נאום בוועדה המדינית של העצרת

פריס, 15 בנובמבר 1948

 

רקע היסטורי

עם תחילת דיון העצרת הכללית של האו"ם בדין-וחשבון של הרוזן ברנדוט, נראתה הכף כמוכרעת מראש בעד קבלתו. העצרת השלישית נפתחה ב-21 בספטמבר, ובעצם היום ההוא פירסם מזכיר המדינה של ארצות-הברית ג'ורג' ס. מרשל, עם הגיעו לפריס, גילוי דעת, בו הצהיר כי "ארצות-הברית רואה את המסקנות הכלולות בדוחו הסופי של הרוזן ברנדוט כמהוות בסיס הוגן לפתרון בעיית ארץ-ישראל"; כי לדעת ממשלת ארצות-הברית "מסקנות אלו הינן נכוחות והיא ממריצה בכל תוקף את שני הצדדים ואת העצרת לקבלן בשלמותן כיסוד הטוב ביותר מכל היסודות האפשריים להבאת השלום לארץ רבת הייסורים"; כי "הרוזן ברנדוט בדק את כל האפשרויות במרץ, בעוז רוח וביושר לב גמור והציע בסיס נכון להסדר כתרומתו האחרונה לשלום העולם"; וכי "הוא מסר על מאמץ זה את נפשו"; כי על שני הצדדים להבין "כי טובתם וטובת העולם כולו מחייבות קבלת משפטו של הרוזן ברנדוט ברוח של פשרה הוגנת".

אומנם, בנאום שהשמיע הגנרל מרשל כעבור יומיים במליאת העצרת נשתנה הנוסח. מזכיר המדינה נתן שבח למתווך הנרצח על עבודתו "המזהירה והאמיצה", אבל נמנע מלחזור על ההזדהות עם מסקנותיו והסתפק בהבעת מישאלות כלליות לפתרון הבעיה ולהחזרת השלום על כנו, אשר העיקרון המפורש היחיד שבהן היה "החזרת הפליטים החפצים לשוב ולחיות בשלום עם שכניהם".

לעומת זה, בנאומו של שר החוץ הבריטי ארנסט בווין במליאת העצרת, ב-27 בספטמבר, הודגשו – עוד ביתר שאת מאשר בהודעתו הראשונה של מזכיר המדינה האמריקני – הזדהות ללא-סייג עם מסקנות ברנדוט ותמיכה נמרצת בקבלתן, אגב תשבחות נלהבות לעמקות תבונתו של המתווך המנוח.

תמונת המצב שמאחורי הקלעים הייתה ברורה למדי. במרכז חזית ההגנה על דוח המתווך עמדה אנגליה. פקידות הקבע של מחלקת המדינה קיבלה את התורה הבריטית והנחילה אותה לגנרל מרשל בגילוי-דעתו הראשון. אך ההסברה הישראלית מצאה אוזניים קשובות בקרב אחדים מחברי המשלחת האמריקנית, וכנראה עוררה בתוכה מחלוקת רצינית. יש להניח, כי גם ביטחונו של מרשל עצמו בתבונת העמדה שהיקנו לו יועציו נתערער לאחר שיחה יסודית שהייתה לו עם ראש הנציגות הישראלית. בין חברי משלחת ארצות-הברית, שהיטו אוזן קשבת לטענותיה של ישראל, היה גם ג'ון פוסטר דאלס, שהוזמן על-ידי הנשיא טרומן למשלחת כנציג המפלגה הרפובליקנית. הנחיה שלילית לגבי דוח המתווך – בייחוד בשאלת גבולות ישראל והרחבת שטחה של עבר-הירדן – החלה נאצלת, לבסוף, גם מהבית הלבן, שהתעורר מחדש באותה עונה ליתר פעילות בבעיית ארץ-ישראל. מגמות אמריקניות של הסתייגות ממדיניותה של בריטניה, של אי-אמון למשרד החוץ שלה ושל יחס מפוכח ומציאותי יותר מזה ששרר בווייטהול [כינוי לממשלת בריטניה] לעובדת קיומה של ישראל כמות שהיא – הוגברו במידת-מה על-ידי שיקולים עונתיים של מדיניות פנים בתוך ארצות-הברית. אכן, ערעורים וחילוקי דעות אלה, שהתפתחו במשך הזמן ונתנו אותותיהם בחילופי נוסח והדגשה, חוללו רק קרוב לסיומה של העצרת שינוי מכריע בעמדת המשלחת האמריקנית. בתחילת הויכוח, ובמרבית המשכו, עמדה סכנת דוח ברנדוט בעינה. ד"ר רלף באנץ', שהיה עוזרו של הרוזן ברנדוט ועם הירצחו נתמנה מתווך-בפועל, אמנם הרים על נס בהרצאתו לפני הוועדה את עובדת קיומה וכוח חיותה של ישראל, אך הציג את דוח המתווך כשיא התבונה המדינית והשקיע מיטב כישרונו בביסוס המסקנות שהגיע אליהן אלופו המנוח.

בינתיים התחוללו בארץ מאורעות צבאיים רבי משמעות ועזי רושם. המחסום המצרי בצומת הדרכים שמצפון לנגב יצר מצב, אשר מכל בחינה ביטחונית, יישובית וממלכתית היה לבלתי-נשוא. קו העמדות הישראלי בסביבה זו היה נטוי מצפון דרומה, ואילו הקו המצרי – ממערב מזרחה. כל אחד משני הקווים נמשך לאורכו של כביש, והכבישים חצו זה את זה במאונך בנקודת הצומת. לפי הסדר שקבע או"ם, הובטח חופש התנועה לכל אחד משני הצדדים, לאורך הכביש שבחזקתו, שש שעות לסירוגין. גם אילו פעל הסדר זה כתיקונו, לא פתר בשום פנים את הבעיה ולא הסיר מעל צוואר הנגב את עניבת החנק. כן לא היה פתרון בקשר האוויר שאורגן על-ידי צה"ל מעל לקו העמדות המצרי – ערכו העיקרי של קשר זה היה בהכשרת האפשרות לפריצת המחסום ולחיסול הניתוק. ומעל לכל הוברר, כי אי-שליטתה של ישראל בנגב מנוצלת כעילה לקריעתו ממנה.

יום אחד מנעו המצרים את מעבר השיירה הישראלית. ראש מטה משקיפי או"ם, שנזדמן למקום המעשה, נתן לצד הישראלי היתר לפעול. אז פתח צבא הגנה לישראל במיבצע "יואב", ומטרתו הייתה ניקוי המרחב כולו מהכוחות הפולשים. המסע החל ב-15 באוקטובר ותוך שישה ימים נתמלאה המשימה ממגדל-יואב עד באר-שבע ועד בכלל. רק בפלוג'ה נשתייר כוח מצרי חזק, שהתחפר והתבצר באותו שטח ומעתה היווה "כיס" מוקף כוחות ישראליים.¹

הפעם הואשמה ישראל בהפרה חמורה של ההפוגה וב-19 באוקטובר נידרשה על-ידי מועצת הביטחון להפסיק אש. ההפוגה נתחדשה ב-21 באוקטובר. מועצת הביטחון לא הסתפקה בזה. נתמנתה ועדת מישנה מיוחדת לדון במצב שנוצר וזו הציעה ב-4 בנובמבר טיוטת החלטה, שדרשה מישראל במפגיע לסגת אל מאחורי קווי ההפוגה כפי שהיו קבועים ועומדים ערב התחלת המיבצע – זאת אומרת, להחזיר את המצב הממאיר ליושנו ולהפקיר שוב את הנגב לחסדי מצרים.

בעוד שר החוץ וכמה מעוזריו שקועים במאבק עם דוח ברנדוט בוועדה המדינית של העצרת, עמדו אבא אבן וגדעון רפאל² במערכה כבדה נגד מגמת שחזור הפלישה במועצת הביטחון. שתי המערכות היו שלובות, הן בהתקפה הן בהגנה. התביעה הביטחונית, כביכול, להחזרת כוחות צה"ל לקווים הקודמים, באה להבטיח בסיס עובדתי לתוכנית המדינית של קריעת הנגב כולו מישראל. לעומת זה, ההתנגדות להחזרת הכוחות הייתה מכוונת לסכל מזימה זו – להבטיח את שימור המצב העובדתי החדש ולהרתיע על-ידי כך את העצרת מקבלת החלטה שאין לה כל סיכוי להתגשם, אלא אם כן יהא או"ם מוכן לשלוח לנגב כוח צבאי כדי לעקור את צה"ל מעמדותיו.

אבא אבן טפח על-פני המועצה את העובדה, כי הכוחות המצריים שגורשו מהנגב הצפוני הם צבא פולש, בעוד שמעמד ישראל בנגב נשען על הכרעה של העצרת; לפיכך, משמע ההחלטה המוצעת הוא מתן גושפנקה של מועצת הביטחון לפלישה ולמעשה תוקפנות, תוך התכחשות גמורה להכרעת או"ם. כן הוקיע נציג ישראל את הקשר בין שתי ההתקפות על ישראל, זו שבעצרת וזו שבמועצת הביטחון, וחשף את הרקע המדיני של העמדה הדוגלת, לכאורה, אך ורק בדאגה לביטחון. אף-על-פי-כן, נתקבלה ההחלטה ברוב של 9 מ-11 חברי המועצה. ברית-המועצות נמנעה (כדי לא להטיל וטו) ואוקראינה הצביעה נגד ההחלטה.

ובעוד הויכוח במועצת הביטחון על מאורעות צפון הנגב במלוא מהלכו, פרצו קרבות בגליל. עקב הפרה תוקפנית של ההפוגה על-ידי כוחותיו של פאוזי קאוקג'י במזרח הגליל העליון, נכנסו כוחות צה"ל לפעולה, ובשלושה ימים – מ-29 באוקטובר עד 31 בו – טיהרו את מותר הגליל מהפולשים, חיסלו את "המובלעת" וגיבשו את שלטון ישראל על-פני המרחב הצפוני כולו. בעקבות מיבצע ישועה זה, אשר השלים את שחרור הגליל, לא נתבעה ממשלת ישראל לאחריות בזירה הבינלאומית, משום התוקפנות הערבית שקדמה למיבצע, אבל בדיוני מועצת הביטחון נתערבו הדיה של יוזמת צה"ל בגליל עם הרשעת ישראל על הפעולה בנגב, והוסיפו חומר האשמה נגדה בפי הערבים מזה ואנגליה מזה.

בינתיים נמשכה המערכה בוועדה המדינית והגיע תורו של נציג ישראל לגולל את פרשת השגותיה של ממשלתו על הדין-וחשבון של המתווך המנוח. נאומו השתרע למעשה על-פני כל שטח הבעיות המדיניות, שהטרידו אז את ארגון או"ם לגבי ישראל ואת ישראל עצמה.

*   *   *

אדוני היושב-ראש,

ממשלת ישראל מכירה טובה על ההזדמנות שניתנה לנציגה להביע את השקפותיו על העניין העומד כעת לדיון בוועדה. בטרם אעשה זאת, הנני רואה חובה לעצמי ומרגיש צורך נפשי לתת כבוד לזיכרו של האיש אשר הדין-וחשבון שלו משמש נושא לדיוני הוועדה, להרים על נס את אומץ רוחו ומסירותו ולהביא מחדש לידי ביטוי את רגשות זוועתנו על הירצחו באופן כה אכזרי.

טרוריזם פוליטי הוא נגע שפשה בארצות רבות. במדינת ישראל זוהי מורשה מהמשטר הקודם - מפעולות-הדיכוי הקשוחות שלו ומהגילויים המסלידים של המאבק נגדו בימי שקיעתו. ממשלת ישראל גמרה אומר לעקור את הטרור מהשורש. את תקיפות החלטתה זו הוכיחה בפועל ממש. בעניין זה אין היא זקוקה לשום זירוז ותוכחה. הטרור הוא סכנה לישראל יותר מלכל צד אחר הנוגע בדבר. אלה המתעלמים מהראיות החותכות להצלחת ישראל בעיצוב סדר מתוהו, ובשמירת הסדר אף באזורי המלחמה, והמנצלים את שרידי העווית הנתעבת של נחש הטרור, המפרפר בידם החונקת של השלטונות, כדי להוכיח את אוזלת ידה של הממשלה, מגלים העדר מדאיב של יושר ואי-רצון לרדת לעומקו של עניין. נציגי מדינות ערב, המנסים הן בוועדה זו והן במועצת הביטחון להבאיש ולהכשיל את מדינת ישראל על-ידי ניפוח מפלצת הטרור, ייטיבו לעשות אם יהרהרו בימים יבואו – והם אולי קרובים לבוא – בהם ייהפך סיוט הטרור לנחלת העבר, אך ישראל תחיה ותפרח. רצח הרוזן ברנדוט הוא אחד מאותם המאורעות הטרגיים המטילים צילם על דפי ההיסטוריה, אך אינם עשויים לשנות את מהלכה.

 

נתקיים חזונו של הרצל

בארץ-ישראל היה מהלך ההיסטוריה טבוע בהשתלשלות המאורעות של עשרות השנים שחלפו. מהלך זה בא לידי גילוי, במלוא ההדגש וללא-מעצור, בהתרחשויות של החודשים האחרונים. "מדינת היהודים" – כתב תיאודור הרצל לפני יותר מחמישים שנה – "היא צורך עולם, ולכן קום תקום". ואכן היא קמה. דורות רבים התפללו עליה. בכל דור ודור קמו הוזים משיחיים אשר ביקשו לדחוק את קיצה. לפני 66 שנים הופיע טיפוס חדש של אנשי חזון ומעשה, החלוצים העברים בארץ-ישראל, אשר פתחו בפעולה כדי להביאה לעולם. הם שבו לארץ ולאדמתה. הם התחילו לבנות את החברה היהודית החדשה – את מדינת ישראל העתידה – מבראשית. עבודתם הניחה את המסד. הצהרת בלפור העניקה למפעל הזה גם הכרה בינלאומית, גם דחיפה חדשה.

הטרגדיה האדירה של מלחמת-העולם השנייה הגבירה את דחיפות הכרחיותה של הקוממיות הממלכתית. במערכה העולמית הזאת לחמה ארץ-ישראל העברית כחטיבה לאומית מובהקת. העצמאות חדלה להיות משאת נפש היסטורית בלבד. היא הייתה ליעד מדיני מוחש. שחרורו של המזרח התיכון הערבי כולו מעול שלטון זר עשה את שלילת מעמד המדינה מיהודי ארץ-ישראל לקיפוח שאין לשאתו. משהחלה התמוטטות משטר המנדט, ניתנה לעם היהודי שעת-הכושר לזכות בעצמאות. ההחלטה ההיסטורית של עצרת האומות המאוחדות מ-29 בנובמבר 1947 חרצה את דבר הקמתה של המדינה היהודית. בתוקף ההחלטה הזאת, ועל יסוד זכותו הטבעית לעצמאות, הכריז העם היהודי בארץ-ישראל בפי נציגיו הנבחרים על תקומת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948, שעות ספורות לפני שהגיע המנדט הבריטי לקיצו. מקץ הפסקה של 1878 שנים הוחזרה העצמאות היהודית ליושנה. מאז הוכרה ישראל על-ידי 18 מדינות-גדולות, ממוצעות וקטנות – באירופה, באמריקה ובאפריקה. כיום ניצבת ישראל על סף השער הרם והנישא של העצרת הזאת ומשחרת להתקבל בזכות, כשותף שווה, לתוך משפחת אומות העולם.

כי העצמאות היהודית הייתה מייד, כדברי המתווך-בפועל [רלף באנץ'] ל"מציאות רוטטת" ("a vibrant reality"); כי היא התגברה עד מהרה על התוהו הפנימי בו הניח את הארץ המימשל היוצא; כי היא הנחילה תבוסה לתוקפנותן של שש מדינות שכנות – כל אלה מוכיחים באיזו מידה הבשילה החטיבה המדינית החדשה בתוך הקליפה המתפוררת של המשטר הקודם. לשון אחרת, באיזו מידה נגזרה צמיחתה מאת ההיסטוריה. הייתה בזה עדות של תהילה לא רק לרגש הצדק, אלא גם לחוש המציאות ולכושר ראיית הנולד המעשית של ארגון האומות המאוחדות. הייתה זו הוכחה ניצחת לתבונתה המדינאית של העצרת.

ארשה לעצמי לציין, אדוני היושב-ראש, כי דבר הקמתה של מדינה יהודית בחלקה של ארץ-ישראל היה הלוז שבהחלטת העצרת. ככל שהתפתח הויכוח בעצרת של אשתקד, נתברר עד מהרה כי עצמאותה של ארץ-ישראל מוכרעת מראש. היה זה הצד השווה בדוחות הרוב והמיעוט של הוועדה המיוחדת של או"ם לארץ-ישראל. לא עוד עמדה השאלה אם יש להעניק עצמאות לארץ או אין. השאלה שעמדה על הפרק לא הייתה אלא מה צורה תלבש עצמאותה: אם תהיה הארץ עצמאית כמדינה אחידה – ובתוקף מציאותו של רוב ערבי בן שני שלישים תהיה זו למעשה מדינה ערבית – או אם שתי מדינות תקומנה בקירבה, אחת ערבית ואחת יהודית. בכל אחד משני המקרים עמדה אפוא לקום מדינה ערבית. צמיחתה של זו הייתה משפט נחרץ מראש. הדבר שנשאר תלוי ועומד היה גורלה של המדינה היהודית – אם תבוא לעולם או לא תבוא. על-פני הרקע של עצמאות לארץ כולה, שהיה מקובל על דעת הכול, הייתה זו השאלה המרכזית היחידה שנדרשה בה הכרעת העצרת – וזו הכריעה בה לחיוב. לכן עומדת העצרת כיום מול התגשמות היסוד העיקרי שבהחלטתה.

העובדה, כי הנחות ידועות שליוו את ההחלטה לא נתאמתו, אינה גורעת כלשהו מתוקפה המדיני והמשפטי. אדרבה, עצם העובדה כי ההחלטה נתגשמה על אף כל המכשולים, באה להדגיש ביתר שאת את אופייה המחייב.

 

מה נתבדה בהחלטת כ"ט בנובמבר ומה נתאמת

הונח באותם הימים, כי המעצמה בעלת המנדט תסייע בתהליך ביצוע ההחלטה. למעשה, בלמה בעלת המנדט תהליך זה וחיבלה בו.

הונח, כי ועדת חמש המדינות, שנתמנתה על-ידי העצרת לנטול לידיה את הפיקוח והשליטה על המצב בתקופת המעבר, תשמש מכשיר פעולה יעיל. ולא היא. בעיקר עקב סירובה של ממשלת המנדט לשתף פעולה, נהפכה הוועדה לכלי אין-חפץ-בו.

הונח, כי למועד הנכון תאושר חוקת ירושלים ותשמש בסיס למשטר בינלאומי יעיל בעיר הקודש, וכן כי תוקם האחדות הכלכלית, אשר תבטיח את האמצעים הדרושים לכיסוי ההוצאות של מינהל העיר. אף אחת משתי הנחות אלו לא נתקיימה.

הונח, כי היישוב הערבי של ארץ-ישראל יקים מדינה עצמאית בחלקה של הארץ שהוקצה לו, וכי זו תיתן יד למדינה היהודית ביצירת האחדות הכלכלית. הדבר לא בא. אם הייתה נכונות כלשהי בקרב ערביי ארץ-ישראל למלא את חלקם בתוכנית – צוננה נכונות זו על-ידי עמדת ממשלת המנדט והושתקה על-ידי קריאות המלחמה של המופתי והחבר הערבי.

ומעל לכל הונח, כי תהליך הביצוע או שלא ייתקל בהתנגדות רצינית, או שבמקרה ההפוך יובטח על-ידי מלוא המשקל של סמכות האומות המאוחדות, ואם יהא צורך בדבר, בעזרת מנגנון העונשים של מועצת הביטחון. והנה, אירע היפוכו של דבר. אשר לתוקפנות, נתאמת מירע החששות. ואשר לעמידה בפרץ, לא נתקיימה אף הקלה שבתקוות. בתחילה שלחו הממשלות הערביות את הכוחות הקרויים "בלתי-סדירים לפלוש לארץ-ישראל ולהתקיף את היישוב היהודי. אחרי-כן עלו צבאותיהן הסדירים על ישראל מכל עבר להכחידה כליל – כולם מזויינים בנשק חדיש, אשר סופק ברובו על-ידי אנגליה, ואחד מהם נהנה מהיתרון של פיקוד בריטי מוסמך ביותר. יחיד במערכה עמד נגדם כוח ההגנה היהודי, זעום בממדיו, דל בלבושו ובציודו. היכולת שגילה כוח זה לא רק לעמוד בפני ההתקפה המשולבת, אלא להשיב מלחמה שערה, הייתה בראש וראשונה פרי הכרתם של חייליו – הכרה שהייתה נעדרת לחלוטין במחנה התוקפנים – כי הם נלחמים על ארצם שלהם ועל חרות עמם.

כנגד כל הסיכויים המרובים שלא נתאמתו, חגגה את ניצחונה הנחה יסודית אחת, אשר שימשה יסוד להחלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947: נכונותו של העם היהודי לקבל עליו את האחריות הכרוכה במעמד של מדינה עצמאית, וכן יכולתו להגן על ארצו ועצמאותו גם נגד כוח עדיף משלו פי כמה וכמה.

האומנם מגיע עכשיו עונש לעם היהודי על אשר הסכים לפשרה, הפעיל אותה והצליח להגן עליה, יחידי ומופקר, מתגרת-ידם של כוחות התוקפנות מזה והתככים מזה? אם יש עכשיו להסיק מסקנות מעשיות מהסיכויים שלא נתממשו, יש להסיקן לטובת ישראל ולא לרעתה.

פלישת הכוחות הערביים הזרים לתוך ארץ-ישראל התחילה ממש לעיניהם של אנשי הצבא והשלטון הבריטיים. קריאותינו לעזרה, שהופנו אל מועצת הביטחון, עלו בתוהו. לא נעשה דבר לבלום את הפולשים; אף לא כדי לספק לנו נשק-מגן; גם לא כדי למנוע נשק מהתוקפנים. באותו שלב אפילו עובדת התוקפנות לא הוכרה רישמית. כעבור זמן, לאחר שנכנסו צבאות סדירים למערכה, וקרבות כבדים פרצו בכל החזיתות, התערבה מועצת הביטחון כדי לכפות הפוגה, תחילה למשך זמן קצוב ואחר-כך לזמן בלתי-מוגבל. ההפוגה שמה קץ ללחימה רבתי, אך קרבות מקומיים התלקחו וחזרו מזמן לזמן וההפרות הבלחי-פוסקות של ההפוגה על-ידי הכוחות הערביים סופן שהביאו לידי התחדשות המלחמה בהיקף רחב.

 

דוח המתווך מצמת את הפלישה

אבל להפוגה הייתה גם תוצאה אחרת. היא גיבשה וצימתה את התוקפנות. כוחות פולשים נשארו על אדמת ארץ-ישראל כאיום מתמיד על ביטחונה ושלמותה של ישראל, אשר לתוך שטחה הם חדרו במידת-מה בכמה מקומות. הנה כן, המשך כיבושם של חלקי ארץ-ישראל בידי הצבאות הזרים, שנתבצע מתוך מרד גלוי נגד סמכות האומות המאוחדות, נתאשר – ואפשר אפילו לומר נתקדש – באופן התמוה ביותר על-ידי הסמכות הזאת עצמה בעקבות ההפוגה שנקבעה לזמן בלתי-מוגבל. הדבר גורם חילול-שם לאומות המאוחדות, ויוצר מצב שאין לשאתו בשביל ישראל. התנאי המוקדם הראשון לשלום אמיתי ולהחזרת סמכות האומות המאוחדות הוא סילוקם של כוחות תוקפנות ופלישה אלה מכל שטחה של ארץ-ישראל, לאורכו ולרוחבו, ושילוחם חזרה כלעומת שבאו.

והנה, תחת זאת בא המסמך המונח עכשיו לפני הוועדה ומציע לתת ארכה נוספת לקיום הפלישה – אישור בינלאומי נוסף להמשכתה. קווי החזית התפוסים בידי כוחות ההגנה מזה והתוקפנות מזה יקוימו גם להבא על יסוד של שוויון גמור; יש רק להרחיקם זה מזה וליצור אזור בינלאומי רחב בינותם. תוך כדי כך חלה, כנראה, התעלמות גמורה מהעובדה כי צבאות הפלישה, בנסיגתם לעמדותיהם החדשות, לא יוותרו בשום מקום על שטח כלשהו שהינו שלהם, בעוד שישראל עלולה להיות נדרשת לפנות שטח הנתון לריבונותה.

הוראה זו שבדין-וחשבון של המתווך אינה אלא דוגמה זוטה לאחדות ממגמותיו היסודיות. בבואנו למתוח ביקורת על דוּח זה, איננו מסיחים דעתנו בשום פנים מהמסקנה, המודגשת בו בכוח כה רב, כי יש להכיר בקיומה של ישראל כבעובדה קיימת ועומדת. גם אין אנו לוקים בחוסר הערכה לדברי השבח לחיוּתה של ישראל, שאמר המתווך-בפועל בלשון כה משכנעת בהודעה שמסר לפני הוועדה בעל-פה; וכן לעדותו רבת המשקל על כוחה וקשי עורפה של המדינה היהודית.

במקשר זה התקשינו לרדת לסוף דעתו של ד"ר באנץ', כשהוא מגדיר את ההכרזה על מדינת ישראל כ"אופנסיבה מדינית" מצד היהודים, שבעקבותיה באה אופנסיבה צבאית מצד הערבים. תמיהנו אם נדרש מהיהודים לשבת בחיבוק-ידיים שעה שנשקפה להם הסכנה להסתחף לתוך החלל הריק שהשאיר אחריו המימשל היוצא, כשקלגסי מדינות ערב משלימים את כיבוש ארצם? לאחר שזכותם להקים מדינה הוכרה באורח כה חגיגי ומוסמך, כלום הייתה זו "אופנסיבה" מצידם להגשים זכות זו למעשה?

ואולם, השאלה המכרעת איננה אילו עובדות מקבל הדין-וחשבון. השאלה המכרעת היא אילו פתרונים הוא מציע לבעיות התלויות ועומדות, או מוטב לומר – אילו בעיות הוא רואה עדיין כתלויות ועומדות ובאיזו מידה הוא מסרב להכיר כאן בעובדות מוגמרות.

 

פרס על הסרבנות לשלום

פה מתגלה בדין-וחשבון מגמה לבקש פשרה בין תוכנית הפשרה, אשר אותה כבר קיבלנו עלינו, ובין עמדתו השלילית הנוקשה של הצד שכנגד. אנו שוללים מגמה זו כבלתי-צודקת, כמחטיאה את מטרתה וכנפסדת בתוצאותיה. היא מקשה את עורף הסרבנים על-ידי מתן פרס להם. היא מחבלת בנכונות לפשרה על-ידי הטלת קנס עליה. בחשבון אחרון היא מורידה את קרן מעמדו של המתווך עצמו.

לביטוי מדהים ביותר הגיעה המגמה הזאת בהצעה לגזול מישראל את כל אזור הנגב. נציגי הסוכנות היהודית, אשר הופיעו אשתקד לפני הוועדה המדינית של העצרת ולפני ועדת-המשנה הראשונה שלה, הבהירו בכל לשון של הבהרה כי הסכמתם לתוכנית החלוקה כרוכה בקורבן כבד וכי שטח המדינה היהודית, כפי שנקבע סופית, הוא לדידם המועט שבמועט אשר אין לגרוע ממנו. כעת בא המתווך ומציע לגמד מועט בל-ייגרע זה לכדי שליש. אין זה תיקון-גבול גרידא, או שינוי שטח קל. זהו ריסוק אברים של התוכנית כולה. כלום לא ברור, כי אילו הוצע משהו מעין זה ב-1947, לא היו היהודים מקבלים את התוכנית בשום פנים, אלא היו דוחים אותה בזעם? מה עוללו היהודים תוך השנה האחרונה, שיהיו ראויים לכיווץ הרה אסון זה של שטחם, המצומצם בלאו הכי?

בהודעתו לפני הוועדה השכיל המתווך-בפועל להגדיר את קיצוצו זה של השטח המקוצץ כ"פשרה מכופלת". אבל מייד לאחר-מכן הוא ניסה להכחיש כי חל משהו ממין זה, ובהמשך טיעונו נסתבך בסתירה עם עצמו. הוא גרס הבחנה בין זכותם ההיסטורית של היהודים בארץ-ישראל, המושתתה על ישיבתם בארץ בימי קדם ועל דבקותם הדתית בה, לבין ההכרה הבינלאומית הרשמית של מעמד היהודים בארץ-ישראל, שבאה לידי ביטוי בשורה של תעודות. הוא הסביר, כי הרוזן ברנדוט הושפע מהאחרונה ולא מהראשונה; והוא הוסיף וטען כי התביעה היהודית לארץ-ישראל כולה, לרבות עבר-הירדן, נובעת אך ורק מתודעתם ההיסטורית של היהודים, אשר המתווך היה רשאי להתעלם ממנה, שכן היא חסרה כל תוקף בינלאומי. ובדרך זו הוא הגיע למסקנה, כי הסכמת היהודים להחלטת כ"ט בנובמבר לא הייתה בגדר פשרה או ויתור מצדם.

כיצד הצטמצם השטח שהובטח ליהודים

אני מרשה לעצמי לציין, אדוני היושב-ראש, כי מדרש זה מופרך כפליים. ראשית, הייתה זו הצהרת בלפור, אשר, כפי שקבעה ועדה מלכותית בריטית ("ועדת פיל", 1936) הכירה בזכותו של העם היהודי לבית לאומי ברחבי שטחה של ארץ-ישראל ההיסטורית, זאת אומרת בארץ-ישראל של עכשיו ובעבר-הירדן גם יחד. שנית, גם אם הוצאה עבר-הירדן מן החשבון, הרי קיצוץ המרחב המיועד לעלייה ולהתיישבות יהודית מ-10,000 מיל מרובע של ארץ-ישראל המערבית ל-5,600 מיל מרובע של שטח המדינה היהודית לפי כ"ט בנובמבר, היה משמעו אובדן שטח רציני ביותר. לעולם אין לשכוח, כי התביעה היהודית כתום מלחמת-העולם השנייה, שהוגשה רישמית על-ידי הסוכנות היהודית לוועדה המיוחדת של או"ם לארץ-ישראל, הייתה מכוונת להכרת ארץ-ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית.

ואלה היו, בזה אחר זה, שלבי ההפחתה המתקדמת של השטח אשר בו היה העם היהודי מיועד להיות בן-חורין לגאול את עצמו: ב-1917 הובטח ליהודים בית לאומי, שפירושו היה חופש העלייה וההתיישבות, ובסופו של דבר קוממיות ממלכתית, בשטח של 44,740 מיל מרובע. ב-1922, עם קריעת עבר-הירדן, הוקטן השטח והועמד על כ-10,000 מיל מרובע. ב-1947 המליצה הוועדה המיוחדת של או"ם לארץ-ישראל על הקמת מדינה יהודית בשטח של 6,370 מיל מרובע. באה העצרת ועל-ידי החלטתה מכ"ט בנובמבר הפחיתה שטח זה עד 5,579 מיל מרובע. והנה בא דוּח המתווך ומציע לקצצו ל-2,124 מיל מרובע.

אבל אין להגיע להערכה נכונה של העניין רק לפי חשבון של מילין מרובעים, אם כי בארץ כה קטנה כישראל מהווה המרחב כשלעצמו ערך מובהק שאין לו תמורה. ככל שייראה הדבר משונה ומופרך, מה שקובע את חשיבותו המיוחדת של הנגב בשביל המדינה היהודית הרי זה דווקא היותו ברוב חלקיו מדבר שממה, המיושב בדלילות רק בחלקו, ואילו ברובו לא מיושב כלל. הנגב כולו מהווה 46 אחוז משטחה הכולל של ארץ-ישראל, בעוד שתושביו הערבים הם רק משהו למעלה מ-6 אחוזים של כלל האוכלוסייה. הוצאתו מתחום המדינה הערבית כמעט אינו פוגע באוכלוסייתה ואינו גורע מרווחתה אף כלשהו. לעומת זה, בשביל המדינה היהודית זהו אוצר גדול של אפשרויות פיתוח; למעשה, זהו החלק היחיד של ארץ-ישראל שיש בו עתודה קרקעית להתיישבות רחבת-מידות.

 

חשיבות הנגב לישראל

העולם הערבי משופע במדבריות למעלה מכל שיעור. הוא לא גילה שום יכולת להפיק מהם תועלת כלשהי, גם לעצמו גם לאנושות בכללה. היכולת לא באה לידי גילוי משום שהצורך לא העיק. כיון שכך, מה טעם להעניק לעולם הערבי עוד אזור שומם אחד? ומדוע תהא עינו של מישהו צרה באותו חלק צנוע שיקום לנחלה לישראל מתוך מורשת הריקנות העצומה הזאת? הן למען ישראל – ולמענה בלבד – מלא הישימון הזה בשורות של קידמה ובניין. גורל הנגב ברור: או שיפותח בידי היהודים או שיעמוד בשממתו לנצח נצחים – כאשר עמד בשממתו מקדם קדמותה. ולא משום שהיהודים עדיפי כישרון מאחרים, אלא, בתכלית הפשטות, משום שהם בלבד זקוקים לאדמה זו – להתיישב עליה ולעבדה. פיתוח הנגב הוא גורם מכריע בעתידה של העלייה היהודית לארץ-ישראל.

מדרום לקו שהותווה בדין-וחשבון כגבול הדרומי המוצע לישראל, כבר קיימים 25 יישובים יהודיים חלוציים, הפזורים על-פני שטח רחב. מלבד חשיבותם כשלעצמם, מהווה כל אחד מהם מרכז-שבכוח ליישובים נוספים רבים, אשר יהוו אשכול סביבו. במרחבים גדולים של דרום הארץ יש קרקע פורה. דרושים רק מים למען יוכשרו שטחים אלה לחקלאות אינטנסיבית. כמות הגשמים זעומה, אבל אפשרית השקיה בהיקף רחב. צינורות מים ממקורות קרובים כבר הונחו שם לאורך עשרות קילומטרים. כן עובדה לפרטיה תוכנית גדולה יותר לניצול עודפי המים בצפון הארץ לשם השקיית שטחי השממה בנגב. האזור כולו עשוי לקלוט רבבות מתיישבים חדשים, אשר התבססותם עשויה לבער את העוני מקרב תושביו הקיימים.

על כל סיכויי הפיתוח הזה ייסתם הגולל אם יילקח האזור מישראל ויינתן למדינה הערבית. בדואים יוסיפו לשוטט בו, כשהם מפיקים מחיה עלובה ממרעה כחוש ומחקלאות דלה. מפעלי ההשקיה הקיימים ייחרבו והתוכניות שהוכנו לעתיד תיזנחנה. ישראל תיעני לצמיתות, ואילו שום מדינה אחרת לא תיעשר. העיקרון של זה לא נהנה וזה חסר יחוג אז את ניצחונו.

האפשרויות החקלאיות הגנוזות בנגב הן רק צד עיקרי אחד בחשיבות החיונית בשביל ישראל. צד עיקרי אחר הוא הגישה לים-המלח.

ים זה הוא המקור הראשי לאוצרות המחצבים של הארץ. ניצולו בעבר בידי "חברת האשלג לארץ-ישראל, היה פרי יוזמה יהודית והון יהודי. פועלים ערבים באו על מלוא חלקם במפעל זה. מדינת עבר-הירדן, אשר כל המחצית המזרחית של ים-המלח כלולה בתחומה, קיבלה 50 אחוז מהתמלוגים. החלטת כ"ט בנובמבר פסקה כמחצית החלק המערבי של הים למדינה היהודית ואת המחצית הנותרת למדינה הערבית של ארץ-ישראל. הנה כן, רק רביע אחד של הים הוקצה ליהודים, אם כי הם בלבד היו אחראים לניצולו. עכשיו בא הדין-וחשבון של המתווך ומציע לעשוק את ישראל גם מהרביע האחרון הזה. לפיו צריך הים להיות מוסגר מכל גדותיו בתחומו של שטח ערבי.

קשה לדמות פסק הרסני יותר או מחושב פחות. מדוע יש לשלול מישראל את חלקה במקור העושר הכימי, אשר יהודים הִפרוהו? כיצד אפשר להצדיק את הפיכתו למונופולין ערבי? ומה גורל צפוי למפעל ים-המלח בהיותו כפוף לשלטון ערבי מכל צד? רק אלה שאינם מתמצאים כל-עיקר בעובדות היסוד של המצב יכולים להניח, כי מפעל זה לא יתמוטט. במשטר כיבושה הנאור של עבר-הירדן כבר נחרב המיתקן הצפוני של חברת האשלג – הישג הנדסי מופלא בלב הישימון – וכיום הוא מהווה ערבוביה עצומה של עיי-מפולת חרוכים. כל מערכת המכונות שנשארו בנות-שימוש היו לבז. מפעל מפתיע אחר של יוזמה חלוצית באותו אזור, היישוב שנקרא בית-הערבה, אשר הוכיח את אפשרותו של הבלתי-אפשרי על-ידי יצירת חקלאות פורחת בשממה המלחה, נחרב עד היסוד.

ריכוז כל השליטה על ים-המלח בידיים ערביות יהיה מכת מוות ליוזמה היהודית. הוא יסלק כל תמריץ להשקעת הון נוספת. הוא ישלול מהמפעל את המקור המצוי היחיד של עבודה מקצועית. מכל בחינה העשויה לעלות על  הדעת פסולה ההצעה בדבר ים-המלח לחלוטין.

היסוד העיקרי השלישי בחשיבותו של הנגב, מבחינתה של ישראל, הוא דריסת הרגל שהוא מעניק לה במפרץ אילת. מפרץ זה הוא, קודם-כל, המוצא הטבעי לים בשביל מוצרי ים-המלח. יש בידי חברת האשלג לארץ-ישראל זיכיון לבניין מסילת ברזל מקצהו הדרומי של ים-המלח ועד המפרץ. היה בדעתה לפתוח בעבודה זו לכשיגיע הייצור לרמה מסויימת. מבחינה רחבה יותר, המפרץ הוא שער ישראל ליַמי המזרח – עמדה רבת ברכה לסַחרה ולסַפנותה של ישראל לעתיד לבוא. כמו בים-המלח, כן במפרץ, אין ההסדר של כ"ט בנובמבר בא לקפח את העולם הערבי במידה כלשהי. יש לעבר-הירדן חלק במפרץ – למעשה, נמל עקבה גופו נמצא בתחומה. מצרים וערב הסעודית משתרעות לאורך חופי המפרץ, זו ממערב וזו ממזרח. אבל הדבר שמציע המתווך הוא שלילת חלק כלשהו במפרץ הזה מישראל.

 

ישראל לא תוותר על עתידה

מהם הנימוקים למעשה קטלני זה של קיטוע אבר מן החי? שום נימוק אינו ניתן מלבד המשפט הערטילאי בדין-וחשבון, כי מטרת השינויים המוצעים בגבולות היא להבטיח "שייהא בהם יתר יושר ושיהיו מעשיים יותר והולמים יותר את המציאות הקיימת".

שתי ההגדרות האחרונות – "מעשיים יותר והולמים יותר את המציאות הקיימת" – היו מפוקפקות בתכלית בזמן היכתב הדין-וחשבון, ואילו כיום אבד עליהם כלח לגמרי. השטח שעליו פרושה רשת 25 היישובים היהודיים היה תמיד בידיה של ישראל. גם קצהו הדרומי של ים-המלה היה ללא הפסקה בחזקתם של היהודים. משמרות ישראליים נעים עכשיו על-פני כל האזור. בצפון הצליחו המצרים בתחילה למתוח שרשרת רופפת של עמדות על-פני פס צר הנמשך ממערב למזרח, אשר אותו חצה קו העמדות הישראליות שנמשך מצפון לדרום. ההפוגה מנעה פה הכרעה צבאית, אשר כפי שהוכיחו מאורעות הימים האחרונים הייתה מביאה, ללא ספק, לידי תבוסת מצרים. מאז, התמוטטה החזית המצרית באזור ההוא לחלוטין וללא תקנה, ויש לומר על תבוסה זו כי דמם של המצרים בראשם. להניח כי מסירת הנגב הישראלי לידי הערבים תהווה עכשיו הסדר "מעשי יותר והולם יותר את המציאות הקיימת" הרי זה לטפוח על-פני המציאות הקיימת.

ואל-נא יחשוב מישהו, כי העברת השטח המוצעת תהיה מעשית ומציאותית יותר אם תבוא עבר-הירדן במקומה של מצרים. אחת היא איזו מדינה ערבית תהא מיועדת לזכות ברווח הזה, מוטל יהיה עליה להתגבר בקרבות דמים על ההתנגדות העזה ביותר בה קידמו היהודים אי-פעם את פני הפולשים הערבים, קרבות שבהם הצליחו עד כה ברוב המקרים להנחיל להם מפלה ולהודפם אחורנית, ואגב כך זכו בשטחים גדולים מאלה שהפסידו בראשונה.

נותרה לנו בחינת היושר. אם אין הכוונה להפוך את הקערה על פיה, ולגרוס את היושר כמחייב להעניק פרס על התוקפנות נגד היהודים ולנהוג פייסנות כלפי המרי נגד האומות המאוחדות, כי אז נשגב מיכולת אדם להבין כיצד אפשר לנמק את שינויי הגבול המוצעים כמחוייבים על-פי היושר. הנימוקים המובאים בדין-וחשבון להצדיק הגדרה זו אין להם כל שייכות למסקנה שהגיע אליה אותו מיסמך. אי-אפשר להימנע מהרושם, כי כל הניתוח המתמיה הזה, הבא להטיל מומים בגופה של ישראל, דבר אין לו עם האינטרסים האמיתיים העומדים על הפרק, אם של היהודים או של הערבים, אלא הוא מיועד לסייע למטרות אחרות לגמרי.

למן יום כ"ט בנובמבר ועד היום לא אירע דבר, שהיה בו אפילו במידה הפעוטה ביותר כדי לערער את תוקף ההחלטה שנתקבלה אז בדבר כלילת הנגב בתחום המדינה היהודית. יתר על כן, מאז נתקבלה אותה החלטה באה לעולם מדינה עצמאית, התובעת לעצמה ריבונות על השטח המדובר והמפעילה ריבונות זו למעשה. קריעת הנגב מישראל פירושה קיצוץ שטחה של מדינה ריבונית קיימת. שום ארגון בינלאומי עוד לא ניסה כוחו בקיצוץ כזה, וכל ניסיון ליצור תקדים מעין זה מוכרח לעורר שאלות חמורות ביותר. יהי הדבר כאשר יהיה, לעולם לא תוותר ישראל על יישוביה שבנגב – אלה שהוקמו בעוז רוח חלוצי והחזיקו מעמד בתקיפות של גבורה אשר עליהם גאוותו הצודקת של העם היהודי כולו. לעולם לא תסכים ישראל להפסיד את חלקה בים-המלח, המיועד למלא תפקיד כה בולט בכלכלתה, עם כל היותו מביא ברכה למדינה הערבית השכנה. וישראל תתנגד ללא פשרה לכל ניסיון לחסום בפניה את הגישה אל מפרץ אילת. הנגב הוא עתידה של ישראל. שום חלק ממנו לא יוקרב ולא יוחלף.

הצעתו של המתווך לגבי הנגב היא לבדה סיבה מספקת לאי-יכולתה של ממשלתי לראות בדין-וחשבון שלו אפילו בסיס לויכוח. ממשלתי עומדת על דעתה, כי החלטת כ"ט בנובמבר היא הבסיס בר-התוקף היחיד להסדר הטריטוריאלי, אם גם הסכנות אשר המדינה היהודית מצאה את עצמה צפויה להן עקב התוקפנות הערבית מחייבות מספר תיקונים מרחביים. לאמיתו של דבר, באו המאורעות וגם הוכיחו את אופיים ההכרחי של תיקונים אלה, גם הגשימו אותם למעשה.

הדין-וחשבון של המתווך נתון בסתירה גלויה עם ההיגיון הזה של מהלך המאורעות, שאינו ניתן לערעור.

לגבי הנגב מציע הדין-וחשבון להביא בהסדר של נובמבר שינוי מרחיק לכת ביותר, אשר אין לו שום הצדקה במאורעות שבאו לאחר-מכן. לעומת זה, מבקשת הצעתו לגבי ירושלים לקיים הסדר אשר המאורעות הוכיחו בעליל כי יסודו באשליה ואין הוא עשוי להתקיים בשום פנים.

 

ההסכמה לבינאום ירושלים פקע תוקפה

בכנס הסדיר של עצרת או"ם ב-1947 הדגישה הסוכנות היהודית לארץ-ישראל את חשיבותה היחידה במינה של ירושלים בשביל העם היהודי, בדברי-הימים וכיום הזה, ותבעה את ירושלים העברית החדשה כחלק מהמדינה היהודית. תביעה זו נתקלה בהתנגדות. באה ההסתמכות על יראת הכבוד שרוחש כלפי ירושלים העולם התרבותי כולו, ובייחוד העולם הנוצרי, כגורם החייב לקבוע את עתידה של העיר. מתוך התחשבות בהתגבשות המכרעת של דעת-הקהל בקרב העולם הנוצרי, ולאחר חִקרי לב רבים, הסכימו לבסוף הנציגים היהודים להעדיף את מעמדה העולמי של ירושלים על-פני אופייה היהודי המיוחד, ולקבל את העיקרון של משטר בינלאומי לגבי העיר כולה. בקבלם עליהם דין זה לא העלו על דעתם, כי ייווצר מצב בו חייהם של יהודי ירושלים יהיו תלויים להם מנגד; כי הנכסים הרוחניים והחומריים של היהדות ושל העם היהודי בעיר-הקודש יועמדו בסכנה; וכי העולם הנוצרי יהיה מוכן אז להשלים עם כיבוש העיר בידי הערבים. היה להם אמון בלי מצרים ברצונו וביכולתו של הציבור הבינלאומי להגן על העיר ולהבטיח לכל תושביה תנאים של חיי תרבות, סובלנות וקידמה.

ציפיות אלו נכזבו באורח גס ואכזרי ביותר. ירושלים הפכה גיא דמים ומעשי הרס מייד לאחר התקבל החלטת העצרת על ארץ-ישראל. במרוצת הזמן החמירו מעשי ההתפרעות. משהשמיט מימשל המנדט את רסן השלטון מידו, הוכרחו היהודים לדאוג להגנת עצמם. ההתקפות עליהם גברו מיום ליום. כנופיות מקומיות, שקיבלו תגבורת מגייסות זרים, שוטטו בהרים שמסביב לעיר, מנעו כל אפשרות של מעבר בכביש הראשי לשיירות-האספקה, ולמעשה שמו מצור על חלקה היהודי של העיר.

הדברים באו עד משבר כשנכנס "הלגיון הערבי" למערכה וקבע לעצמו כיעד עיקרי את כיבוש ירושלים כולה. שבועות על שבועות הופגזה והורעשה עיר הקודש על-ידי צבאו זה של מלך עבר-הירדן, אשר קצינים בריטיים יצאו במערכותיו מתוך כוונה מוצהרת לשים לאל את ההחלטה החגיגית של האומות המאוחדות, ולשעבד את ירושלים לשלטון ערבי. הובלת המזון הייתה לבלתי-אפשרית, חדלה כל תעבורת נוסעים בין ירושלים והעולם החיצון ונותקה אספקת-המים לעיר. מאה אלף יהודי ירושלים ראו עין בעין את סכנת המוות – ברעב, בצמא, באש פגזים ולבסוף בשחיטה כללית. הם עמדו בפני הברירה – למות, או להיכנע להשתלטות ערבית, או להילחם.

הם בחרו במלחמה. העולם כולו עמד מנגד והסתכל באפס-יד. היהודים עמדו בודדים במערכה. הם לחמו בחוצות העיר ובפרבריה. הם לחמו על דרך המלך המובילה לירושלים ובהרים שמסביב. משקיפים מן הצד תיארו את מלחמתם כאחת העלילות הכבירות של מאת שנים זו, לימודת המלחמות. מתוך אפיסת כוחות הם נאלצו לוותר על הרובע היהודי בעיר העתיקה אשר בין החומות. אבל הם הרחיבו את אחיזתם כמעט על כל השטח של ירושלים החדשה. תוך קרבות עזים על השליטה בכביש, לכדו משלט אחרי משלט עד שלבסוף השתלטו ביד חזקה על עורק חיים זה של העיר. תוך כדי המערכה נפרצה בישימון הסלעים דרך מקבילה. צינור עזר לאספקת מים הונח ממש תחת אש האויב.

אם פרשת האימים של ירושלים לא נסתיימה בשואה, אם יהודי ירושלים חיים וחופשים היום, אם יש להם מזון וקצת מים, הרי כל זה הושג אך ורק תודות לעוז ולהקרבה, ליוזמה ולארגון, לכושר הסבל ולמשמעת של היהודים בלבד. כאשר היה גורל עיר הקודש מוטל על כף-המאזניים, הוכח קוצר ידו של הארגון הבינלאומי לקיים את סמכותו, לעמוד בדיבורו ולמלא את אחריותו.

שום ישועה לא באה מבחוץ. החוקה הבינלאומית לירושלים, אשר לא אושרה בשעתה, נתבטלה מאליה. מנגנון ההפוגה של האומות המאוחדות נבצר ממנו אפילו למנוע את שיא התועבה של המסע הערבי נגד ירושלים – מעשה פיצוץ בית-השואבה בלטרון, היחיד בשלשלת מיתקני אספקת-המים לירושלים אשר לא נכבש על-ידי הכוחות הישראליים. גם לא היה ביכולתו של מנגנון זה מאז לתקן את הנזק. היהודים נלחמו ללא כל עזרה. הם בלבד, בשם מדינת ישראל, חולשים היום על רצועת שטח המשתרעת מהחוף עד לעיר הקודש ועל כל שטח ירושלים החדשה.

לקח הניסיון המזעזע הזה נחרת עמוק בליבות בני עמנו. הם לא יוכלו עוד לדון בשאלת ירושלים על דרך ההפשטה, לאור הנחות עיוניות והשערות שרירותיות. רקע הדיון היחיד לדידם הוא המציאות הקודרת, אשר אותה הם למדו להכיר במחיר של דמים, ומים וסבל. אמונם ביכולתו היעילה של ארגון האומות המאוחדות לערוב לשלומם ולביטחונם נשבר כליל. משאבד להם אותו אמון, עקב התלאות והפורענויות שמצאו אותם בירושלים, שוב אינם יכולים לחדשו תוך לימוד המצב הקיים בזירה הבינלאומית הרחבה. גם אילו היה דבר הקמתו של כוח בינלאומי היום בגדר של מדיניות מעשית – והרי אין הדבר כן – היו היהודים מסרבים לראות בו את משגב ביטחונם. הסיכויים המעורפלים של המצב הבינלאומי הכללי מחמירים ממילא את אי-אמונם. אֵי מעצמה שהייתה נוטלת עכשיו על עצמה לערוב בתמידות לביטחון ירושלים העברית, ולרציפות קיומם של שירותי האספקה החיוניים שלה אפילו בימים כתיקונם, כביכול, מכל-שכן בשעות החירום החמורות אשר אין העולם מחוסן מפניהן כל-עיקר? יהודי ירושלים מנוי וגמור עימם להפקיד את הגנתם אך ורק בידי בני עמם. אין הם סומכים על שום מעצמה שבעולם, אלא על ישראל בלבד, כי תגן עליהם ביעילות.

ממשלתי שומרת אמונים לעיקרון האפוטרופסות הבינלאומית על המקומות הקדושים. יש לה עניין חיוני במשטר בינלאומי לעיר העתיקה, המכילה את הקודשים העיקריים של שלוש הדתות, את האפטריארכיות הנוצריות ומוסדות דת רבים של האיסלאם והיהדות. היא תובעת את הקמתו היעילה של משטר זה. אבל עלינו לעמוד על תביעתנו, כי בתחום מדינת ישראל תיכללנה בקביעות ירושלים העברית החדשה – היא העיר שמחוץ לחומות – הנתונה עכשיו לשיפוטה של ישראל, וכן רצועת-השטח המחברת אותה עם אזור-החוף של מדינתנו, אשר אף היא נמצאת בחזקתנו. אין אנו רואים שום דרך אחרת להבטיח את הגנת החיים והרכוש בירושלים העברית ולשמור על קנייניו החיוניים של העם היהודי בתוכה. הסדר כזה לא יסתור בשום פנים את הטלת הסמכות של האומות המאוחדות על העיר העתיקה. אדרבה, הוא ישמש משענת איתנה לאותה סמכות.

 

שום הגבלת ריבונות ישראל בחיפה

הדין-וחשבון של המתווך מכיל הצעות בדבר הנמל ובתי זיקוק הנפט של חיפה, וכן בדבר נמל-האוויר של לוד, אשר אף אחת מהן אינה מצטיינת בבהירות יתירה. מוצע, כי גם הנמל גם נמל-האוויר יוכרזו כ"חופשים". מונח זה סתום וניתן להתפרש לכמה פנים. כדי למנוע טעות כלשהי לגבי עמדתה, מודיעה ממשלתי ברורות, כי היא לא תסכים לשום גריעה מריבונותה במקומות אלה – ריבונות שהיא מקיימת וזכאית לקיים במידה שווה עם כל מדינה אחרת הנתונה באותו מצב. נמל חיפה הוא חלק בלתי-נפרד של ישראל והוא ינוהל לפי ראות-עינה החופשית והבלתי-מסוייגת של ממשלתה. אם איזו מדינה מהמדינות הערביות השכנות מעוניינת ליהנות מהקלות מיוחדות בנמל חיפה, תהיה ממשלת ישראל מוכנה לספק את מבוקשה במידת האפשרות המעשית ובמסגרת הסכם ערוך כהלכה, שיסדיר את היחסים בין שתי המדינות על בסיס נאות של הדדיות. יש ביכולתי להצהיר כאן ועכשיו, כי ישראל תהיה מוכנה להעניק זכויות של אזור חופשי בנמל חיפה לכל אחה מהמדינות השכנות, המוכנה מצידה לכרות עם ישראל הסכם שיבטיח כראוי את האינטרסים המוצדקים של ישראל ביחס לאותה מדינה.

כדי להבהיר את כוונתי על-ידי דוגמה, אציין כי לשווא יצפה מישהו מישראל, שתעניק זכויות מיוחדות כאלו למדינה המנהלת רישמית ובמפורש חרם נגד סחורות ישראל. הוא הדין לגבי נמל-האוויר של לוד – השימוש בו מצד חברות טיס ועל-ידי נתיני הארצות השכנות יוסדר על בסיס של הדדיות. אשר לבתי הזיקוק של חיפה, אין כל טעם שהיחסים בין החברה המתפעלת אותם לבין ממשלת ישראל יהיו שונים כלשהו מאלה הקיימים בכל מדינה תקינה בין הממשלה לבין חברה המחזיקה בזיכיון בר-תוקף.

 

הרחבת עבר-הירדן מצדיקה הרחבת ישראל

ועוד מכיל הדין-וחשבון הצעה חשובה לגבי הגליל המערבי. מוצע בו, כי חבל זה ייכלל במדינת ישראל כפיצוי בעד קריעת הנגב ממנה. והנה, ממה שאמרתי על הנגב משתמע בכל הבהירות, כי אין אנו רואים בשום פנים את הגליל כעולה בקנה אחד עם הנגב מפאת חשיבותו, ולכן לא נוכל לקבלו כתחליף. יש לשקול את בעיית הגליל לגופה- לאור השיקולים הכרוכים בה בעצמה. מלכתחילה תבענו את הגליל כולו כחלק מהמדינה היהודית. הניסיון הוכיח את צדקתם של הנימוקים העיקריים אשר עליהם ביססנו את תביעתנו – כוונתי לנימוקים הנוגעים בבעיית ההגנה. תקיעת טריזים עמוקים של אזורי המדינה הערבית לתוך חלקי המדינה היהודית שבגליל³ יצרה בשבילנו מצב קשה מנשוא – ולא רק משום שהאחדות הכלכלית לא באה לעולם, כי אם בעיקר משום שהחלקים המרכזי והמערבי של מחוז זה, שהיה מיועד להוות את הגליל הערבי, שימשו בסיסים להתקפות קשות ביותר על אזורי ההתיישבות היהודית כלפי דרום, מזרח ומערב, והיה בהם איום מחמיר והולך כלפי חיפה. בעקבות ההדיפה המוצלחת של התקפות אלו, אשר עלתה בדמים מרובים, נמצא עכשיו כל שטח הגליל כולו בידי ישראל. אנו תקיפים בדעתנו, כי שטח זה חייב להישאר כלול במדינתנו.

כל שאלות ההתאמה המרחבית נוגעות במישרים לבעיית גורלו של החלק הערבי של ארץ-ישראל. כשלעצמנו היינו מעדיפים, כי תוקם באותו חבל מדינה נפרדת ועצמאית, שתהא קרובה ככל האפשר למשמעותה של החלטת נובמבר. אילו הוקמה מדינה כזאת, ואילו הצהירה על נכונותה להיכנס בברית הדוקה עם ישראל, כלכלית ואחרת, כי אז הייתה ישראל מוכנה לשאת-ולתת עמה על התאמות גבול הדדיות.

אבל המתווך מציע בדין-וחשבון שלו לצרף את האזור הערבי הזה לממלכת עבר-הירדן. אם אומנם יוגשם ההסדר המרחבי המוצע בדין-וחשבון, אזי היחס בין שטח ישראל לבין שטח שכנתה הערבית יהיה אחד לעשרים – חלוקה משונה ויוצאת דופן לחלוטין של השטח הכלול בתחומי ארץ-ישראל ההיסטורית. הגורם הקובע לגבי שטח המדינה הערבית הפלשתינאית, כפי שהוגדר הדבר בהחלטת כ"ט בנובמבר, היה הדאגה לכושר-קיומה. אלה הממליצים עכשיו על מיזוג החלק הערבי של ארץ-ישראל עם עבר-הירדן, משנים את כל הבסיס של חלוקת המרחב ומוסיפים תוקף לתביעתה של ישראל להרחבת שטחה.

 

תולדות המנוסה הערבית

בשאלת השטח קשורה קשר הדוק שאלת האוכלוסייה. אין להכחיש בשום פנים גם את ממדיה הגדולים, גם את חומרתה היתרה, של בעיית הפליטים הערבים. חובה לעשות כל דבר אפשרי כדי להקל על סבלם של אלה ללא דיחוי. אולם לגבי החזרתם למקומותיהם ויישובם מחדש בקביעות, הרי כל ניסיון לעקור את הבעיה ממשבצתה, ולטפל בה בנפרד, יהיה ניסיון שווא אשר יחטיא את מטרתו. מובן מאליו, כי יש לבעיה זו צד אנושי מעיק, אך במהותה זוהי בעיה מדינית ואין היא ניתנת לפתרון תוך התעלמות מהמציאות המדינית המקיפה אותה. אין לך דבר העלול לשבש את הסוגייה הזאת שיבוש חבלני יותר מאותה הומניטאריות שטחית, הגורסת את סילוק סימניו החיצוניים של החולי כריפוי המחלה גופה.

השאלה הראשונה שיש להציג כאן היא שאלת האחריות. מה גרם ליציאת-המונים זו?

הנציגים הערבים ציירו פה תמונה כיצד עטים היהודים כעדת זאבים על ערבים תמימים וחסרי מגן וכיצד נזעקות המדינות הערביות ופורצות לתוך הארץ בכל הבהילות כדי להציל את אחיהן הנרדפים. סיפור זה הוא מעשה בדים. פאריס ביי אל-חורי טועה טעות גמורה אם הוא סבור, כי הוא יכול לספר מעשיות כאלו ולא להיכשל. אניח לג'מאל ביי אל-חוסייני להשיב דבר לנציגה הדגול של סוריה. "מעולם לא העלמנו את העובדה, כי אנו פתחנו במלחמה זו", אמר ג'מאל ביי בישיבת מועצת הביטחון ב-23 באפריל, 1948.

מנוסות הערבים מיהרו לבוא בעקבות ההתפרעויות הראשונות בדצמבר 1947 ובינואר 1948. הארץ עדיין הייתה תחת המנדט הבריטי. השלטון לא עשה דבר לבלום את התהליך. להיפך, נראו סימנים כי הוא מקדם בברכה את הפינוי. במקרים מסויימים הוא סיפק לו הקלות. כלום לא היה קיים אז לוח זמנים, שקבע תאריך מקורב לגמר חלוקתה של ארץ-ישראל בין המדינות הערביות השכנות? לאחר המועד הזה יכלו הפליטים הערביים לשוב לבתיהם באין מפריע.

בתחילה עשו היהודים מאמצים נמרצים לשכנע את שכניהם הערבים כי יישארו במקומותיהם. מאמצים אלה לא נשאו פרי. היציאה לבשה צורה של הידרדרות במורד. אפילו בשלב מאוחר יותר, עם יציאת הערבים את חיפה בחודש אפריל, דיברו היהודים על לב הערבים כי ישבו שלום בבתיהם וישמרו על ההפוגה. אבל ג'מאל ביי אל-חוסייני אמר באותה ישיבה של מועצת-הביטחון, בשם הוועד הערבי העליון: "הערבים סירבו לקבל עליהם דין הפוגה אשר תמיט עליהם קלון. הם העדיפו לנטוש את בתיהם שבעיר . . . וגם לנטוש את העיר, וכן עשו".

סיפורו של עד ראייה בריטי למאורעות חיפה, שהופיע בשבועון הלונדוני "אקונומיסט" – כתב-עת אשר ספק אם יש לחשוד בו בפנייה לטובת הציונות – שופך אור-מה על המניעים שעוררו את הערבים לצאת. בו נאמר:

 

"במשך הימים שלאחר-מכן קראו השלטונות היהודים . . . לכל הערבים להישאר בחיפה וקיבלו על עצמם אחריות להגנתם ולביטחונם . . . גורמים שונים השפיעו על החלטתם (של הערבים) לשחר ביטחון על-ידי בריחה . . . החשוב בכל אלה הייתה ההכרזה שנמסרת ברדיו על-ידי הוועד הערבי העליון, שדרשה מכל הערבים לצאת. הנימוק שניתן היה כי כתום יציאת הבריטים מהארץ יפלשו לתוכה הצבאות המאוחדים של המדינות הערביות ויטילו את היהודים לתוך הים. נרמז ברור, כי אותם ערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסות היהודים – ייחשבו לבוגדים".

 

אחד מעמודי הוועד הערבי העליון, אמיל אל-גורי, ראוי לשבח על גילוי לבו בבואו לקבוע במפורש את האחריות למנוסתם ההמונית של הערבים. בראיון שנתן לעיתונאי, ושנתפרסם בעיתון הערבי "טלגרף" בביירות, ב-6 בספטמבר, הוא אמר:

 

"בעיית הפליטים האלה היא תוצאה ישירה ממדיניות ההתנגדות לחלוקה ולהקמת המדינה היהודית. מדיניות זו ננקטה פה אחד על-ידי הממשלות הערביות, והן החייבות לשאת באחריות לפתרון בעיית הפליטים".

 

הערבים במדינת ישראל לכתחילה ובדיעבד

אילו שלטה רוח שפויה יותר בקרב חוגים מסויימים של ערביי ארץ-ישראל ובין ממשלות החבר הערבי; אילו קיבלו ערביי ארץ-ישראל את החלוקה, הקימו את מדינתם ונתנו יד למדינה היהודית בהפעלת האחדות הכלכלית - מה מאוד שונה הייתה התמונה עכשיו! לא היה עולה על דעת המדינה היהודית לחרוג מגבולותיה הקבועים. היא לא הייתה מנסה מעולם להקטין את המיעוט הערבי הגדול השוכן בתוכה. כי מאות אלפי הערבים התובעים עכשיו, כפליטים, צדקה בינלאומית, היו יושבים בבתיהם בשלווה וברווחה. השלום היה שורר בארץ, ובאווירה של שלום היו מתיישבים כל הקשיים, אשר אין להתעלם מהם.

עתה, שהמאורעות התפתחו בכיוון הפוך לחלוטין מחמת ההתנפלויות הערביות בתוך הארץ והתוקפנות הערבית מבחוץ; עתה, שהבסת התוקפנות עלתה ליהודים באבדות כבדות בחיי אדם ובממון וגרמה סבל לא-יתואר להמוני הפליטים הערבים – מתעוררת השאלה אם בכלל ייתכן להחזיר את גלגל ההיסטוריה, ואם כן – איך ומתי. עכשיו אין זו עוד שאלה פשוטה של זכויות אישיות, כפי שמניח כנראה המתווך כשהוא דורש כי "זכותם של הפליטים הערביים לשוב במועד הקרוב ביותר ככל האפשר לבתיהם בשטח הכפוף לשלטון היהודים – תאושר על-ידי האומות המאוחדות". הבעיה נוגעת בגורלם של עמים וארצות. אין להעלות על הדעת, כי ישראל תסכים להחזיר את הפליטים האלה כל עוד נמשכת המלחמה. היכן הערובה, כי הצטברותם מחדש של המוני ערבים על אדמת ישראל – בעוד כוחות הצבא של המדינות הערביות מאיימים עליה מבחוץ – לא תנוצל כדי לפוצץ את המדינה היהודית מבפנים? כלום אין פאריס ביי אל-חורי, בעוד עיניו זולגות דמעות על מרי גורלם של הפליטים, שופך בפיו אש וגופרית על המדינה היהודית? ומי יקבל על עצמו את המשימה להקליט מחדש את ההמונים האלה בישראל, בין חורבות כלכלתם ההרוסה, כשמדינת ישראל נאנקת תחת הנטל העצום של הוצאות המלחמה – המלחמה שגרמו לה אותם התוקפנים עצמם, אשר קולר הטרגדיה של הפליטים תלוי בצווארם?

ממשלת ישראל נאלצת אפוא לעמוד בסירובה להחזיר את הפליטים הערבים במצב המלחמה הקיים. היא מוכנה לדון בשאלה זו בוועידת השלום עם המדינות האוסרות עכשיו מלחמה על ישראל – במסגרת הכללית של בעיות השלום אשר תכלול גם תשלום פיצויים על השַמות שעשתה המלחמה. עם זה היא סבורה, כי יש להקדיש מעתה מחשבה רצינית מאוד לאפשרויות יישובם מחדש של הערבים אשר נסו מארץ-ישראל – בארצות השכנות.

נדידות המונים, שבאו בעטיין של מלחמות והפורענויות שנשתלשלו מהן, או שנגרמו על-ידי הקמת מדינות חדשות, הן חיזיון נפרץ בדברי ימי זמננו. הן אירעו בעקבות מלחמת-העולם הראשונה. הן חזרו ונתרחשו אחרי מלחמת-העולם השנייה. בשום מקום לא חזר הנחשול כלעומת שבא להשיב את הדברים לקדמותם. אותם הגורמים עצמם, שחוללו את היציאה, הביאו בני-אדם לידי תהייה אם העברת קבע של האוכלוסייה אינה פתרון עדיף מהחזרת המצב ליושנו. ככל שיקדים הטיפול בפתרונות יסודיים כאלה של בעיית פליטי ארץ-ישראל, כן ייטב לכל הנוגעים בדבר.

ממשלת ישראל מסכימה לראות את השאלה כתלויה ועומדת. עמדתה הסופית תיקבע לאור טיבם של היחסים שישתררו, בסופו של דבר, בין ישראל לבין שכנותיה. החזרת הפליטים, ולו רק חלקם, באווירה של שלום כללי ויציב, היא עניין שונה לגמרי מההצעה המוגשת היום על רקע של איבה פעילה ובלתי-פוסקת. הממשלות הערביות הביאו לעולם את האסון הזה על-ידי הטירוף הפרוע וקוצר הראות הנפשע שלהן. הן עושות עצמן עכשיו אחראיות להמשך המצוקה – ראשית, בהתעקשן להחזיק את צבאותיהן בגבולות ישראל, ניצבים הכן לפתוח בהתקפה; שנית, בסרבן להסב אל שולחן אחד עם ישראל לשם משא-ומתן על שלום; שלישית, בהימנען מניסיון כלשהו ליישב את הפליטים בארצותיהן, אשר אחדות מהן משוועות ממש לכוח אדם; ולבסוף, בנסותן לגולל על שכם הארגון הבינלאומי את מלוא כובד המעמסה, אשר מן הדין שתהא מוטלת במישרים ובעיקר עליהן.

 

באיזו רשות מוחזקים המעפילים בקפריסין?

ההפוגה הנוכחית, שנקבעה לזמן בלתי-מוגבל, ואשר תנאיה ניתנו לפירושי סלף כה רבים, הריהי אחראית גם להמשכת מצוקה אחרת, אשר עלי להסב את תשומת-לבה הדחופה של הוועדה.

באי קפריסין עדיין עצורים 11,000 פליטים יהודים. הם כלואים מאחורי גדרי תיל, רבים מהם זו השנה השנייה, ללא שמץ סמכות משפטית. ניסיונותיהם הנואשים לצאת לחופשי נתקלים בדיכוי אכזרי. והנה, כניסתם לארץ-ישראל חוקית היא בהחלט לפי תנאי החלטת ההפוגה של מועצת הביטחון. אין היא אסורה אפילו במסגרת הפירוש המחמיר שלא כדין, אשר נתן להחלטה זו המתווך. קורבנות אלה של רדיפות הנאצים, אסירים קודמים אלה של מחנות הריכוז וההשמדה, אשר בדרך נס ניצלו ממוות – עד מתי יוסיפו להיות נמקים במאסר בלתי-חוקי, נדחפים במרוצת הזמן להתקפות של היסטריה המונית, ככל שסיכוי שחרורם ושיקומם הולך ונדחה ללא גבול?

 

מדינות-ערב מוזמנות למשא-ומתן

אדוני היושב-ראש,

כפי שצויין בדין-וחשבון של המתווך, ביקשה ממשלתי ממנו ב-6 באוגוסט להעביר לממשלות הערביות את הצעתנו להיכנס למשא-ומתן של שלום. הצעה זו נשארה ללא תגובה. אף-על-פי-כן, הנני חוזר עליה במקום הזה ובזמן הזה. אנו נכונים תמיד לשאת ולתת – ממש כשם שאנו מוכנים לשאת בכל עומס ותלאה של מלחמה נמשכת והולכת, אם תיכָּפה עלינו. האומנם נבצר עדיין להגיע לידי הכרה, כי ישראל קמה על-מנת להתקיים וכי היא כבר מהווה חלק בלתי-נפרד, ובשום פנים לא מבוטל, של המזרח התיכון?

גזרה היא, שבמוקדם או במאוחר יהיה הכרח לקבלה ולהכיר בה רישמית, ולכן מוטב לעשות זאת במוקדם ולא במאוחר. כלום כה מצומצם הוא מרחבו של המזרח התיכון, או האומנם הוא מיושב בצפיפות כזו, שתקומת ישראל בתוכו, ואפילו בממדים צנועים כל-כך, ואפילו כשהיא מוקפת לעד שטחים ערביים, מוכרחה ליצור קושי כה חמור עד שאי-אפשר להתגבר עליו?

האם מופרזת היא התקווה, כי השכל הצלול והדעת המיושבת ישתררו עד מהרה, וכי האיבה העיוורת, הפחד הבלתי-מושכל, והסכסכנות חסרת-התכלית ייסוגו אחור?

דברי-הימים מלאים דוגמאות של אומות שכנות, שלאחר מלחמות-נקם הרסניות ומרובות-דמים התפייסו זו עם זו, ישבו את סכסוכיהן והיו מאז בשלום.

אחריות ראשונית מוטלת כאן על האומות המאוחדות. על ארגון האומות המאוחדות לדרוש מהתוקפנים לשים קץ למלחמה ולשאת ולתת על שלום.

על ארגון האומות המאוחדות להושיט את עזרתו המוסמכת לצדדים הנוגעים בדבר להשגת המטרה הזאת. ועדת-הפיוס, שהוצעה על-ידי המתווך, חייבת לשמש כוועדה לשרות טוב, שתפקידה להביא את הצדדים לידי פגישה זה עם זה לשם משא-ומתן ישיר על שלום. אין להטיל על הוועדה הזאת את המשימה להשגיח כיצד ממלאות הממשלות הנוגעות בדבר את תפקידיהן המינהליים הסדירים.

אבל בטרם ייגש או"ם למינוי ועדת הפיוס, יש צעד אשר הוא יכול וחייב לנקוט למען הצדק והשלום, הלא הוא לקבל את ישראל לתוכו. המאורעות שהתחוללו בישראל סטו מכמה בחינות מהמסלול שהותווה להם מראש. אבל, בעיקרו של דבר, מהווה ישראל את התגשמות רצונה של העצרת. מדינה יהודית הייתה חייבת לקום עד לאחד באוקטובר. הנה היא קיימת עתה. החלטת אשתקד חזתה את קבלתה בעצרת הזאת כחברה לאו"ם. חמש מהמדינות האוסרות עכשיו עלינו מלחמה יושבות פה כחברות. הן ממשיכות כאן בתוקפנותן על-ידי מלחמת-שפתיים במלוא משקל הסמכות אשר החברות באו"ם משווה להן. הן יצביעו על כל השאלות הנוגעות לעתידנו במישרים ובאופן החיוני ביותר. רק קולנו לא יימנה.

אנו מעריכים את דבר היותנו פה בתוקף הסמכות המיוחדת שהוקנתה לנו.⁴ שמחנו כי השתתפותנו בדיוני הוועדה הזאת כנציגי מדינת ישראל לא נתקלה הפעם בשום התנגדות, אבל מגיע לנו שוויון של מעמד.

אנו קוראים לכל המדינות החברות במועצת הביטחון לסמוך ידיהן על בקשתנו להתקבל לאו"ם, לכשתוגש. אנו קוראים לכל המדינות החברות בעצרת לאשר אותה. ישראל המתינה זמן רב ובאורך-רוח למקום המיועד לה במשפחת האומות. אנו מאמינים כי שעתנו הגיעה.

 

הערות

1.עם קציני המטה של החטיבה המצרית שהוקפה בפלוג'ה נימנה גם ג'מאל עבד-אל-נאצר.

2.אחד מאנשי משלחת הסוכנות היהודית בניו-יורק ב-1947, יועץ במשלחת ישראל לאו"ם 1953-1948, אחרי-כן יועץ לעניינים מיוחדים במשרד החוץ.

3.לפי תוכנית החלוקה של הכ"ט בנובמבר.

4.הפעם הוזמנה ישראל להשתתף בדיוני הוועדה המדינית, כמדינה ולא כאירגון נטול אופי ממלכתי (הסוכנות היהודית) כמו בפעמים הקודמות.