילינו כוח כביר, אשר קודם לא שיערו בנו. שלישית, נשתנתה המציאות הא"ית מבחינת המיבנה המדיני, והמדינה היהודית היא כבר חתיכת מציאות, אשר אי-אפשר לעבור עליה לסדר היום ולהתעלם ממנה.

אבל אותה האסכולה בתוך ה"סטייט דפרטמנט" לא אמרה נואש והלכה להשיג בדרך שביתת-הנשק מה שלא עלה בידיה להשיג בדרך הנאמנות. אומנם, אצלם, כפי הסברתם, עיקר מטרתם זה לייצב או להקפיא את המצב, להשכין שלום בארץ כדי ליצור אפשרות של נשימה, ואין להם דרך אחרת מאשר על-ידי נאמנות איזו שהיא. זוהי ההנמקה שלהם לנו.

יש לנו כל היסוד להניח, שהקו העיקרי הוא נאמנות, ובתור שלב-ביניים הם מציעים שלב של שביתת-נשק.

העוקץ בעניין העיקרי של שביתת-הנשק הוא לא העוקץ הצבאי, אלא העוקץ המדיני. לא הפסקת המלחמה, אלא ויתור היהודים על הקמה המדינה העצמאית בתאריך זה; גם ויתור הערבים מלהכריז על המדינה העצמאית שלהם בכל שטח א"י או באיזה שטח שהוא.

מדוע? כי אם זה לא יהיה – אזי ב-15 במאי אתם מכריזים על מדינה עצמאית. בו-בזמן מכריזים גם הערבים על מדינה עצמאית. הכרזתכם תחול על חלק מהארץ, והכרזתם – על כל הארץ. היהודים אולי יהיה בכוחם להטיל את מרותם על השטח שהם תובעים לעצמם, או על כל פנים, על מרביתו, ולא יעלה בידי הערבים להכיל מרותם על כל א"י. אבל זה לא מעלה ולא מוריד. מכל מקום, ייווצרו שני תובעי מעמד לעצמם והם יצאו לעולם לתבוע זאת, ואז אין כל ספק – שישיגו. תהיינה מדינות שתכרנה במדינה היהודית וגם במדינה הערבית. קודם כל, המדינות הערביות והמוסלמיות. ויש להניח, שיכירו גב בהם.

ברגע שנוצרת בא"י מדינה או דבר-מה שתובע לעצמו מעמד מדיני, ומכירות בזה מדינות אחרות - אזי מערכת היחסים חורגת ממסגרת האו"ם ונהפכת למערכת יחסים תקינה בין מדינות עצמאיות, ואז עזרת המדינות האלו למדינות ובא"י – איננה פגיעה באו"ם, וכל מדינה רשאית לבון בברית עם מדינה אחרת. והיות ואלו הן שתי מדינות נלחמות – אזי זה יגרוף לתוך המלחמה מדינות שמחוץ לא"י. ומכאן – התחלה של מלחמה עולמית, על-כל-פנים - משבר בינלאומי חמור מאוד. על כן מנוי וגמור איתם לא לתת לדברים להתגלגל לתהום זה ולמנוע בעד זה בכל מחיר שבעולם.

היתה לי שיחה עם מרשל ועם לוֹוֶט (סגנו) [ב-26.3.1948, בוושינגטון], ואני אמרתי אחר-כך בדוח לחברי, כי אינני זוכר שאיש שלטון ידבר ברצינות כזאת כאשר דיברו לווט וגם מרשל בעניין שביתת-הנשק.¹ ראיתי שדבר זה הוא דבר עמוק. ראיתי שיש בזה מבחינתם כנות גמורה. הם רואים את המצב כאסון, אשר הם מצווים לעשות הכל כדי למנוע בעד זה, וכל האמצעים יהיו כשרים בעיניהם כדי למנוע בעד ההתפתחות הזאת. הם חושבים שההכרזה תביא לידי כך – ולכן צריך למנוע אותה. אז לא דובר על מניעת ההכרזה, אלא שצריך להגיע לשביתת-נשק.¹

הם ניסו לעשות את זה באמצעות מועצת הביטחון – ונתקבלה החלטה כפי שאתם יודעים. אני הלכתי בדדך כזאת: לא לומר "לא" לשביתת-נשק, לא לדחות דחייה מוחלטת ולמפרע את הצעתם, אלא לנסות לתקן אותה מבלי להתחייב על קבלתה כל זמן שלא תתאים לנו בכל נקודותיה. ניסיתי לעשות מאמצים כדי לנתק את עניין שביתת-הנשק מעניין העלייה, והודעתי על התנאים שבהם אנחנו נסכים לשביתת-נשק. והודעתי, שכל זמן שהתנאים אינם כאלה – איננו מקבלים את זה.

אבל הם הבינו בעצמם עד מהרה, שההחלטה הזאת כשלעצמה איננה פותרת את השאלה, ואז הם פתחו במשא-ומתן בלתי-רשמי מאחורי הפרגוד של האו"ם, גס איתנו וגם עם הערבים, על התוכנית שלהם של שביתת-נשק. גם פה נקטתי עמדה: לא לקומם אותם על-ידי כך שאיננו רוצים לדבר איתם וכו', אלא שיהיה ברור להם, בכל שלב ושלב, שאין התחייבות מצידנו וכי ההכרעה תיפול בארץ, וכי אני רואה מעצורים חמורים מאוד וכמעט שאינני רואה אפשרות שבדרך זאת נגיע לידי איזה הסכם איתם. אבל, יחד עם זה – להתווכח איתם באופן ענייני.

בתוך מהלך השיחה [שלנו] איתם ו[שלהם] עם הערבים, ההצעה שלהם פשטה צורה ולבשה צורה, ובמשך הזמן ראיתי 7–9 נוסחים, ובידי ישנו הנוסח האחרון, שאני אמסור אותו מייד.¹

אבל אני רוצה, קודם כל, לומר באיזה נימוק נוסף, וגם באיזה איומים הייתה מלווה פרשת הבירור הזה. לא כל האיומים הושמעו באוזנינו. להיפך, בשיחה האחרונה שהייתה לי עם מרשל ועם לווט, לפני ארבעה ימים [ב-8.5.1948, בוושינגטון], כמעט ולא נשמעו איומים בכלל.² על-כל-פנים, האיומים החריפים ביותר לא באו לידי ביטוי בכלל. אבל היו איומים בשיחות עם אנשים אחרים.

נאמר כך: "אנחנו לא ניתן ליהודים לנהל מלחמה, שאיננו רוצים בה, בדולרים שלנו". בזה היה רמז לא רק ל"מגבית" באמריקה. בזה היה גם דבר יותר מפורד: שהם יכולים להטיל הסגר על דולרים על א"י, גס על המזרח התיכון כולו – גם על היהודים וגם על הערבים. כי העברות של דולרים מאמריקה לאיזה שטח שהוא הם יכולים להפסיק אותן ולהגיד שכל העברה כזאת טעונה אישור, ואז גם כל סכום שמועבר מאמריקה לשווייץ טעון בדיקה. ויש להם דרכים להגיע לחקר העניין: למה הכסף הזה הולך.

בהזדמנות אחרת הושמע איום כזה: אם הם לא יצליחו ולא תהיה שביתת-נשק – אזי הם יפרסמו את כל החומר שיש בידיהם, והוסיפו, כי מזה לא תצמח ברכה לא לאנגליה, לא לערבים ולא תצמח מזה ברכה גם ליהודים. אבל לאנגלים ולערבים אין בני ערובה בידיהם, בה בשעה שליהודים יש חמישה מיליון כאלה, ומזה יבולע ליהדות אמריקה, וזה יפלג את החזית הפרו-ציונית באמריקה, באשר יהיו יהודים, שכאשר יעמדו בפני הברירה אם לעמוד לימין הישוב או לקבל אח הדין של ממשלת ארה"ב, הם יקבלו את הדין. מזה גם יצא נחשול גדול מאוד של אנטישמיות באמריקה.

לא הייתי במעמד בו הדברים האלה נאמרו. מה שנשמע באוזני-אני היו שני דברים: א) שהם ילכו למועצת הביטחון ויבטיחו רוב בעד ההכרזה בארץ של מצב המסכן את השלום הבינלאומי, ואז מועצת הביטחון תיגש לסנקציות גם נגד הערבים, אבל גם נגדנו (הסגר וכו'), אשר יכריחו אותנו לשביתת-נשק.

ודבר יותר פשוט. אם אנחנו הולכים בדרכנו –  אז אין לנו כל תביעות לעזרה מצידם במקרה של פלישה – כאילו עד עכשיו עזרו... "אם אתם רוצים להילחם – תילחמו".

[- - -]

אלו היו ימים לא קלים בכל הפרשה הזאת. היו ימים לא קלים בייחוד לי, כי עמדת רובם של החברים באמריקה היתה נגד הדבר הזה. אני לא יכולתי להגביל את עצמי מלהביע את דעתי בשאלה זו, כאיש הארץ. כל זמן שאני חשבתי, שמצד אחד אנחנו עומדים בפני סכנה חמורה מאוד של פלישה, ומצד שני, לפני זה, שזה [שביתת הנשק] יאפשר לנו למעשה לקיים ולפתח את השלטון העצמי הנוכחי, אמרתי לעצמי: אולי נצטרך לחפש איזו דרך להגיע איתם [עם האמריקנים] לידי הסכם בעניין זה: א) כדי להימנע מסכנת פלישה; ב) כדי לנצל את תקופת שביתת-הנשק להתכוננות; ג) כדי לא לסכן סיכון חמור מאוד את יחסינו עם ממשלת ארה"ב. אבל [כל זה] עם סייג אחד ברור, שבעניין זה: אם הטוב של שביתת-הנשק מכריע נוכח הסכנות הצבאיות – על זה יש להחליט בא"י. כלומר, אם הסכנה של הפלישה היא גדולה – אז בארץ צריך להחליט על זה.

אבל בעניין זה [של שביתת הנשק ודחיית ההכרזה על המדינה] חלה אצלי התפתחות. אתחיל מהדבר האחרון. נתערערה מאוד מאוד אצלי ההכרה שאנחנו באמת עלולים לסכן את יחסינו עם ממשלת ארה"ב. לא אומר שהיא חלפה, אבל היא נתערערה מאוד.

אני חוזר לנימוק הראשון. השאלה היא: אם באמת הדבר היה נשקל היטב וזוהי עמדה קבועה במסמרות אצל ממשלת ארה"ב והיא מוכנה - ויהי מה! – לפעול בכיוון זה ולהוציא לפועל את כל האיומים שלה; או שיש לראות את זה כניסיון של קבוצה או של אסכולה ידועה בתוך ממשלת ארצות-הברית להגיע לתוצאה שהיא כל הזמן חתרה אליה ועל-ידי זה להציל את מעמדה ואת סמכותה המוסרית והפוליטית בפנים. ואז, אם היא מצליחה- אז גם מרשל והנשיא יסמכו את ידם על זה; אבל אם לא תצליח – אז תעמוד שאלה אחרת: איזו עמדה לקבוע. ואז ישנה דיסקרדיטציה של הקבוצה הזאת, וממשלת ארצות-הברית רשאית לפעול.

דעת המשקיפים מקרב חברינו בוושינגטון – קבוצה הידידים שלנו כמו בן כהן ואוסקר גאס, ודעת כמה יהודים טובים בפנים, בתוך ה"סטייט דפרטמנט", שהם לא פקידים מכריעים, אבל יש להם אפשרות לראות מבפנים, דעתם היא: לא לוותר ולא לירוא.

עם כל הכבוד והאמונה והרצון, אני רוצה לציין הגבלה אחת יסודית שחלה על כל היועצים האלה: הם אינם חשים את הדברים. בשבילם זה רק עניין של סטטוס וזכות פורמלית. הם אמרו שהכוונה הזאת [להחיל שביתת-נשק], בדרך כלל, מעמדה מעורער. הייתה תקופה שהיא התחזקה. היא עכשיו נחלשה. יש עכשיו חוות דעת צבאית על המצב בארץ, לאור המאורעות האחרונים, שהיא מאוד חיובית ושהיא למורת רוח רבה לאנשי ה"סטייט דפרטמנט" המושבעים. במשרדי הממשלה יש חוות דעת של המומחים הצבאיים שלה על המצב בארץ, לאור מה שקרה ועל הסיכויים, והיא חיובית לנו, כפי שכבר אמרתי.

הם רואים כדבר שלגמרי לא יעלה על הדעת שלפני הבחירות תהיה איזו נגישה כלשהי במגבית. אשר לסיכויים יותר רחוקים של הסדר או אי-הסדיר – מובן שהכל ייתכן, אבל הם גם את זאת רואים כאפשרות רחוקה. ובדרך כלל הם סבורים, שאם אנחנו ננקוט עמדה מסויימת ונצליח ליצור עובדות לעזרתה - ממשלת ארה"ב תסתגל לעניין הזה ביתר חשק או בפחות חשק.

השאלה אם אנו מוכרחים לשלם את המחיר בעד פגיעה נעשתה אצלי יותר מפוקפקת. אני מוסר את העניין כפי שהיה בניו-יורק לפני שעזבתי: מכל צירוף הידיעות שהיו לנו ושהופיעו בעיתונות נראה עניין הפלישה הרבה פחות חמור משהוא נראה עכשיו בארץ. היה רושם שיש לפקפק מאוד אם "הלגיון הערבי" יצא במלחמת תנופה, ושיש לפקפק מאוד בנכונות מדינית ערב לשלוח צבאות סדירים.

האנשים המטפלים בדבר עשו בינתיים הכל, כדי לרופף את העמדת היהודית בדרך של מלחמת עצבים, להבקיע פרצות בתוך החזית היהודית. הם, למשל, הפיצו שמועה שאני הסכמתי לדבר זה. כתבתי מייד [ב-7.5.1948] מכתב בעניין זה.³ הם השיגו מ[השופט, יו"ר "הוועד היהודי האמריקני, ג'וזף] פרוסקאואר הסכמה לשביתת-נשק. הם הצליחו להשיג הסכמה לכך מ[הבנקאי ומושל מדינת ניו-יורק הרברט] ליהמן, ובכוח הדברים האלה השיגו ברכה מהנשיא. הם הביאו את ליהמן לנשיא, והוא יצא ופירסם הודעה שהוא מסכים.

השתמשתי בשבת כדי לטוס לוושינגטון ולראות את מרשל. היו לי ספקות אם ללכה אליו, כי לא רציתי לתת לו הזדמנות להציג תנאים ולדבר פסקנית. הוא ידע שאני יוצא לארץ. אולם דעת חברים אחדים הייתה שיש ללכה אליו.

השיחה איתו נמשכה שעה וחצי.⁴ אמרתי שכל הזמן התאמצתי להבין היטב את עמדת ארצות-הברית מתוך הערכתנו את חשיבות הגורם הזה ורצוננו להיות איתו ביחסי ידידות; והתאמצתי לראות עד כמה נוכל אנחנו לסגל את עמדתנו לעמדת ארצות-הברית מבלי להפקיר עניינים יהודיים יסודיים. אולם תהיה זו טעות חמורה לראות בעובדת השתתפותי בשיחות אלו איזה הסכמה שהיא לעניין זה. להיפך, במידה שהשיחות נמשכו גדלה דאגתנו לעמדת ארצות-הברית, גבר הספק אם נוכל להגיע ללשון משותפת מבלי להפקיר עניינים יסודיים; ואני מוצא את עצמי הרבה יותר רחוק מתקווה זו מאשר בשיחות הראשונות.

ישנה שאלה אחת, יסודית ונוקבת: מה רוצה משלת ארצות-הברית? אם ממשלת ארצות-הברית רוצה באמת ובתמים שתקום מדינה יהודית ונכונה לסייע לה, אלא שהיא רואה קשיים ומנסה למצוא דרך לסלקם בצורה זו או אחרת – זה עניין אחד. אולם אם לא ברור שממשלת ארצות-הברית רוצה במדינה היהודית, או אם אין היא רוצה בכך, וההצעה הזאת איננה שלב לדחות את המדינה היהודית על מנת לבטלה לחלוטין – אז זה עניין אחר לגמרי ואין תקווה להסכמתנו.

לא באה [מצד מרשל] תגובה חיובית לעניין זה ואז אמרתי: אנחנו עומדים על סף הגשמת התקווה של מאות שנים, של גמר ביצוע של מפעל אשר דורות השקיעו בו את מאמציהם. אנו מרגישים שהדבר הזה הוא בידנו. בשבילנו להסכים לדחייה כלשהי, מבלי שיהיה איזה ביטחון שלאחר הדחייה הדבר הזה יקום - פירושו להתחייב על דין כזה בפני ההיסטוריה העברית, שאנחנו בשום אופן לא נוכל לעמוד בו.

ממשלת ארצות-הברית לא עזרה לנו להקים את המרינה - היא עזרה לנו רק על-ידי הצבעתה באו"ם ואנחנו מעריכים את זה מאוד מאוד. זה לא יישכח. אבל את המלחמה שהייתה לנו בארץ עשינו יחידים וללא עזרה. כאשר ביקשנו נשק - לא ניתן לנו; כאשר ביקשנו הדרכה צבאית – לא ניתנה לנו; כאשר ביקשנו לוחות שריון בשביל אוטובוסים – גם זה לא ניתן לנו. יש מכתב חתום על-ידי מרשל עצמו, שאי-אפשר לתת מפני שגם על זה חל האמברגו. אנחנו הגענו למה שהגענו בכוחותינו-אנו בלבד. עכשיו אין שאלה של עזרה של ארצות-הברית. יש רק שאלה של מניעת הפרעה. ממשלת ארצות-הברית רוצה להפריע על-ידי הדבר הזה [שביתת-הנשק ורעיון הנאמנות] להקמת המדינה היהודית. אנחנו חושבים שיש לה דרכים הרבה יותר טובות. היא יכולה לומר לערבים: עשינו ניסיון לסגת מההחלטה של 29 בנובמבר, אבל דבר זה לא הצליח; האומות המאוחדות אינן מקבלות את הדבר; בינתיים באו המאורעות בארץ, חלה התפתחות שלמה, נוצרה מציאות חדשה לגמרי לא באשמתנו; לא נקפנו אצבע לעזור להם; מנענו עזרה שביקשו מאיתנו; אין אנו יכולים להתעלם מהמציאות הזאת ובלית ברירה אנו חוזרים להחלטה הקודמת, אשר ממילא כבר מתגשמת והולכת.

והוספתי:

הקצב של העברת השלטון בארץ הולך ומואץ מיום ליום, הן מבחינה השטח והן מבחינת התפקידים. כל מנהיגות שתנסה לשבור עכשיו את התנופה הזאת – תטואטא מהבמה. אין זו שאלה של פופולריות. אנחנו לעיתים קרובות בלתי פופולריים.השאלה היא מה הם צורכי החיים ומה עומד בניגוד חמור אליהם. ידנו לא תוכל לעשות את הדבר הזה. אנו נדרשים לדחות את העצמאות במו ידינו, בלי כל ערובות. אנו נדרשים להסכים לשלטון זמני שייקרא "truce regime", זאת אומרת להסכים לנתק את עצמנו מההחלטה. פירושו של דבר זה לגבי העלייה – סטטוס קוו. אנחנו נדרשים להסכים שמ-15 במאי יהיה השלטון על העלייה לא בידינו אלא בידי רשות זרה, אשר אומנם תיתן לנו מספר אנשים מכובד מאוד, אבל היא תהיה השלטת, זאת אומרת שהחוקים הקיימים נשארים בתוקפם, שכל ההכנות שעשינו – בטלות, שהלגיטימציה איננה בידינו.

היה ויכוח עם לווט. הוא אמר: אתם סומכים יותר מדי על זה ש"הלגיון הערבי" לא יפגע בכם, שתבואו לידי הסכם עם עבדאללה. תתחיל פלישה ותהיו בצרה – אז אל תבואו אלינו בטענות.

מרשל אמר לבסוף: כל מה שאמרת נחקק בזיכרוני. אני מבין היטב את משקל הנימוקים האלה. לא לי לייעץ לכם מה לעשות. אבל אני רוצה לומר לכם כאיש צבא: אל תסמכו על היועצים הצבאיים שלכם. הם עכשיו אחרי ניצחונות. מה יהיה אם תהיה פלישה ממושכת? איך זה יחליש אתכם?. היה לי ניסיון בסין. ברגע הראשון היה ניצחון קל [ללאומנים]. עכשיו נלחמים כבר שנתיים. הפסידו את מנצ'וריה. אך אם יתברר שאתם צודקים ותקימו את המדינה היהודית, אהיה מאושר. אבל זוהי אחריות חמורה מאוד.

אמרתי לו, שאנו מעריכים מאוד את חוות דעתו ואם נקבל החלטה אחרת – זה לא מפני שלא התחשבנו בשיקול דעתו.

המתיחות בחו"ל לקראת התאריך – עצומה. כך זה באמריקה הצפונית והלטינית וגם באירופה, בכל מקום, גגם ביוון. לא רק ביהדות. גם בעיתונות העולמית המתיחות גדלה והולכת.

ההרגשה באו"ם, שבינתיים הם מוציאים את זמנם לריק, אינם מגיעים לידי שום מסקנה ושלא כדאי להם עכשיו להיכנס. מוטב לסחוב עד ה-15 במאי – יראו מה היהודים יעשו. לא מן הנמנע שברגע האחרון תעשה אמריקה איזה מאמץ נמרץ להעביר משהו בחיפזון באו"ם, להעמיד אותנו בפני עובדה. אבל כל שעה חולפת הופכת את העניין יותר לעניין של הלכה ולא של מעשה.

יש בשבילנו שאלה רצינית מאוד כיצד אנו מנסחים את הצעד שאנו עומדים לעשות: אם אנחנו שומרים רק על הרוח של החלטות או"ם או שאנחנו במידת האפשרות שומרים גם על המסגרת. ברור שכשם שאנו מצוּוים למלא את החלל הפיסי שנוצר על-ידי סיום המנדט והסתלקותו מן השלטון, כך עלינו למלא את החלל המשפטי שנוצר על-ידי אי-ביצוע ההחלטה מצד מוסדות הא"ם – מועצת הביטחון ועוד. נוצר חלל משפטי – מוצדק יהיה אם נמלא אותו.

השאלה היא בשם העובדה. אנחנו כבר מניחים למפרע, שהאו"ם לא יעשה דבר – אם כן, נעשה עכשיו מה שהיה מועד ל-1 באוקטובר. אפשר לנקוט גם בדרך זהירה יותר. למעשה, לא צריך היה לחול שום שינוי ב-15 במאי. לפי תוכנית האו"ם, ב-1 באפריל הייתה צריכה לקום מועצת הממשלה הזמנית; ב-1 באוגוסט – סיום הפינוי; ב-1 באוקטובר הכרזת העצמאות. אולם אנחנו יכולים לומר עכשיו שאנחנו דוחקים את הקץ.

לי נראה, שאם אפשר למצוא דרך, שאנחנו נכריז על ממשלה זמנית של המדינה היהודית כך שיהיה ברור, שפירוש הדבר הוא שיש מדינה עצמאית בארץ-ישראל, מבלי שנאמר בפירוש שמהיום קיימת מדינה ריבונית עצמאית, ייתכן שזה יהיה צעד יותר נבון, כדי לא לתת פתחון-פה לטעון שבעטנו בהחלטת האו"ם ולקחנו את השררה בידינו.

 

[להלן, במהלך הדיון, אמר מ' שרת:] "אני צריך להודיע לכם, שד"ר וייצמן הוא נגד כל דחייה מצידנו" (עמ' 59).

 

הערות

 

1.   דוח על השיחה (אנגלית) מובא ב בתעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצ' 1947-מאי 1948, גדליה יוגב, יהושע פרוינדליך,מיכל אנגל, ימימה רוזנטל (עורכים), (גנזך המדינה,תש"ם), עמ' 509–521.

2.      נוסחי חמש טיוטות להסכם שביתת-נשק (אנגלית) מובאים שם, עמ' 821–832.

3.      המכתב מובא שם, עמ' 749–750.

4.      ר' דוח מ' שרת על שיחה זו (אנגלית) שם, עמ' 757–769; ור' גם פרק 14 לעיל.

 

 

לתוכן העניינים