סקירה בכנסת

תל-אביב, 15 ביוני 1949

 

רקע היסטורי

עם שוב שר החוץ לארץ ניסה בנאומו הראשון בכנסת הנבחרת לתת הערכה למאורע כניסת ישראל לאו"ם, לדווח על התפתחות רשת קשריה הבינלאומיים של ישראל ולסקור את מהלך הדיון בענייני ישראל, שאך זה נתקיים בוועדת העצרת.

 

*   *   *

 

כנסת נכבדה,

במשך שלושה-עשר חודשי קיומה, צעדה מדינת ישראל צעדים גדולים ומהירים בדרך התאזרחותה בקרב אומות העולם.

נגזר על מדינתנו לבוא לעולם תוך סער ופרץ, להיקרץ מתוך התוהו שהוריש לה המשטר הקודם בהתפוררותו ולהתגבש כשהיא מוצפת נחשול דמים, לשמש מראשית צמיחתה מטרה להתקפה זדונית ומרוכזת של כל שכנותיה; לעמוד על נפשה תוך תהליך ההתהווּת ולהתהות תוך עמידה על הנפש.

גס עכשיו, לאחר חלוף כמה חודשים ללא קורבנות, עדיין השלום האיתן והיציב מאתנו והלאה. זינוק מדינת ישראל אל במת העולם, בחינת גיחה מרחם התולדה, המלחמה שהתגרו בנו מדינות-ערב והתבוסה שנחלו, יציאת המוני ערבים את הארץ וכניסת המוני יהודים לתוכה - כל אלה גרמו זעזוע עצום במזרח התיכון, שלא על-נקלה יימחו עקבותיו. הסערה שנתחוללה מסביבנו לא במהרה תשוך. גם אין בליבנו ביטחון שלא תפרוץ מחדש וביתר שאת. טובתנו החיונית מחייבת שלום מקיף ומהיר, ואנו מצווים לחתור אליו בכל מאמצי כוחנו. אך עם כל חתירתנו להחישו, אל תקצר רוחנו אם יאחרו פעמיו. אם גזרה היא – כוחנו איתנו להתאזר בסבלנות.

 

הרחוקים מקדימים והקרובים מפגרים

נפל בגורלנו להקדים קשרים סדירים עם רחוקים ליחסי שלום עם קרובים. אין פלא בדבר. ההלם פוחת והולך ככל שיגדל המרחק ממקום ההתנגשות. תהליך השתלבותנו במסכת היחסים הבינלאומיים החל מהקצוות והוא הולך ומתקרב מעברים שונים לפינת תבל שלנו. לכאורה משונה היא התופעה, אך במסיבות המיוחדות של הולדת ישראל טבעית היא מאוד, כי הראשונות להכיר בנו היו מדינות כה רחוקות מאיתנו וזו מזו כארצות-הברית ודרום-אפריקה, ברית-המועצות וגואטמלה, בעוד ארצות כה קרובות אלינו ואישה לרעותה, כיוון ותורכיה, היו בין האחרונות להכרה. כן אל יהי מוזר בעינינו, כי בעוד תהליך ההכרה בישראל הקיף את יבשות אירופה ואמריקה מן הקצה אל הקצה, הרי יבשת אסיה, אשר אנו עצם מעצמה ובשר מבשרה, עודנה מתנכרת לנו ברובה, ואף ביבשת זו הראשונה להכיר בנו הייתה המדינה הרחוקה ביותר מאיתנו, הלא היא סין.

אל ישכיחנו ההישג את החסר ואל נזלזל בחסר: נחתור למלאו. אך אין בחסר למַעֵט כלשהו את ערך ההישג – אותה רשת ההכרה בישראל שכבר נפרשה על-פני כדור הארץ. רשת זו היא המכשיר היעיל ביותר להשלמת החסר. אם במוקדם או במאוחר – סוף העומדים מנגד להצטרף ולענות אמן.

ברשות הכנסת אנקוב ספרות אחדות: עד היום הכירו בנו 56 מדינות, בכללן 46 מתוך 58 שהינן חברות לנו באומות המאוחדות. מה-56 הכירו בנו 40 להלכה [דה יורה] ו-16 לעת-עתה רק למעשה [דה פקטו]. המספר 56 מכיל 10 מדינות במזרח-אירופה ו-15-במערב-אירופה, כל שלוש המדינות של אמריקה הצפונית; כל 18 המדינות של אמריקה הדרומית והמרכזית; שתי מדינות באסיה, שתיים מארבע המדינות העצמאיות של אפריקה , שתי המדינות של איי האוקיינוס השקט; אוסטרליה וניו-זילנד.

כיום מיוצגות בישראל שבע מדינות על-ידי נציגים דיפלומטיים, מהן אחת על-ידי שגריר והשאר על-ידי צירים מוסמכים או נציגים מיוחדים. עוד שלוש מדינות החליטו לשגר צירים או נציגים לישראל וקיבלו את הסכמתנו למועמדיהן. אם נוסיף את הקונסוליות, יגיע מספר הארצות המיוצגות בישראל ל-22.

כשיגיעו למחוז חפצם צירינו הנמצאים בדרך, תהיה מדינת ישראל מיוצגת ייצוג דיפלומטי ב-15 בירות. בזה כלולים שגריר בוושינגטון, צירים במוסקבה, בפריס, בלונדון, בוורשה, בפראג, בבוקרשט, בבלגרד, ברומא ובמונטווידאו, ונציג מיוחד בבירות בּנלוקס. הציר בפראג מואמן גם בבודפשט. הציר במונטווידאו יעבור בקרוב לבואנוס-איירס, אך יישאר מואמן גם באורוגוואי. יורשה לי לציין במיוחד את המשמעות ההיסטורית הנודעת לדבר הקמת צירות ישראל העצמאית ברומא. בימים הקרובים יישלחו קונסולים כלליים להלווציה, לקנדה ולאוסטרליה. קיימת קונסוליה כללית בניו-יורק וקונסוליות בלוס-אנג'לס, בשנחאי, בוינה, במינכן, באתונה, בריו-דה-ז'נירו, בגואטמלה, בהונדורס ובניקרגואה. כן קיימות קונסוליות ליד כל הצירויות. אם נמנה את הצירויות והקונסוליות יחד, לרבות אלו שתוקמנה בימים הקרובים, נמצא את רשת ייצוג-הארץ שלנו פרושה על-פני 28 מרכזים. יש להזכיר במיוחד כתוספת רבת-משקל לרשת זו את משלחתנו הקבועה לאומות המאוחדות, אשר לעומד בראשה נקבעה דרגה של ציר מוסמך. קיימת גם לשכת-קשר עם מוסדות או"ם בז'נווה.

אנו מדינה קטנה, צנועה ומעוטת-אמצעים. זכות זו שרכשנו לנו, להיות מיוצגים ייצוג ישיר ועצמאי בבירות תבל, מטילה מעמסה כבדה מאוד על אמצעינו הכספיים ועל כוח האדם שלנו. אך מעמדנו הבינלאומי מחייב אותנו לחתור להידוק קשרי הבנה ושיתוף עם אומות רבות ושונות. גם משימת הדאגה לענייניה המסחריים של מדינתנו וההגנה על אזרחיה היוצאים למסעותיהם ברחבי תבל מעסיקה את נציגויותינו בהיקף מתרחב והולך. מעל לכל, יעודה של ישראל כארץ קיבוץ גלויות לעם היהודי, כמולדתו ההיסטורית שחזרה להיות בת חורין, וכסדן ליצירתו העצמית בתרבות ובמשק, מחייבת אותנו להיות מיוצגים בכל ארץ שציבורים יהודים נחיתים בה ונושאים נפשם לעלייה לישראל ולקשר חי ומפרה עם מולדת עמם.

אין אנו מבקשים להטיל אחריות כלשהי למדיניות החוץ שלנו על יהודים בארצות אחרות. אין להם חלק בעיצובה. אזרחי ישראל בלבד ישאו באחריות הזאת. אך לא נוכל להתעלם מהאחריות, שהזיקה לקיבוצי עמנו בחוץ-לארץ מטילה עלינו. תמיד נחרד לשלומם, לביטחונם ולשמם הטוב. תמיד נזכור, כי בזכות כולם ולמען כולם הגענו עד הלום. תמיד נשמור על האוצר היקר שהפקידו בידינו.

לפיכך, כשנתקבלה מדינת ישראל לאומות המאוחדות, הייתה ברכתה הראשונה מעל הדוכן הבינלאומי הרם והנישא שלוחה לתפוצות העם היהודי בגולה.

 

כניסת ישראל לאו"ם – גולת הכותרת

קבלתנו לאומות המאוחדות באה כגולת כותרת לבניין יחסינו הבינלאומיים, אשר כשלעצמו לא הושלם עדיין; תהליך ההכרה בישראל, בטרם הגיע לקיצו, נחתם בה בחותם עולמי עליון. זה לא היה מאורע מדיני בלבד; זו הייתה חוויה אנושית, מזעזעת עד עמקי הנפש. ישראל במשפחת העמים, עם יהודי בארצו כחבר שווה זכויות לכל אומות העולם, הסרת עלבון הנחיתות ועוולת הקיפוח במחי-יד אחד – נפשו של אדם צרה מהכיל את מהפכנות התמורה.

רחוק ממני כל שמץ יהירות. אדרבה, מעולם לא יכול שליח יהודי להרגיש את עצמו כפרט כה קטן ודל לעומת עוצם המאורע שהתחולל לפניו על במת דברי ימי עמו. היה דומה, כי העצרת כולה נתמלאה יראת הרוממות נוכח סיומה הניצֵח של דרמה היסטורית לעיניה ממש. זכו מאות אחדות של יהודי ניו-יורק, שהיו עדים למחזה, ואלפים רבים ברחבי ארצות-הברית, שישבו רתוקים למכשירי הרדיו והטלוויזיה, לשמש מקלט להתרגשותו-שבכוח של העם היהודי כולו, ולסיפוק נפשו העמוק על התיקון שחל במעמדו.

אלה מאיתנו, שהסכינו זה שנים להתרוצץ במסדרונות ולהידחק ליציעים של כינוסי ממשלות, נידונים לעילום ולאלם, ומפינות נידחות לשמוע כיצד חולשים אחרים על גורל עמם ללא יכולת לקום להגנתו ולענות לחורפיו דבר, היו כחולמים עם כניסתם להיכל האומות פנימה ובשבתם אל שולחן ככל השולחנות, אשר כתובת "ישראל" מתנוססת עליו.

ברשות הכנסת ונשיאה, רצוני לתת שבח ולהביע תודה מכאן לנציג הקבוע של ישראל באומות המאוחדות, אבא אבן, ולכל עוזריו הנאמנים, חברי משלחתנו, על המאמץ הכביר שהשקיעו ללא לאות וללא רתיעה, ועל הכישרון, התבונה וכוח ההתמדה שגילו בכל שלבי המערכה על הכרת ישראל כמדינה שוחרת שלום הראויה לחברות באו"ם, עד שהשיגו את הכרעתה החיובית של העצרת ברוב של שלושה רבעים ואחד.

הייתה זו תמורה מהפכנית לא רק במשמעותה ההיסטורית, אלא גם מבחינת המדיניות המעשית. כהרף עין נשתנה מעמד משלחתנו מן הקצה אל הקצה. מתובעי עזרה ותמיכה לעצמנו, הפכנו נתבעים לעזור לזולתנו; משוחרי חסד אחרים היינו לשותפים בהכרעה. נכנסנו למעגל הן של התגוששות כוחות והן של תלות הדדית. אחריות חדשה, מורכבת מאוד, הוטלה בן-רגע על מדיניות-החוץ שלנו.

 

ישראל בעול האחריות הבינלאומית

צעדינו הראשונים בזירה הבינלאומית, על ההצבעה וההימנעות, בהנמקה וללא הנמקה, היו גלויים לעיני כל ולא אבוא לסכמם. "אשר לא ישים סכנות רכוּבוֹ לא ישיג מישאלת לבבו" – אומר הפתגם הערבי. נקלענו לתוך עולם מדיני מסובך ומסוכסך, "בכל נתיבותיו התחתים, תהומי תהומות והררי הרים", כדברי המשורר שלנו [ח"נ ביאליק, בשיר "הציץ ומת]. בין אם נצעד ימינה או שמאלה ובין אם לא נצעד כלל, סיבוכים וסכנות אורבים לנו. לא תמיד ההימנעות פירושה התאפקות. יש שמשמעותה המעשית צעד פעיל, ותוצאותיה חותכות-גורל. בעצרת אשר לכל חבר וחבר בה, כענק כננס, קול אחד בהצבעה, יש בידי כל מדינה – על-ידי נתינת קולה או מניעת קולה – להכריע את הכף. גם אם יאה, בדרך כלל, ההימנעות למצניע-לכת – ואנו כמדינה קטנה, מַתחילה ונתונה בנקודת מוקד מכמה בחינות, מצוּוים על עניוות – הרי יש שאלות שלגביהן פועלים שיקולים הגוזרים לנקוט עמדה ברורה ולנהוג לפי מיצוות קום ועשה.

בכל הבעיות האלו של עמדה וטכסיס כבר נתקלנו באותם הימים הספורים שישבנו בהם לראשונה בעצרת. אין ספק, כי נוסיף להיתקל בהן בעצרות הבאות. עלינו לקבל באהבה את דין התבגרותנו. היו ויהיו לעינינו תמיד קווי-היסוד של מדיניות החוץ של ישראל – לשמור אמונים לאומות המאוחדות, לשקוד על ביצור השלום, לטפח יחסי-ידידות עם כל המדינות השוחרות שלום ונוטות ידידות לישראל, ולא להזדהות עם אחד הגושים הגדולים נגד מישנהו. קו זה עדיין אינו פוטר אותנו מלנקוט עמדה בכמה וכמה שטחים לגופו של העניין העומד להכרעה. יש שטובתה החיונית של ישראל מחייבת זאת, כשם שהיא יכולה לחייב הימנעות. יש שמחייבים זאת ענייני העם היהודי. יש שעומדות על הפרק שאלות עקרוניות הנוגעות לארצות המזרח התיכון או לארצות אחרות הנתונות באותו מצב, ואנו חייבים לא לפסוק הלכה לגבי עמדתנו בהן לפי יחסי האיבה או ההתנכרות הקיימים כיום, אלא להשקיף מעבר להם לעתידות רחוקים ולהכריע בהתאם לקווי שיתוף הגורל שלאורך ימים.

ומעל לכל, יש עניינים שתוך כדי דיון בהם מתעוררות שאלות נוקבות של מוסר, של יושר ושל צדק. במקרים כאלה, כל איכותה המוסרית של מדינת ישראל עומדת למיבחן. סבורני, כי לא אטעה את הכנסת אם ארשה לעצמי לציין, כי יש למדינת ישראל מעמד מוסרי מיוחד בעיני אומות רבות, אולי בעיני כל האומות. זהו נכס יקר אשר אסור למדינת ישראל לאבדו בידיים, יען בנפשה הדבר.

שנים רבות דגלנו בעקרונות מוסריים במלחמתנו המדינית על זכות העם היהודי לחיים ולחרות. שנים רבות תבענו את עלבון הצדק מידי עולם שנראה לנו ערל לב. שנים רבות פנינו אל רגש האבירות המוסרית ואהבת האדם שבלב טובי האנושות. עשינו זאת בהיות גורלנו משחק וטרף לאחרים. עתה, שזכינו להגיע לשותפות בהכרעה בינלאומית ולהשפיע במידת יכולתנו המצומצמת והצנועה מאוד על גורל זולתנו, לא נתכחש לעקרונות ולמניעים הנעלים האלה. מדינת ישראל לא תתנכר למורשת הרוחנית של העם היהודי, שעיקריה הם אהבת האדם, רדיפת השלום והנאמנות לצדק, היא לא תמעל במסורת האידיאליזם המוסרי של התנועה הציונית, שיסודותיה הם חרות, שוויון וקידמה חברתית. עצמאותה של ישראל לא תבייש את חתירת ישראל לעצמאות.

עקרונות ושיקולים אלה חייבים להדריך את הופעתנו בשער בת רבים.

 

המערכה הישראלית באו"ם נמשכת

השאלות העומדות בסדר-יומה של העצרת והנוגעות לאומות אחרות, עם כל חשיבותן המדינית והמוסרית, לא תוכלנה להעסיק אלא חלק מתשומת ליבנו. כקודם נוכרח להקדיש את עיקר מעיינינו לבעיות הנוגעות נגיעה ישירה ונוקבת בעתיד מדינתנו ובהסדר היחסים בינה לבין סביבתה. פקעת הבעיות הללו אף היא מהווה סעיף בסדר-יומו של או"ם, ויש להניח בביטחה, כי יוקצה לסעיף זה מקום מכובד בתוכנית כנס העצרת הבא.

אילו נסתייע דבר השלום הישיר בינינו לבין המדינות השכנות, אין ספק שרוב העצרת היה מקבל במלוא הרצון והסיפוק, ואף בהתלהבות, כל הסדר שהיה מובא לפני העצרת כמוסכם בין הצדדים. עתה, שסיכויי השלום הקרוב מעורפלים עדיין, לא נהיה פטורים מלהיזקק לבירור חדש של הבעיות הנחשבות כתלויות ועומדות במסגרת העצרת הסדירה הבאה. עלינו להיכון אפוא למערכה חדשה של הגנה על עמדותינו מפני התנקשויות וסילופים.

בעצם, כבר עמדנו בשלב הראשון של המערכה החדשה הזאת, כאשר נתבע נציגנו (אבא אבן) לתת ביאורים ל"וועדה המקבילה" של העצרת בטרם החליטה אותה ועדה אם להמליץ או לא להמליץ לפני המליאה על קבלתנו. נוהל זה היה ללא תקדים. הדיון בשאלת זכותה של מדינה להתקבל לאו"ם מכוון כרגיל אך ורק לבירור אופייה כמדינה שוחרת-שלום ויכולתה לעמוד בהתחייבויות שמטילה עליה החברוּת באו"ם. לגבינו היקשו בהזדמנות זו נציגי כמה אומות על עמדתנו לגופן של בעיות הנוגעות לנו, והמחכות עדיין להכרעה במוסדות או"ם או באמצעותם. לא ראינו הצדקה לא להיזקק לנוהל הזה, והייתה זו מערכה לא קלה. נציגנו עמד בניסיון חמור ויצא ממנו בכבוד. עמדתנו בשאלות הפתוחות באה בפיו לידי ביטוי נמרץ ומקיף בהתאם להוראות שקיבל.

הנני מרים בייחוד על נס את פרשת ירושלים בנאומו. הוא השמיע גם הצהרה מוסמכת בשאלת הפליטים הערבים. היו משלחות שלא הסתפקו בהסברותיו ונימקו בזה, אחרי-כן, את הימנעותן מהצבעה על קבלתנו. הרוב המכריע העיד בהצבעתו כי ההסברות הניחו את דעתו. אבל השאלות נשארו פתוחות, ועלינו לעמוד הכן לקראת השלב הבא של המערכה.

העניינים, שאני מרמז עליהם כנתונים במעגל הבירור באו"ם, מתייצבים לפנינו כשלעצמם ולגופם גם מחוץ לאותה מסגרת. הם מהווים את עיקר תוכנה של בעיית השלום בינינו לבין מדינות ערב. הם העומדים על הפרק בלוזאן.¹ הם משמשים נושא לחילופי-דברים בינינו לבין ממשלת ארצות-הברית, המעוניינת בשלום ורואה חובה לעצמה להשפיע על דרכי ההתקדמות לקראתו.

על פרשת לוזאן יקשה לומר שענייניה מתנהלים בכבדות. לאמיתו של דבר, אין העניינים בלוזאן מתנהלים כלל, אלא שרויים בקיפאון גמור. ההצלחה, שהכתירה את מאמציו של מתווך יחיד מטעם או"ם לגבי עריכת שלושה הסכמי שביתת-נשק, לא האירה פנים לוועדה המורכבת מנציגי שלוש מדינות שונות, אשר משימתה היא יישוב כל השאלות שבהן נעוצים שורשי הסכסוך, לשם כריתת שלום של קבע.

 

הערבים במיבחן ועידת לוזאן

ועדת הפיוס, שכינסה את ועידת לוזאן, שואבת את סמכותה והשראתה מהחלטת העצרת של פריס מ-11 בדצמבר 1948. אותה החלטה נתקבלה לאחר ויכוחים סוערים ומתוך חילוקי דעות חריפים. כמה הוראות שהוכנסו לנוסח הראשון נדחו על-ידי רוב הוועדה המדינית והעצרת. כמה הוראות שנותרו בנוסח שנתקבל לא היו לרצון לרבים, בכלל זה למשלחת ישראל, אשר לא הסתירה מהוועדה המדינית את עמדתה. כיום נאשמת ממשלת ישראל באי-מילוי החלטתה זו של העצרת. נצא ונראה - העובדות מה הן. במרכז ההחלטה עומד הסעיף החמישי המחייב את הצדדים "לחתור להסכם על-ידי משא-ומתן, שיתנהל עם ועדת-הפיוס או באורח ישיר, לשם יישובן הסופי של כל השאלות התלויות ועומדות ביניהם". מה עלה לו לסעיף זה?

ממשלת ישראל לא חיכתה ליוזמת ועדת הפיוס כדי למלא אחריו. היא הציעה משא-ומתן ישיר עם אלה שנלחמו נגדה עוד בימיו של המתווך המנוח הרוזן ברנדוט. משך תקופה ארוכה לפני ועידת לוזאן היא עשתה ניסיונות מרובים להגיע למגע ישיר עם מדינות שכנות לשם משא-ומתן של שלום. היא נענתה גם לקריאת ועדת-הפיוס, ומשלחתה באה ללוזאן מוכנה ומזומנה להסב אל שולחן אחד, בחסות הוועדה, עם כל משלחת ערבית, זולת סוריה, שכן זו עדיין לא חתמה על הסכם של שביתת-נשק. גם בימי הפרשה הנקראת ועידת לוזאן המשיכה ממשלת ישראל במאמציה לברר אפשרויות של משא-ומתן על שלום על-ידי מגע ישיר.

לעומת זה, מה היה הקו שנקטו המדינות הערביות? בבואן ללוזאן הודיעו משלחותיהן, כי הן לא נשלחו כלל לשם משא-ומתן על שלום – הן באו לדון אך ורק בבעיית הפליטים. יתר על כן, הן סירבו בכלל להיפגש עם משלחת ישראל בחסות הוועדה, ועד היום הזה לא זזו מעמדתן. הן נמנעו מלהיכנס במשא-ומתן עם משלחת ישראל על בעיות השלום גם באמצעות הוועדה. הצעות מסויימות לגבי תנאי השלום, שהוגשו על-ידי משלחת ישראל לשם העברה למשלחות ערביות ידועות, נשארו עד היום ללא תשובה.

האומנם אפשר במסיבות אלו לתלות במשלחת ישראל את קולר השיתוק שחל במשא-ומתן? יותר נכון - לתבוע מידה את עלבון המשא-ומתן שלא החל כלל?

הסעיף הרביעי של החלטת 11 בדצמבר מחייב את ועדת-הפיוס "לגשת מייד לפעולות על-מנת ליצור בהקדם האפשרי מגע בין הצדדים לבינם, וכן בין הצדדים לבין הוועדה". שישה חודשים תמימים חלפו מאז נתקבלה ההחלטה הזאת. חזקה על הוועדה, שעשתה ניסיונות רבים להביא את הצדדים לידי פגישה. לפי התוצאות הנראות לעין, לא עלה הדבר בידיה. הוראה מפורשת של החלטת העצרת נשארה מַעַל בשל סרבנותו הנוקשה של הצד שכנגד.

                                                                                           

גבולות ישראל חרגו מכ"ט בנובמבר

אחד מסלעי-המחלוקת העיקריים לגבי בעיית השלום בין ישראל לשכנותיה, בלוזאן ומחוץ ללוזאן, היא שאלת הגבולות. בשאלה זו אין שום מקרא מפורש בהחלטת 11 בדצמבר. עצרת פריס דחתה את הניסיון לקבוע כבסיס למשא-ומתן את הדין-וחשבון של ברנדוט, שחייב את קריעת כל הנגב ודרום הארץ ממדינת ישראל. בפריס נעשה ניסיון מחודש לקבוע מסמרות בעניין זה על-ידי הוראה, המחייבת את מדינת ישראל לוותר על חלק מהנגב תמורת הגליל המערבי. גם הניסיון הזה ניכשל. לפי נוסח ההחלטה שנתקבלה, נשאר הפתח פתוח לכל הסדר-שהוא בשאלת הגבולות, אשר יוסכם עליו בין שני הצדדים. הווה אומר, שום עמדה מסויימת של ישראל בשאלת הגבולות אין להציגה כמנוגדת להחלטות 11 בדצמבר.

כאז כן עתה, מוכנה ישראל לבוא במשא-ומתן בשאלת הגבולות עם כל אחת מהמדינות שכרתו עימה הסכם של שביתת-נשק. משא-ומתן בפרק זה חייב להוות, כמובן, חלק מהמשא-ומתן הכולל בשאלת השלום. אם הכוונה היא לגישה מציאותית, צריך המשא-ומתן הזה לבוא כהמשך ישיר של המשא-ומתן על שביתות-הנשק, שבתוצאותיו נקבעו בכל הסכם והסכם קווים מפרידים בין שני הצדדים כגבולות זמניים. הסכמי שביתת-נשק אלה ניתנים להשתנות רק על-פי הסכם בין הצדדים החתומים עליהם, ודינם להישאר קיימים ועומדים עד שיבואו במקומם בריתות שלום – אף הן, כמובן, כרותות על-פי הסכם.

לפי זה, הגבולות הטבעיים בין ישראל לבין מצרים, לבנון וסוריה, הם הגבולות הקודמים בין שטח המנדט הבריטי לבין שלוש המדינות השכנות האלו. הוא הדין לגבי הגבול בין מדינת ישראל לבין מדינת עבר-הירדן. אם רצויים תיקוני גבול הדדיים לטובת שני הצדדים, אף הם יכולים לשמש נושא למשא-ומתן ולהסכם.

לגבי מצרים קיימת שאלת רצועת עזה–רפיח. אף לשאלה זו מוכנה ממשלת ישראל לחפש פתרון על-ידי משא-ומתן.

פני ישראל לשלום ולא למסע של כיבוש. אך ישראל לא תוכל בשום פנים להשלים עם תפיסת איזו רצועה-שהיא משטח המדינה היהודית על-ידי צבאות פולשים. לכן לא תסכים ישראל בשום אופן להשאיר בידי סוריה את רצועת השטח שממזרח לירדן ולכנרת, יחד עם משמר-הירדן שממערב לו, ולא תחתום על הסכם שביתת-נשק שלא יכלול את סילוקו הגמור של הצבא הסורי מאותה רצועה.²

אשר לגבול בין מדינת ישראל לבין השטח שבמערב-הירדן, שאינו כלול בתחום ישראל, אף כאן פנינו לשלום ולמשא-ומתן של שלום. תמיד אמרנו, כי רצויה לנו מדינה ערבית נפרדת באותו שטח, אך לא הצגנו זאת כתנאי בל-יעבור להסדר. אף שאלה זו יכולה לשמש נושא למשא-ומתן.

לעומת העמדה הזאת יש, כנראה, מדינות ערביות, המבקשות כיום למצוא אחיזה לפתרון הבעיה בגבולות שנקבעו למדינת ישראל לפי החלטת כ"ט בנובמבר 1947. לאחר שמדינות אלו עשו כל מה שהיה ביכולתן לשים לאל את הסדר כ"ט בנובמבר; לאחר שזממו וחתרו להטביע את מדינת ישראל, שהקמתה נתחייבה על-פי אותה החלטה, בנחשול של דם ולמחות מארץ זיכרה; משנכשלה מזימתם הם מנסים עכשיו לשוב ולהיאחז באותו הסדר עצמו. משל לאדם שביקש לעקור מן השורש את אילן הפירות של שכנו, ומשלא הצליח, יען שכנו עמד וגונן על אותו אילן, הריהו בא לתבוע חלק בפירותיו ובצִילָתוֹ.

 

אמריקה בעד פיצויי שטח לערבים?

יהיה משונה מאוד, אם תמצאנה מדינות אלו עידוד לתביעתן המופרכת בעמדתה של ממשלת ארצות-הברית. אומנם, ארצות-הברית הודיעה בשעתה, בימי עצרת פריס, כי היא עומדת על העיקרון של פיצויי שטח, או חילופי שטחים, על יסוד ההסדר הטריטוריאלי של כ"ט בנובמבר. כאמור, עיקרון זה לא נכלל בהחלטת או"ם מ-11 בדצמבר. יהיה זה בלתי-מציאותי, מַשלה ומסבך, אם תוסיף ממשלת ארצות-הברית לעמוד על העיקרון הזה גם עכשיו. מוטב להניח את פתרון השאלה למשא-ומתן בין הצדדים, על-מנת שיהא חופשי מכל כבלי עקרונות קבועים מראש ומכל עידוד ואזהרה לצד זה או לצד זה. כל מה שמעודד, ביודעים או בלא-יודעים, את מדינות-ערב לחשוב, כי עכשיו יעלה בידיהן לסחוט מישראל ויתורי שטח, זאת אומרת, להשיג על-ידי לחץ מדיני מה שלא השיגו בפעולה צבאית, אינו מסייע לעניין השלום במזרח התיכון. במיוחד יש להתריע על כל ניסיון מחודש העלול להיעשות להצרת צעדי מדינת ישראל בדרום הנגב. מדוע מגיעים פיצויי שטח למדינות הערביות? האם מפני שפלשו לארץ? האם מפני שפלשו לארץ לא-להן מתוך הפרת מגילת או"ם והתגרות גלויה בסמכותו? האם מפני שנכשלו במיבצע הנפסד הזה?

המבקש כיום להחזיר ליושנם את היסודות הטריטוריאליים של כ"ט בנובמבר כבסיס להסדר הגבולות של ישראל, מתעלם מכל מה שאירע מלמחרת התאריך ההוא ועד היום הזה. לא אירע בארץ דבר, שיש בו לערער אף כלשהו את ההצדקה שהייתה לכתחילה לעצרת או"ם לכלול בתחום מדינת ישראל את השטחים שנכללו בו לפי ההחלטה מכ"ט בנובמבר. לעומת זה, אירעו דברים רבים בארץ, רבים וחמורים מאוד, אשר בדם, באש ובתימרות עשן הוכיחו כי השטחים הכלולים כיום בתחום שיפוטה של ישראל מחוץ לגבולות כ"ט בנובמבר, הכרחיים הכרח גמור לביטחונה ולעצם קיומה.

ההחלטה ההיסטורית של עצרת 1947 נחרתה באותיות של זהב על לוחות דברי ימי עמנו. תרומת ארצות-הברית לקבלת אותה החלטה לא תישכח לעולם, כשם שלא תישכח לעולם תרומתה המכרעת של ברית-המועצות ותרומותיהן של מדינות אחרות, גדולות וקטנות. אך גם לקח גורל ההחלטה הזאת וחבלי השאול של הגשמתה נחרתו היטב – באותיות של אש. כשפירפרה מדינת ישראל עם היוולדה בין חיים ומוות, לא החלטת כ"ט בנובמבר הייתה לה לישועה. חיילי ישראל לא חירפו נפשם למות, בהנחילם למדינתם עמדות מגן ואזורי ביטחון, כדי שמדינאי ישראל יפקירו נחלת קודש רוויית דמים זו.

 

העלייה מילאה החלל שיצרו הערבים בצאתם

סלע מחלוקת עיקרי שני הוא בעיית הפליטים הערבים. מכונות תעמולה כוזבות מסלפות במזיד את השתלשלות המאורעות ואת מהותם, ואילו מדינאים שאינם מתעמקים בסוגייה מסיקים מסקנות מוטעות. שוב נשנית כאן אותה התחבולה: מזימה שחרשו אויבים על ישראל, משנכשלה והכשילה את בעליה, הופכת כתב פלסתר נגד ישראל. אימת המוות שריחפה על מדינתנו נשכחת, ואילו אלה שביקשו להמיט עלינו שואה, משנפלו לתוך הבור שחפרו במו ידיהם, הריהם פורקים מעליהם את האחריות ומנסים לגולל אותה עלינו.

לא ניעף מלחזור ולהעמיד את הדברים על אמיתם. היינו מוכנים באמונה ובלב שלם להקים את מדינת ישראל לפי הסדר, שחייב כי 45% מאוכלוסייה יהיו ערבים בתחילת הקמתה. במה דברים אמורים – אילו קיבל עליו העם הערבי אף הוא את הדין וקם כשותף לנו בהגשמת ההחלטה ובשמירת השלום. אך העם הערבי מרד בהחלטה וניפץ את השלום. הוא עשה זאת מבית ומחוץ, ותהי לנו המלחמה מפנים ומאחור.

בעקבות המלחמה, וכתוצאה מכישלון המרד והפלישה, באה היציאה הערבית. עקירות המוניות כאלו אירעו כמה פעמים בעשרות השנים האחרונות. מה שעדיין לא אירע הוא, שאוכלוסייה אשר עקרה בנסיבות כאלו הוחזרה אל אדמתה.

השיקול הראשוני והמכריע הוא הביטחון. נחשול של חוזרים עלול לפוצץ את המדינה מבפנים, גם אם פני החוזרים יהיו היום לשלום, אין לסמוך עליהם בשעת פורענות חדשה. להיפך, אין ספק שייגרפו לתוך מערבולת הדמים אם תשוב לפרוץ. החזרת פליטים ללא שלום עם המדינות השכנות היא מעשה התאבדות למדינת ישראל; זאת תהא נעיצת סכין בחזה המדינה במו ידיה. שום מדינה אחרת במצבנו לא הייתה מעלה על הדעת צעד כזה.

גס אילו נכרת השלום עם שכנינו, היו אפשרויות ההחזרה מצטמצמות בתכלית עקב השיקול השני, הוא הגורם המשקי. לו נשארו המוני הערבים על מכונם בישראל, היו כל תהליכי חיינו ושיטות עיצובה הפנימי של המדינה מסתגלים למציאות הזאת. המיעוט הערבי העצום היה בהכרח מטביע חותמו המובהק על משטר המדינה. כיוון שהמונים אלה עקרו, באו תהליכים אחרים ושיוו למדינה פנים אחרות.

משק העקורים נהרס. לא הייתה מסירת רכוש מרשות לרשות – הייתה הפקרה. הארץ הייתה טרף לייצרי מלחמה ולתהפוכותיה. השלטון החדש עמד על נפשו ועל נפש עמו. בינתיים פרץ נחשול העלייה, וחלקים גדולים של החלל הגיאוגרפי והמשקי שנוצר נתמלאו. אילו הוסכם להחזיר פליטים ערבים בהמון, היה הדבר מחייב מאמץ כביר של התיישבות חדשה על יסוד יצירת משק חדש. מדינה המכוונת את כל מרצה, והרתומה בכל מכשירי פעולתה למפעל קליטת העלייה, לא היה בכוחה בשום פנים להעמיס על עצמה נטל כפול ומכופל. החוזרים היו מוצאים לפניהם ארץ אחרת מזו שעזבוה, מזו שהיו נשארים בה אילמלא ההתקוממות והמלחמה. הם לא היו באים אל המנוחה והנחלה והיו רחוקים מנחת.

אף-על-פי-כן, אמרנו והיננו אומרים כיום: אין זו בעיה שנוכל להתעלם ממנה. אנו מעוניינים בשלום, בשלווה וביציבות מסביבנו. סבל אנושי נוגע לנו. לכן נסייע להתיישבותם מחדש של העקורים. לכן לא נלמד ממעשי עמים אחרים בכל דבר. שלם נשלם פיצויים בעד קרקע נטוש. ייתכן שאין לכך תקדימים רבים; אף-על-פי-כן, נעשה זאת. גם לא נגזר מראש, שאיש לא יוכל לחזור. על-כל-פנים, נסייע לאיחוי משפחות שנקרעו על-ידי הפורענות. וייתכן שנתרום תרומה נוספת על-ידי החזרת מספר-מה. אך זאת נעשה לא מתוך עקירת הפתרון ממשבצת הבעיה.

המלחמה יצרה את הבעיות ורק השלום יפתרנה. לא נקדים החזרה לשלום. לא ייתכן שמתקיפינו יאחזו בשני ראשי החבל – יסרבו להיכנס במשא-ומתן של שלום, ובו-בזמן ידרשו מאיתנו להחזיר פליטים, אשר הם האחראים למצוקתם.

ושוב טופחים על פנינו את החלטת 11 בדצמבר. אבל גם אותה החלטה, המחייבת לכאורה החזרת הפליטים שרצונם בכך, מסייגת מניה-וביה את החיוב הזה בשני תנאים: ראשית, רק שוחרי-השלום זכאים לחזור – מי יבדוק את כנות הרצון לשלום בקרב המון חוזר? ומי יערוב ליציבותו של הרצון הזה? שנית, יש להחזיר "בתאריך הקרוב ביותר שבו יהיה הדבר מעשי". מי פסק כי תאריך מעשי זה כבר הגיע?

נדרש מאיתנו להתחייב מייד על החזרת פליטים בממדים ניכרים ולהתחיל מייד בהחזרה בממדים המתקבלים על הדעת. נניח, כי הכוונה היא לפייס את המדינות הערביות ולשדלן על-ידי כך להיכנס למשא-ומתן של שלום. על שום מה מגיע להן פיוס כזה? על שום שהִשלו את ערביי ארץ-ישראל בשווא? על שום שעוררו אותם לצאת? על שום שהבטיחו להם להחזירם לאחר שיכריעו את היישוב היהודי ויזרקו את שארית-פליטתו הימה, ואז יחלקו את רכושו בין החוזרים?

אי הביטחון כי תמורת הפיוס יבוא השלום? אי הביטחון כי יתמיד? מי מוכן לערוב את אלה למדינת ישראל? מדינה זו, שקמה מנחלי דם ומלהבות אש, אשר עיצבה סדר מתוהו, מי הושיט לה יד ביום עברה?

ארגון האומות המאוחדות עמד מנגד, חדל אונים מהושיע. ארצות-הברית אספה ידיה וגזרה איסור הוצאת נשק על המתקיף והנתקף כאחד. כיום הזה מגדילה מצרים את תקציבה הצבאי פי-כמה. היא רוכשת נשק וציוד מלחמתי בממדים גדלים והולכים. מדינות ערב מתבשרות באוזני כל על נכונות אנגליה לחדש להן אספקת נשק. אין מדינת ישראל מתבשרת כי נכונות זו מותנה, לפחות, בחתימת השלום עם ישראל. תחנות-הרדיו של מדינות-ערב ממטירות על ישראל אש וגופרית ומבטיחות חידוש המלחמה נגדנו בעתיד.

כיוון שכך, אי היסוד המוסרי וההצדקה המדינית לדרישות כאלו מאיתנו כיום הזה? הן לא יעלה על דעת איש להתחייב על עזרה ממשית לישראל אם תתחדש הפורענות. מלומדת ניסיון, ישראל גם לא תדרוש התחייבות כזאת. אם כן הדבר – אל יבוא איש להציע לנו כי נערער במו ידינו את ביטחוננו הלאומי. ידידות עמים גדולים ונאורים יקרה לנו מאוד וחשובה לנו לאין שיעור, אך לא נקנה אותה במחיר ביטחוננו ועצם קיומנו. ביסודו של דבר, עומדת ממשלת ישראל איתנה בהכרתה, כי התיישבות הפליטים בארצות השכנות היא לא רק מוכרחת על-פי המצב, ומוצדקת על-פי ההשתלשלות, אלא יש בה, לאורך ימים, יתרון לפליטים עצמם, לארצות שבהן יתיישבו, וליחסיהן עם ישראל.

עם כל זה, אל יטעה איש לחשוב כי מדינת ישראל פנויה כיום מערבים. מספרם בה גדל במידה ניכרת. לעומת 92 אלף ערבים, שהיו בתחום ישראל ביום המיפקד ב-8 בנובמבר 1948, מונה האוכלוסייה הערבית של ישראל כיום - לפי אומדן מבוסס –
כ-155 אלף נפש. עוד ביום המיפקד היה מספר הערבים גדול מן הרשום, כיוון שבחבלים ידועים, ששוחררו זמן קצר לפני-כן, לא הייתה שהות להכין את המיפקד. מאז נוספו תושבים ערבים רבים עם כניסת חבלים חדשים לתחום שלטון ישראל עקב תיקוני הקווים לפי הסכמי שביתת הנשק, וכן נוספו אלפים שחזרו והורשו להישאר. רשות זו ניתנה לשבטים ולעדות שלמות שנבדקו ונמצאו שוחרי שלום, אף לחלקי משפחות וליחידים הראויים לאמון.

ממשלת ישראל תעיין בעין יפה בבקשות ערבים היושבים בתחום בישראל להביא הנה את נשיהם וילדיהם הצעירים. עם זה תקפיד ממשלת ישראל בכל חומר הדין על שמירת הקווים והגבולות ותנקוט כל האמצעים למניעת הסתננות בלי רשות. כל מי שינסה להעמיד מבחינה זו את ממשלת ישראל לפני עובדה – יתן את הדין. ביטחון המדינה לא יהיה הפקר, והממשלה לא תירתע גם מאמצעים קשים, אם יהיה צורך בהם, כדי להבטיחו.

 

דאגה לקודשים לחוד – ומעמד ירושלים לחוד

השׂיטנה המתנהלת סביבנו בעניין הפליטים הערבים משתלבת בשׂיטנה אחרת, שנתגברה בשבועות האחרונים, בשאלת המקומות הקדושים. בעיית הפליטים מעסיקה את דעת הקהל בארצות שונות, אך כדי לגייס את אהדת העולם הנוצרי לקורבנות המצוקה אין צורך להלך עליו אימים בסיפורי בדים על הסכנה הנשקפת לקודשי הנצרות מתיגרת ידה של מדינת ישראל. גם כל מטרה אחרת אינה מצדיקה סילופי עובדות כאלה. עלינו לציין בצער, כי גם עיתונים וחוגים קתוליים נתפסו לתעמולת סלף זו, המבקשת להשמיץ את מדינתנו. מתפרסמות (בעיתונות הקתולית במערב-אירופה ובאמריקה) מעשיות זוועה על פגיעה בזכויות הכנסייה, מאסר כמרים וראשי כנסיות, פלישה למנזרים וחילול קדשים. תעמולה כזו, המכוונת לפגוע בשמה הטוב של מדינת ישראל ומסתייעת למטרה זו באמצעי כזב, אי-אפשר שלא תקומם את דעת הקהל שלנו. היא עלולה ליצור מתיחות ביחסי הציבור עם הכנסייה, שלא תצמח ממנה ברכה לא לישראל ולא לכנסייה.

ענייני הנצרות בכלל, והכנסייה הקתולית בפרט, אינם הפקר בישראל. משרד הדתות שלנו עומד בעניין זה על המשמר בערות שאין למעלה ממנה. כן נמצאים כאן בישראל ראשי כנסיות השוקדים על זכויותיהן של הכנסיות, נהנים מכל ההקלות ופועלים מתוך מגע אמיץ עם משרד הדתות ועם השלטונות המקומיים. טכסיסי ההשמצה לא ירתיעו את שלטונות ישראל מלהמשיך במילוי חובתם. אך יש להצטער על עכירת האווירה על לא-דבר, ויש לקוות כי הוד קדושתו האפיפיור, אשר התפילה שנשא לפני זמן-מה למען שלום הארץ מצאה הד נאמן בלב כולנו, יראה לברר את העובדות לאמיתן ולהעמיד עליהן את כל הנוגעים בדבר, לבל ישמשו ענייני דת וקדושה עלילה להפצת עלילות ודיבות.

ממשלת ישראל קיבלה על עצמה להבטיח חופש וביטחון למוסדות כל הדתות במילוי תפקידם, ולשמור ולכבד את המקומות הקדושים והזכויות הקיימות של כל הכנסיות. היא מקווה נאמנה, כי יעלה בידה להגיע לידי פתרון מוסכם, על דעת או"ם, של השאלות הפתוחות שיש לעולם הנוצרי עניין מיוחד בהן, בראש וראשונה - שאלת ירושלים.

אי-אפשר לחיים יהודיים בירושלים בלי מדינת ישראל, ולא תיתכן מדינת ישראל בלי ירושלים. לקח זה למדנו במחיר הרג רב, סבל המונים, סכנת כליה שריחפה על העיר כולה וחירוף נפש עליון של טובי בנינו. עם זה, מנוי וגמור עימנו להבטיח פיקוח מלא על המקומות הקדושים שבעיר ברשות האומות המאוחדות, ומצידנו מובטח שיתוף פעולה מלא לשם כך, הן עם או"ם והן עם כל הכנסיות וראשי הדתות הנוגעים בדבר.

 

השלום – בעיית אומץ-לב אזרחי

כנסת נכבדה!

חוששני כי הארכתי, אך הנה הגעתי לסיום סקירתי. אסיים במה שפתחתי – בהכרח החיוני והדחוף של שלום יציב ומקיף. עם כל חשיבותו המכרעת לנו ולעולם, לא נקנה אותו בכל מחיר. יש מחירים שלא נוכל לשלמם אם רצוננו בשלום אמת. נחזיק מעמד וניאבק על הכרת צדקת עמדתנו, אך לא נסכן על-ידי ויתור נמהר את ביטחון חיינו ואת כל עתידנו. עם זה, נחתור במכוון וללא לאות להשגת שלום של ביטחון, יציבות וכבוד. לא נשב בחיבוק ידיים גם להבא – נלך לקראת הצד שכנגד בכל הדרכים המכובדות והאפשריות. אנו מכירים היטב במציאותו ובענייניו החיוניים של כל גורם מדיני במערכת הגורמים המקיפים אותנו. אנו תובעים יחס כזה גם אלינו. רק על יסוד של הערכה מציאותית כזו של העניינים החיוניים – ייכוֹן השלום היציב.

אנו בטוחים, כי ההוויה האיתנה, ואם חדשה ומהפכנית, של מדינת ישראל כבר נחרתה עמוק בהתרשמותו ובהכרתו של העולם הערבי והלא-ערבי הסובב אותנו. אנו משוכנעים, כי רבים ממנהיגיו מסיקים בליבם את כל המסקנות ההגיוניות מהמציאות החדשה הזאת, ורואים בעין פקוחה את הכרחיותו של הסדר יחסים, אשר יאפשר למזרח התיכון לא רק לחזור לשלום, אלא לפתוח תקופה חדשה של פעולה משותפת למען עצמאותו האמיתית ולמען קידמתו הכללית. שאלת השלום בין ישראל למדינות ערב היא בראש וראשונה שאלה של אומץ לב אזרחי מצד קברניטי המדינות האלו לתת ביטוי מעשי להכרתם האמיתית. זוהי גם שאלה של סילוק מפריעים חיצוניים, ושל השפעה חיובית אשר תסייע להשרות על החוגים המכריעים בארצות השכנות רוח מציאותית, לפַכּחם מאשליות שדבקו בהם ולשחררם מסיסמאות שעבר זמנן.

מצידנו עלינו לעשות הכול כדי לשכנע את העולם הסובב אותנו, ואשר בתוכו נגזר עלינו להיות לעולמים, כי פועמת בנו שאיפה כנה לשלום וליציבות, כי זרה לנו כל כוונה של התפשטות והשתלטות; כי אין אנו נושאים את נפשנו להיבנות מחורבן אחרים, אלא אדיר-חפצנו לתת יד לבניין משותף, כי אין מדינת ישראל כלי שרת בידי מישהו, אלא מכשיר להצלת העם היהודי הנתון בידי העם היהודי עצמו ומנוף לקידום העצמאות של המזרח התיכון כולו.

יש יום, והחלל הריק, בו אנו נתונים כיום מבחינת יחסינו הבינלאומיים עם סביבתנו הקרובה, יתמלא תוכן חי של קשרי גומלין. אז תושלם רשת ההכרה העולמית בישראל, ומרכז הכובד של יחסינו הדיפלומטיים יזוז מן הקצוות כלפי המרכז. על צירויותינו במוסקבה, בוושינגטון, בלונדון ובבירות רחוקות אחרות תתווספנה הצירויות בקהיר ובדמשק, בביירות וברבת-עמון. אז תתחיל תקופה חדשה במדיניות החוץ של ישראל. זו תהיה גם תקופה חדשה בהתפתחותו המדינית והכלכלית של המזרח התיכון כולו.

גם אם אין הוא עדיין מאחרי כותלנו, בוא יבוא היום ההוא.

 

הערות

 

1.       בוועידה שכינסה "ועדת הפיוס"

2.      הסכם שביתת-הנשק עם סוריה לא נחתם אלא לאחר שפינתה את האזור הזה, שנהפך לפי תנאי ההסכם לאזור מפורז.

 

 

לפרק הבא (האחרון)