סקירה במועצת המדינה הזמנית

תל-אביב, 23 בספטמבר 1948

 

 רקע היסטורי

לתקופת-מה השתרר שקט בחזיתות הקרב ומרכז הכובד הוסט שוב לחזית המדינית. המתווך לא נטש את עיקרי מישנתו, אם גם הכניס בה תיקונים. ב-16 בספטמבר הוא חתם על הדין-וחשבון שלו לעצרת הכללית השלישית, בו הירצה במפורט את ההצעות שהגיש לממשלת ישראל בסוף יוני, אבל בסופו של דבר המתיק כמה מהן: הסתלק מהרעיון של אחדות כלכלית ומדינית בין ישראל ועבר-הירדן וממסירת ירושלים לשלטון ערבי, ותחת זה הציע לחזור לבינאום ירושלים. לעומת זה, נשארה בעינה הצעתו לקרוע מישראל את הנגב. כן הציע לאשר את זכותם של הפליטים הערבים לחזור לשטח ישראל וסיים בהמלצה על הקמת "ועדת פיוס" לשם סיוע להסדר של שלום. דין-וחשבון זה, שנמסר לידי ממשלת ישראל ב‑18 בספטמבר 1948, קבע את הרקע להתכוננות משרד החוץ למערכה בעצרת, שנפתחה ב-21 בספטמבר.

בין החתימה על הדין-וחשבון לבין מסירתו למשרד החוץ הישראלי ב-17 בספטמבר 1948, בשעות אחר-הצהריים, נרצח הרוזן פולקה ברנדוט בידי טרוריסטים יהודים בירושלים. עמו יחד נהרג בן-לווייתו הצרפתי, הקולונל אנדרה סֶרוֹ.

הרצח החריד את הציבור בישראל וזיעזע את דעת הקהל בעולם. ממשלת ישראל הזמנית, נרעשת מהפשע המתועב ומחילול שם ישראל, נקטה מייד אמצעים נמרצים ביותר על-ידי תחיקת חירום ועל-ידי פעולה משטרתית, לדכא ולבער שרידי ארגוני פורשים, אשר התברר כי עודם קיימים במחתרת בתוך מדינת ישראל.

עם פתיחת העצרת בפריס סמכו משלחות ארצות-הברית ואנגליה ידיהן על דוח ברנדוט. עובדה זו החמירה מאוד את סיכויי המערכה. לפני צאת שר החוץ לפריס היה צורך לגולל בארץ את יריעת הבעיות אשר משרד החוץ נערך למאבק עימן, ולהביא את עמדותיה של ממשלת ישראל בהן לידיעת המוסד העליון והציבור הישראלי כולו. ועם כל התכונה לעמידה קשה במלחמת מגן נגד התקפה יזומה מצד גורמי חוץ, הוחלט אז בממשלה הזמנית ליזום בעצרת זו מערכה חדשה - על קבלת ישראל לארגון הבינלאומי.

 

*  *  *

 

חברי המועצה,

זה ימים אחדים מופיע העניין שלנו שוב על סדר-יומה של עצרת האומות המאוחדות. נקפה שנה מן הזמן שהשאלה הופיעה לפני אותו מוסד רם ונישא לדיון ולהכרעה – אותה פרשת הדיון שנסתיימה בהכרעת כ"ט בנובמבר. לא אבוא לסכם את השנה שחלפה על מאורעותיה ותמורותיה, על נוראותיה והישגיה. די אם אומר, כי לפי ההכרעה שנפלה בכ"ט בנובמבר נועדה מדינתנו העצמאית להיות מוכרזת רק בעוד שלושה ימים ועדיין לא הייתה צריכה להיות קיימת, כי המועד שנקבע לעצמאותה של המדינה העברית, כמועד שנקבע גם לעצמאותה של המדינה הערבית בארץ-ישראל המערבית, היה אחד באוקטובר [1948]. עובדה זו כשלעצמה, שמדינתנו קיימת כבר למעלה מארבעה חודשים ושהיא באה לעולם בדיוק ארבעה חודשים וחצי לפני המועד שנקבע בהחלטת העצרת – עובדה זו כשלעצמה יש בה כדי ללמד על הקצב המהיר, מהיר מן המשוער, של המאורעות שחיינו אותם במשך השנה הזאת.

 

ישראל בעצרת כמדינה, אם גם לא כחברה

אנחנו מופיעים לפני העצרת עדיין לא כחברים בה, אך כבר אין אנו מופיעים כנציגי ארגון לאומי, שאין לו לגמרי דמות הגוף של מדינה, בין שהוא מוכר ובין שאינו מוכר. אנו נופיע לפני העצרת כנציגי מדינה, ורק בשם זה נופיע.

אנו מופיעים לפני העצרת כשבידינו, בשליטתנו הממשית, נמצא חלק משטחה של ארץ-ישראל הנושבת שהוא גדול בהרבה מזה שהיה מיועד לנו באותה החלטה, ואנו מופיעים לפני העצרת כשכוחנו והווייתנו בארץ נשענים על צבא, שהוא כולו גידולה של השנה הזאת, שנוצר במשך השנה הזאת כמעט יש מאין ושהוא כיום אולי הגורם הצבאי הבולט ביותר – לא אומר החזק ביותר, אך הבולט ביותר – בכל רחבי המזרח התיכון. אף-עלפי-כן, אין אנו הולכים לעצרת הזאת שלווים ושאננים. להיפך, אנו הולכים לקראתה מלאי דאגה לתוצאותיה ולגורלנו.

שלב התהוות המדינה עוד לא בא לידי סיומו. עדיין אנו נתונים בתוך תהליך ההתהוות. ההכרעה המדינית הסופית לדידנו עדיין נתונה בכור-ההיתוך.

על שולחן העצרת הזאת הונח דין-וחשבון, הבא לשנות את ההכרעה שנפלה בכ"ט בנובמבר ולתת גושפנקה סופית למהדורתה המתוקנת. זהו הדין-וחשבון של המתווך המנוח הרוזן ברנדוט. רצה הגורל כי הרוזן ברנדוט יופיע לפני העצרת הזאת מת ולא חי, וברנדוט במותו עלול להיות גורם חזק ומשפיע יותר מברנדוט בחייו. יש איזה חיוב מוסרי מיוחד הנודע להופעתם של אנשים מתים, כל-שכן אנשים שמתו מות קדושים עקב רצח מדיני, נפלו קורבן להתנקשות זדונית.

 

 

אנגליה ואמריקה סומכות ידיהן על דוּח ברנדוט

אין כל ספק, כי הדין-וחשבון הזה בא לעולם מתוך אחדות מסויימת בין מחברו לבין גורמים קַשובים בזירה הבינלאומית. גם ההסכמה המלאה של ממשלת ארצות-הברית וממשלת בריטניה לדין-וחשבון הזה, וגם מהירות ההסכמה – מוטב לומר: החיפזון שבהסכמה – מעידים על האחדות הזאת.

מותר לראות בהסכמה הזאת של שתי המעצמות האלה לדין-וחשבון תוצאה של דיונים ושיקולים, שהתנהלו תקופה ידועה ושבהם פעלו לחצים מלחצים שונים, לחץ הדדי של אנגליה על אמריקה ושל אמריקה על אנגליה. העובדה כי דין-וחשבון זה מופיע לפני העצרת כשהוא נשען על תמיכתן המאוחדת של שתי המעצמות האדירות בעולם המערבי, כפי שקוראים לו עכשיו, פותחת סיכויים ליצירת רוב בעד הדין-וחשבון, גם אם אינה מבטיחה לו את הרוב הדרוש.

הנני להזכיר לחברי המועצה את השתלשלות העניינים לגבי נוהל הדיון בדין-וחשבון זה. בתחילה היה בדעת המשלחת הבריטית להציע לעצרת לנהוג לפי הנוהג הקודם, ולבחור מחדש ועדה מיוחדת לדיון בשאלת ארץ-ישראל. הם ביקשו לזווג את השאלה הזאת עם עוד שאלה אחת ולקבוע לכל אחת מהן זמן קצוב של 3-4 שבועות. אבל מסיבה שעדיין לא הובררה לנו כאן, לא באה כנראה הסכמת גורמים אחרים להצעה הזאת, וההצעה של המשלחת הבריטית לא הגיעה כלל לידי דיון. הם לא הביאו אותה לדיון לפני העצרת, ולפיכך נשאר ממילא הנוהל הרגיל, כי זאת אחת השאלות המופיעות לפני הוועדה הראשונה של העצרת, היא הוועדה המדינית. לפני הוועדה הזאת מונח סדר-יום ארוך, אך כפי שאנו מבינים, נקבע מקום לעניינים שלנו כמעט בראש – על-כל-פנים, העניין שלנו זכה בבכורה, קיבל עדיפות גבוהה מאוד.

יש להניח כי העניין יובא לדיון אולי בשבוע השני לפעולת הוועדה, ותומכי הדין-וחשבון יעשו ניסיון להביא את עיקרי הדברים לידי הכרעה מהירה. ממילא מובן כי במהירות כזאת, בחיפזון כזה, אי-אפשר יהיה להגיע לידי החלטה בכל אחת מן השאלות העומדות על הפרק. הדברים אינם קבועים במסמרות, אך אני מתחלק עם מועצת המדינה ברשמים ובידיעות המנסרות בחללה של העצרת, כי עתיד להיעשות הניסיון להביא לקץ הכרעה מהירה בעיקרי הבעיה, אולי כדי להטיל אחר-כך על ועדה את עיבוד הפרטים. ויש לזכור, כי אין החוקה מחייבת רוב של שני שלישים בוועדה, אלא די ברוב פשוט כדי שתהא זאת המלצת הוועדה לפני העצרת. לעומת זה, אין כל ספק, כי בעצרת יהיה דרוש רוב של שני שלישים כדי לעייל את התוכנית הזאת. אך בעלי-סברה מוסיפים ואומרים, כי רוב פשוט בוועדה כבר יש בו הבטחה מסויימת לרוב של שני שלישים בעצרת, אם כי אין זו בשום פנים הבטחה מוחלטת.

 

ישראל משחרת כניסה לאו"ם

זהו הרקע הכללי - המסגרת הפורמלית - של המאבק שאנו כבר בעיצומו ואשר למענו יוצאת מן הארץ תגבורת לחזית שלנו בפריס. היינו מופיעים לפני העצרת הזאת גם בלי הדין-וחשבון, ובמידה שיוזמת הפעולה הייתה נתונה בידינו, היינו נוטלים יוזמה רק בשני כיוונים: ראשית, להגיש בקשה להתקבל לארגון האומות המאוחדות כמדינה חברה; שנית, להביא לידי החלטה בעצרת, הדורשת מאת היריבים שלנו להיכנס איתנו במשא-ומתן של שלום, לאחר שהכרזנו כי אנו מוכנים לכך. אולי היינו מוסיפים גם כיוון שלישי – להביא לידי ביטול מוסד התיווך, אותו מוסד תיווך שאנו מכירים אותו כפי שהנהו. זאת אומרת, בין אם היו הערבים מקבלים את הדין ונכנסים אתנו למשא-ומתן של שלום, ובין אם לא היו מקבלים את הדין-ויש להניח שלא היו מקבלים - הכיוון שלנו היה צריך להיות להביא לידי גמר את המצב ללא-נשוא שאנו נתונים בו, מצב של לא-שלום ולא-מלחמה, הפוגה המוצצת את כל לשדנו, מתישה את כוחנו, ואיננה מאפשרת לנו להביא את הדברים לידי הכרעה.

אך הופעת הדין-וחשבון והמסקנות הכלולות בו, עם הסכמת שתי המעצמות המערביות למסקנות אלו, שינו את הרקע תכלית שינוי. רצח הרוזן ברנדוט החמיר את הרקע הזה, שנשתנה, ואנו עומדים בפני יוזמה שבאה מחוצה לנו ונתבעים לתגובה על היוזמה הזאת.

ובכן, שאלת קבלתנו לאומות המאוחדות עדיין קיימת ועומדת. היה שיקול רב בממשלה בשאלה הזאת. הממשלה החליטה כי הבקשה הזאת תוגש ונתנה ייפוי-כוח למשלחת שלנו במקום המעשה להגיש את הבקשה תוך בחירת הרגע המתאים ולאחר התייעצות נוספת עם כוחות ידידותיים לנו. כידוע, לשם קבלתנו לאומות המאוחדות עלינו לעבור בהצלחה שני שלבים: השלב הראשון הוא דיון והחלטה במועצת הביטחון, ושם דרוש רוב של שבעה בעד קבלתנו בלי שאחת מחמש המעצמות האדירות תצביע נגד. רק אם נעבור שלב זה בשלום, נגיע לשלב השני, והוא החלטה בעצרת, המחייבת רוב של שני שלישים.

אם נניח, כי שאלת קבלתנו אינה נפרדת מהדיון בדין-וחשבון, אין כמעט סיכוי כי נקבל רוב של שבעה במועצת הביטחון. אומנם אין לחשוש, כי אחת המעצמות האדירות תצביע נגד – אם כי אין זה לגמרי מן הנמנע – אך כמעט שאין סיכוי לרוב חיובי של שבעה.

על-כל-פנים, הכריע השיקול להגיש את הבקשה, שכן רק על-ידי הגשת הבקשה אפשר להביא את יחסי הכוחות לידי מבחן ולברר את המצב לאמיתו. ברור הדבר, שאם לא נגיש בקשה ודאי שלא נתקבל, אך אם נגיש בקשה, אולי נתקבל. שמא חיובי עדיף מברי שלילי. לעומת זאת, אין אני מתעלם מהפגיעה במעמדנו, שתבוא עקב אי-קבלתנו לאו"ם לאחר שנגיש את הבקשה. אומנם אפשר לענות, כי לא נהיה יחידים בגורל זה. כיום יש, כמדומני, כתריסר מדינות שביקשו להיכנס להיכל או"ם ולא ניתן להן, והן התיישבו על אחד הספסלים בפרוזדור להמתין באורך-רוח או בקוצר-רוח עד שיבוא יומן. אך גם תירוץ זה תשובתו בצידו. המדינות הללו לא זכו להיכנס משום שאחת המדינות הגדולות השתמשה בזכות הווטו נגדן, בעוד שאם אנחנו לא נתקבל -יהיה זה משום שהרוב לא הספיק. אבל שוב: עצם הִמנענו מהגשת בקשה להתקבל, יש בו פגיעה, שכן בזה כאילו הודינו בעצמנו שעוד לא בגרנו למדי ואין אנו רואים הצדקה להגשת הבקשה.

זוהי מערכת הסיכויים. אך למעשה תהיה שאלת קבלתנו נידונה עכשיו בקשר בלתי-נפרד עם שאלת המדיניות העומדת לפני או"ם, ומדינות רבות יתלו את הצבעתן, אם בעד קבלתנו או נגדה, בעמדתנו לגבי אותו פתרון שיחייבו אותו אגב הדיון בדין-וחשבון.

 

ניתוח המלצותיו של המתווך

הדין-וחשבון של הרוזן ברנדוט המנוח יש בו כמה נקודות חיוביות ויש בו מספר לא קטן של נקודות שליליות. נקודה חיובית אחת בעלת חשיבות מכרעת שיש בדוח היא קביעת העובדה, כי מדינת ישראל קיימת ועומדת ותוסיף להתקיים עד כמה שרק אפשר לשער לפי שעה. גם ההנחה, כי ההפוגה הזאת מוכרחה להסתיים בשלום - יש בה חיוב. מבחינת השטח יש שתי נקודות חיוביות: ראשית, ההצעה לכלול את כל הגליל בתחום מדינת ישראל; דבר זה כשלעצמו, לגופו – אני מברר אותו כרגע בנפרד מחילופי השטחים – פירושו הודיה בצדקת השינוי הזה, ולכן יש בו חיוב. שנית, החזרת העיר יפו לתחום מדינת ישראל, שאינה מפורשת בדוח אך משתמעת ממנו.

גם בשאלת האוכלוסייה יש נקודה אחת חיובית. מדובר על תשלום פיצויים לאותם הערבים הפליטים, שלא ירצו לחזור למדינת ישראל ויבחרו להישאר בארצות אחרות. אומנם מודגש תשלום הפיצויים על חשבון הרכוש הנטוש בארץ, אך עצם ציון הדבר יש בו פתח להצדיק את אי-החזרת הפליטים, על-כל-פנים חלק מהם, ובמקום אחר מדובר במפורש על חילופי אוכלוסין. אומנם באליה זו של החלפת אוכלוסין יש קוץ, כי מדובר על חילופי שטחים – קריעת הנגב כולו ממדינת ישראל. אף-על-פי-כן, הסיסמה של העברת אוכלוסין כשלעצמה יש בה חיוב.

לעומת זה, יש בדין-וחשבון יסודות שליליים רציניים מאוד. אמנה אותם כסדר הופעתם בפרק המסקנות. יש כאן ניסיון לקבוע זכות החלטית לפרט הערבי לחזור למקום מגוריו במדינת ישראל, אם גם מסוייגת זכות זו על-ידי התנאי כי רק ערבים "חפים מפשע" יוכלו לחזור. אנחנו איננו גורסים את הזכות ההחלטית של הפרט. בשבילנו אין זו שאלה של יחידים אלא של כלל האומה, גם של ישראל וגם של הערבים. לנקודה זאת עוד אחזור.

כן יש בדין-וחשבון, בצידה של ההנחה הכללית כי ההפוגה צריכה להסתיים בשלום של קיימא, סייג האומר כי ייתכן ששלום זה לא יושג במהרה, ואז, בעקבות ההפוגה, חייבת לבוא שביתת-נשק הכרוכה ביצירת אזור מפורז רחב בין שתי החזיתות, שיהיה נתון בפיקוח או"ם. פירוז זה הוא נסיגה בשבילנו, שכן הוא מחייב פינוי חלק משטחנו בעוד שהצבאות הערביים, שכולם צבאות פולשים, אינם נתבעים לשום ויתור על משהו השייך להם. יתר על כן, קביעת פיקוח בינלאומי על חלק מהארץ פותחת פתח להרחבת הפיקוח הבינלאומי ומעלה באפנו את ריח הנאמנות.

זהו קו יסוד אחד של שביתת-הנשק. יסוד שני שלה הוא סילוק הכוחות הצבאיים ופירוקם. מותר להניח, כי הכוונה היא לסילוק הצבאות הערביים ולפירוק צבאותינו. ושוב, אם מסלקים את הצבאות הערביים, אין מחסלים אותם על-ידי כך אלא מעבירים אותם למקומות אחרים; אפילו מכניסים אותם לארצותיהם – הם יכולים לחזור לגבולות הארץ ולפלוש לעת מצוא; ואילו אם מפרקים את צבא ישראל, מחלישים את כוחנו החלשה ניצחת. אומנם לא ברור מהם אמצעי הביצוע העומדים לרשות או"ם להגשמת הסילוקים והפירוקים האלה, במקרה שאחד הצדדים או שניהם יתנגדו לכך.

יש להניח, כי דברים אלה נידונים מראש להישאר בלתי-מוגשמים, והא ראיה, שבפיסקה על ארץ-ישראל שבנאומו הראשון בעצרת או"ם, דיבר מזכיר המדינה של אמריקה, ג'ורג' מרשל, על פירוק הכוחות הצבאיים בהכללה יתרה, אך מבחינת המגמה יש כאן פתח לסכנות חמורות.

 

הוצאת הנגב בעינה עומדת

הנקודה השלישית לשלילה היא אולי החמורה ביותר. זוהי הוצאת הנגב. מדובר על קביעת גבול דרומי למדינת ישראל בקו מַגְ'דַל–פַלוּג'ה. שתי העיירות הללו נשארות בתחום המדינה הערבית, הווה אומר, הגבול עובר מצפון להן, קצת דרומית לקו
נגבה–גת. כל המרחב הגדול מדרום לקו זה יוצא מתחום שלטוננו ועובר למדינה הערבית.

להלן מדובר על משטר מסויים בנמל חיפה – שיקיף גם את בתי הזיקוק וגם את נמל-האוויר של לוד - על נמל חופשי בחיפה ונמל-אוויר חופשי בלוד. על אפשרות של שימוש הארצות השכנות בנמלים אלה, ואולי לא רק הארצות השכנות.

אחר-כך באה קביעת עיקרון של משטר בינלאומי בירושלים. יש פה כאילו נסיגה מהדין-וחשבון הראשון של הרוזן ברנדוט – חזרה לתוכנית כ"ט בנובמבר, אך לא בכיוון שלנו ובלי הסקת מסקנות מניסיון השנה הזאת.

לבסוף מדובר על ועדת פשרה, או ועדת פישור¹ בין שני הצדדים, שניתנת לה סמכות לא רק לעשות מאמצים לקירוב שני הצדדים זה לזה, אלא גם סמכות של פיקוח על מפעלים שונים, על גבולות, על תחבורה, ועוד על כמה עניינים, והיא מופיעה לא רק כמתווכת בין הצדדים, אלא גם כנושא של שלטון בסמכות בינלאומית - שלטון המוכרח להגביל את ריבונותם.

וכך, בטרם אגש לניתוח מפורט יותר של הצעות אלה, עלי לקבוע ברור כי אנו יוצאים למערכה נגד דין-וחשבון זה – אנחנו הולכים לפריס להילחם בו ולהשיג בעצרת הכרעה נגדו ולא בעדו. משמעות הדבר היא, שאם בעצרת הקודמת הייתה משימת משלחתנו להביא לידי יצירת רוב בעד תוכנית מסויימת, הרי בעצרת הזאת משימתנו היא למנוע יצירת רוב בעד תוכנית מסויימת. אם נצליח למנוע הצטרפות רוב בעד התוכנית הזאת, ממילא תישאר תוכנית כ"ט בנובמבר בעלת התוקף היחידה. אומנם הניסיון לימדנו, כי הגשמת התוכנית הזאת תלויה אך ורק בכוחנו העצמי, ואין לנו לצפות לעזרה ממשית של או"ם לביצועה. אך עובדה היא כי הצלחנו להגשים חלקים חשובים של התוכנית בכוחנו הממשי. מכמה בחינות חרגה יכולת ההגשמה שלנו ממסגרת ההחלטה של כ"ט בנובמבר, אם כי מבחינות אחרות לא לגמרי מילאה את מסגרתה.

באומרי כי משימתנו תהיה לסכל את העצה הזאת של קבלת דוח ברנדוט ברוב של שני שלישים, ולהשאיר ממילא את החלטת כ"ט בנובמבר כיסוד החוקי היחיד, מבחינה בינלאומית, להסדרת עניני ארץ-ישראל – לא באתי להציע כי יחסנו להחלטת כ"ט בנובמבר יהיה כאל דבר שבקדושה, שאין לנגוע בו חלילה, ולא רק שאין לגרוע ממנו, אלא גם אין להוסיף עליו כמלוא הנימה. יחסנו להחלטת כ"ט בנובמבר אינו יכול להיות פשטני - הוא מוכרח להיות מורכב - ועלינו לעמוד כאן באמצע בין שני קצוות: אין לגרוס את החלטת כ"ט בנובמבר כדבר-מה קבוע במסמרות, שאין לשנותו בשום פנים, אך אין לזנוח את ההחלטה הזאת ככלי אין חפץ בו.

הצעותיו של ברנדוט משנות את ההחלטה הזאת שינוי מרחיק לכת בכיוונים שונים: מבחינת השטח הוא גורע מהמדינה היהודית שטח גדול; הוא מוסיף למדינה היהודית שטח קטן יותר. מבחינת מיבנה המשטר של הארץ הוא מבטל את הברית הכלכלית. אומנם הוא משאיר את שאלת גורלה המדיני של ארץ-ישראל הערבית פתוחה, אך בינתיים הוא ממליץ על סיפוח החלק הערבי לעבר-הירדן. על-ידי כך הוא מכניס שינויים מופלגים בתוכנית כ"ט בנובמבר והשאלה היא כיצד אנו גורסים אותה עכשיו.

 

ישראל תחזיק בשטחים נוספים על כ"ט בנובמבר

בשאלה הזאת יש ויכוח בציבור שלנו. נשמעה ביקורת, כי משרד החוץ מסתבך בסתירה מסוכנת, מפני שהוא אוחז בשני ראשי החבל; הוא גורס "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך"; אין הוא רוצה להיפרד מהחלטת כ"ט בנובמבר, שכן היא משען חשוב, אך אין הוא מסתפק בה אלא הוא דורש כל מיני תוספות ופותח כל מיני שאלות שהוכרעו בהחלטה ההיא.

אני חלקי עם אלה, שלא גרסו כי יש סתירה בין בילטמור² ובין קבלת כ"ט בנובמבר לא הייתה סתירה בין תביעת ארץ-ישראל המערבית כולה כמדינה יהודית ובין ההסכמה להקים מדינה בחלק מארץ-ישראל המערבית. התביעה הראשונה הייתה תביעה צודקת, והפשרה שבאה לבסוף הייתה פשרה מוצדקת. הדברים לא באו כדבר והיפוכו, אלא כשלבים של הגשמה. דרשנו מה שהגיע לנו וקיבלנו מה שיכולנו להשיג, אך מתוך כך אין בעינינו החלטת כ"ט בנובמבר דבר-מה קבוע במסמרות, סגור ומסוגר, שבשום פנים אין להוסיף עליו. מעולם לא הכרזנו, כי זהו המקסימום שלנו. להיפך, אמרנו כי זהו המינימום. היינו אומנם מוכנים לקבל מינימום זה אילו התגשמה התוכנית על כל הנחותיה. אילו קמה המדינה הערבית בתוך החלק של ארץ-ישראל שהוקצה לה, אילו קמה מדינה ערבית זו תוך יחסי שלום איתנו, אילו קמה בינינו האחדות הכלכלית, אילו קמה ירושלים בינלאומית תוך שיתוף שני הצדדים, היהודים והערבים – הכול כפי שהיה צפוי בהחלטה - כי אז היינו חייבים לחתום על התחייבות המכבדת את הגבולות שהוקצו לנו ולא היינו מזלזלים בגבולות אלה.

אלא שהנחות אלו לא נתקיימו, ומכמה בחינות נתקיים ההיפך הגמור. המדינה הערבית לא קמה. אחזור על דברי חבר מלפני ימים אחדים: החלוקה לא התגשמה – הדבר שהתגשם הוא הקמת מדינת ישראל. ממילא לא קמה אחדות כלכלית בין מדינת ישראל והמדינה הערבית. כל תהליך ההגשמה לא בא בדרכי שלום, אלא תוך מלחמה בתוך הארץ ומשלושה עברים – משלושה עברים ולא מארבעה רק משום שמהעבר הרביעי יש ים. המדינה קמה תוך הדיפת ההתקפה הזאת.

הניסיון הזה הוכיח את ההצדקה, את ההכרח ואת האפשרות להשיג תיקונים בתוכנית כ"ט בנובמבר בלי לגרוע מהגבולות שנקבעו בה. שום נימוק מן הנימוקים שהביאו לידי כלילת השטחים שנכללו בתחום מדינת ישראל לפי החלטת כ"ט בנובמבר לא נפסל על-ידי הניסיון שהיה לנו מאז. לא נפסלו הנימוקים בעד כלילת הגליל המזרחי, בעד כלילת עמק יזרעאל עם עמק בית שאן, בעד כלילת עמק החוף והנגב - כל הנימוקים האלה עומדים בעינם, שרירים וקיימים. אלה המציעים עכשיו לקחת מאיתנו את הנגב, לא הביאו עד כה שום נימוק רציני הסותר את הנימוקים ההם. לעומת זה, נתערערו לחלוטין הנימוקים שבכוחם נשללה מאיתנו ירושלים, שבכוחם נשלל גשר יבשתי בין ירושלים ובין הגוף העיקרי של מדינת ישראל, שבכוחם נשלל מאיתנו הגליל המערבי - תוקפם של נימוקים אלה פקע, ולא עוד אלא נוספו נימוקים חדשים לתביעת ירושלים יהודית, לתביעת גשר יבשתי בין ירושלים היהודית ובין השפלה וחוף הים של מדינת ישראל. וכן נוספו נימוקים לכלילת הגליל כולו במדינת ישראל. למה נהא מתעלמים מעליית קרנם של נימוקים חיוביים אלה ומירידת ערכם של הנימוקים השליליים?

ואם הרקע הכללי של תביעתנו הוא תביעת כל ארץ-ישראל המערבית, ואילו הפשרה שהסכמנו לה לא יצאה לפועל לא בגללנו אלא עקב הניסיון להפוך את הקערה על פיה, ואנו עומדים עכשיו לפני דיון בשאלה מחדש - מהו הטעם המוסרי, המדיני והמעשי שלא לעורר בהזדמנות זו תביעות, שאנו חושבים אותן למוצדקות ולהכרחיות?

תביעותינו לתיקונים בהחלטת כ"ט בנובמבר הן שלוש: ראשית - ירושלים, ירושלים והגשר אליה; שנית - דבר שאינו עומד בשום השוואה עם ירושלים מבחינת החשיבות, אך בכל-זאת יש לו ערך חיוני: יפו; ושלישית – הגליל כולו. ובכן, עמדתנו היא כי אנו רואים כשלנו את כל השטח של המדינה היהודית לפי כ"ט בנובמבר, אך דורשים בו תיקונים יסודיים.

אין כל ספק, כי עמדה זו מביאה אותנו לידי התנגשות עם מדינות המערב לפי העמדה שהם נקטו, קודם-כל משום שהם מוכנים לתת לנו את הגליל רק אם נוותר על הנגב; על-כל-פנים, זוהי עמדתם עם פתיחת הדיון בעצרת, ואילו אנו לא נסכים להסתלק מאותו חלק של הגליל שהוא בידינו, וזה כמובן בלי לוותר על הנגב. וכן אנו מתנגשים עימהם בשאלת ירושלים ובשאלת הדרך לירושלים.

לעומת זה, אנו עלולים להגיע לידי התנגשות גם עם ברית-המועצות. אומנם נשמרנו ממנה עד היום, אבל אין לשכוח כי גישותינו אינן עולות בקנה אחד.

את הדין-וחשבון של ברנדוט יש לראות כתוכנית שיש בה שלמות ידועה. היסוד האחד שבה הוא קבלת דין קיומה של מדינת ישראל. אין כל ספק, כי בקבלת העיקרון הזה כיסוד לתוכנית מוסכמת של שתי המעצמות פעל לחץ אמריקני כלפי אנגליה – לשכנע את בווין ואת אנשי הכת שלו במשרד החוץ, וכן את ראשי השירותים הצבאיים, כי מלחמתם במדינת ישראל היא לשווא, וכן לשווא היא חתירתם לצמצם ולקצץ את מדינת ישראל עד שתיהפך לדבר-מה זעיר, אלא יש לקבל את העובדה כי המדינה הזאת קיימת והיא מוכרחה להיות בעלת כושר קיום; לכן יש גם להכיר בה, ולא רק דֶה-פַקְטו, אלא גם דֶה-יוּרֶה, ולקבל אותה לאומות המאוחדות.

היסוד השני היה בוודאי קבלת הדין של עיקרון השליטה הצבאית, לאו-דווקא בכל מקום ומקום, אבל לפי זה נכונות לוותר למדינה היהודית על הגליל. אומנם, עדיין יש בגליל "כיס" הנתון בשליטה ערבית בתוקף הכיבושים של כוחות קַאוּקג'י, אבל לפי המצב הקיים ברור, כי גורלו של שטח זה נגזר. אם לא יצליחו המעצמות לעקור אותנו מן האזורים הסובבים את הכיס הזה, לא תהיה להם שום אפשרות לאחדו עם השטח העיקרי של המדינה הערבית המיועדת. לפנות שטח גדול מן הצבא שלנו לא יוכלו, מכיוון שמשלוח צבא בינלאומי הוא מחוץ לגדר המציאות. לכן אין תקומה לכיס זה. אם יתחדשו הקרבות בינינו לבין הערבים בגליל, הרי אם יש דבר-מה בטוח במקרה זה, זהו חיסול הכיס. אבל גם אם לא יתחדשו הקרבות, אלא נשב במשא-ומתן, ואם רק לא נוותר על מה שכבשנו כאן – מוכרח יהיה הצד שבנגד לוותר על המובלעת הזאת.

אומנם, להלכה אפשרי סיפוח הכיס הזה ללבנון, אבל גם אילו הייתה אפשרות זו קיימת למעשה, שאלה גדולה היא אם תשמח לבנון למתנה הזאת או אפילו תסכים לה, שכן כל השטח הזה מאוכלס מוסלמים וסיפוחו ללבנון מן ההכרח שישנה את מאזן הכוחות שם, שהוא מאזן רופף ממילא, וייצור הכרעה ברורה של אוכלוסייה מוסלמית בלבנון.

 

מי מעוניין בקריעת הנגב ומדוע?

ובכן, עד כאן יש בדין-וחשבון קבלת הדין, אבל בתנאי: אתם הינכם מדינת ישראל, ואנחנו נכיר בכם בבוא מועד, ותקבלו את הגליל, אך תמורת זה עליכם לוותר על כל הנגב, שיסופח לעבר-הירדן.

ברור, כי לא מרצון להעניק לעולם הערבי מדבר נוסף על המדבריות הרבים שהוא משופע בהם באה ההצעה הזאת – לשלול את הנגב על חלקו המדברי ממדינת ישראל ולהגישו מתנה דווקא לעבר-הירדן. זהו חלק מן התוכנית השלמה. עם תשלום מחיר זה של הודיה במדינת ישראל ומילוי מישאלת ליבה, אפשר לומר ההיסטורית, לשלוט על הגליל כולו, ראו כאן את האפשרות, אף היא היסטורית, לסדר את ענייני העולם המערבי בחלק זה של תבל על-ידי התקשרות עם מדינה, שיש להניח כי יותר מכל מדינה אחרת תהיה נזקקת עוד שנים רבות, אם לא דורות, לתמיכה מבחוץ, שאם לא כן - לא תהיה לה כל תקומה, מפני שהיא נחשלת מאוד, מרבית שטחה מדבר ואפשר עוד להרחיב מדבר זה ולהשתמש בו לבסיסים; מכאן גם מוצא לים-סוף, שאין לזלזל בו; השטח כולו מתאים למחנות, לשדות תעופה ולמרכזי אימונים ותמרונים ואז יוכל לתפוס את מקומו בשרשרת עמדות הביטחון המערבי שבמזרח התיכון. על-ידי כך נוצר בסיס לשליטה מסויימת על מדינה בעלת-ברית – על-ידי זיכיונות שיתקבלו ממנה ובסים צבאי – כמובן, בתוקף חוזה. וכאן באות התוספות: ירושלים בינלאומית, אשר בכל הסדר בינלאומי מובטח כיום טיב ההכרעה לגביה על רקע ההרכב הקיים של או"ם, וכן מנוסחות כאן במעורפל זכויות מסויימות של נמל חופשי בחיפה. אין לדעת מה מסתתר מבעד לנוסחה זו, אך משהו חבוי כאן. משתמעת ממנה הטלת השפעה מסויימת על מדינת ישראל.

אנחנו נתנגד לזה. נתנגד לזה לא מפני שבריב הגדול בין איתני העולם אנו מזדהים עם צד כנגד צד. נתנגד לזה, מפני שיש כאן פגיעות המורות בעתידנו, קודם-כל מבחינת השטח, ואולי גם מבחינת הריבונות.

 

השתלשלות ממדי שטחה של ישראל

נבדוק תחילה את עניין השטח. שטחה של ארץ-ישראל המערבית הוא 26 מיליון דונם. הדין-וחשבון של הוועדה המיוחדת של או"ם חילק את הארץ לשתי מדינות ומובלעת קטנה של ירושלים. החלוקה הייתה: 16 מיליון דונם למדינה היהודית ו-10 מיליון דונם למדינה הערבית. בעצרת של השנה שעברה - בוועדותיה - היה נטוש דין-ודברים רב בשאלת ההסדר הטריטוריאלי הזה ונעשה ניסיון נמרץ, בייחוד מצד משלחת ארצות-הברית, להקטין הקטנה ניכרת את שטח המדינה היהודית לטובת המדינה הערבית. המישאלה העיקרית הייתה לתת למדינה היהודית את מיעוט השטח, ורק אחר-כך הסכימו לאזן במקצת את כפות המאזניים. לאחר מאבק ממושך ומר מאוד, בו איימו עלינו כי לא יצביעו בעד ההחלטה, ולאחר שלא הצליחו לקרוע מאיתנו את מרבית הנגב בואכה אילת, היינו אנחנו, לעומת זה, מוכרחים לוותר משהו והשגנו תמורת זאת פיצויים במקומות אחרים: בגליל המזרחי וגם בגליל המערבי ובעוד כמה מקומות, ונמצא שחלה הקטנת שטח המדינה היהודית והגדלת שטח המדינה הערבית – כל אחת בשני מיליונים דונם. זאת אומרת, יצאנו מהעצרת, בהחלטת כ"ט בנובמבר, כששטח המדינה היהודית הוא 14 מיליון דונם ושטח המדינה הערבית 12 מיליון דונם.

למחרת יום קבלת ההחלטה הייתי בוושינגטון. ביקרתי במחלקת המדינה ושם הוגד לי בלשון מפורשת ביותר: אין אנו משלימים עם פתרון זה; אנו סבורים כי אינו צודק ואינו מעשי; אתם לא תוכלו לנצל את כל השטח, גם לא להגן על כולו; אתם תוקעים טריז בעולם הערבי – בין עבר-הירדן ובין מצרים – וזה לא מוצדק; ליבנו איננו שלם עם זה - הדבר נקבע בניגוד לדעתנו.

הנעימה הזאת מצד ממשלת ארצות-הברית נשנתה וחזרה במשך כל החודשים האלה. לפני זמן קצר, ערב פרסום הדין-וחשבון של המתווך, פנתה אלינו ממשלת ארצות-הברית ושאלה אם אנו מוכנים לחשוב על החלפת "חלק גדול מהשטח המדברי של הנגב" תמורת החלק הפורה של הגליל המערבי הנמצא בידינו. ענינו על זה בשלילה. אמרנו: מה שנמצא בידינו נמצא בידינו, אך אין כל הצדקה שנקריב את המדבר הזה, שבשבילנו איננו מדבר ובידי אחרים שיקבלו אותו יישאר מדבר לנצח נצחים.

הנוסחה של ברנדוט מרחיקה הרבה יותר. יש כאן הסתמכות בלתי-מפורשת וגם הסתמכות מטעה, בלתי-אמיתית, על המצב הצבאי. האמת היא כי הקו הזה, מג'דל–פלוג'ה, הוא כיום קו החזית שהמצרים שולטים בו, אבל אנו נמצאים לא רק מצפון להם, אלא גם מדרום להם, וכשם שהם חוצים פה אותנו, כך אנחנו חוצים אותם. רק ההפוגה יכולה להקפיא בנקודה זו מצב כה מסוכסך של החזיתות. כשם שאי-אפשר לומר, כי הקו המצרי הזה חוצה את עמק החוף לשניים, כך אי-אפשר לומר כי הקו הזה שלנו חוצה את עמק השפלה לשניים. אך מטרת הכיבוש הזה שלהם, תפיסת הקו, הייתה ברורה. היא באה לנתק מאיתנו את הנגב כולו. המסקנה של ברנדוט כאילו מקבלת את המשימה הזאת כמשימה שהצליחה ונתבצעה – כאילו הנגב כולו נותק. ברנדוט מקבל כעובדה את שליטתה הצבאית של מצרים בנגב אף-על-פי שמדרום לקו זה משתרע מרחב הנקי כמעט לגמרי מכוחות מצריים. זאת ועוד: מדרום לקו הזה יש 26 נקודות יישוב עבריות, מהן 24 קיימות ועומדות, שכולן עכשיו עמדות צבאיות, ועוד שתי נקודות שהוכרחנו לנטוש אך זאת היא אדמה שלנו, ויש פה עוד שטחי אדמה שעדיין לא התאחזנו בהם. מה הן נקודות אלו בשבילנו – על זה לא אומר אף מילה אחת.

החשבון המפורט של חילופי שטחים ויישורי קווים מוכיח, כי הדין-וחשבון גורע מהמדינה היהודית יותר מ-9 מיליונים דונם. זאת אומרת, כי שטח המדינה היהודית יורד מ-14 ל-5 מיליונים דונם. ברור, כי בבואנו להשוות שטחים עלינו להביא בחשבון לא רק את הכמות, כי אם גם את האיכות. אבל אין החשבון פשוט. לכאורה, לא הרי דונם בנגב כהרי דונם בגליל, אבל קודם-כל יש חשיבות מכרעת לגודל השטח, ואילו גם מבחינת האיכות הנגב הוא נכס כביר.

ראשית, שטח הנגב שמבקשים לקרוע מאיתנו כולל את האזור שהוא לכל הדעות אזור התיישבות רחבה, ובמידה שירבו המים בתוכו יוכל ליהפך לאזור צפוף יותר ויותר, וזהו בעצם המרחב ההתיישבותי הגדול היחיד שיש לנו.

שנית, יש פה אפשרויות של ניצול מחצבים.

שלישית, זהו השטח המאפשר גישה לים-המלח, ויש לנו כיום נקודה בים-המלח – סדום, שהיא בידינו. תוכנית החלוקה של נובמבר ניתקה אותנו מצפון ים-המלח, ואילו אם תתקיים התוכנית של המתווך, הרינו מאבדים לגמרי כל קשר עם ים-המלח, שייהפך כולו לים ערבי.

רביעית, תוכנית זו גוזלת מאיתנו את המעמד שכבשנו לנו – אומנם לא במאבק צבאי, אלא רק במאבק מדיני – במפרץ אילת, על כל הסיכויים הכרוכים בו לעתיד לבוא, שאין לשער אותם כלל כיום. תמורת זה אנו מקבלים את הגליל, שכיום הוא ממילא ברובו הגדול בידינו, ואילו אותו "כיס" אין לו תקומה בין כה וכה. כן אנו מקבלים בנגב סיכוי של בסיסים בריטיים, שלא יהיו גורם מסייע לתגבורת עצמאותה של מדינת ישראל. ואני מניח, כי גם מצרים איננה ששה לקראת נוי זה של בסיסים בריטיים על גבולותיה.

 

מעמד ישראל בגליל

החלטת הממשלה, העומדת על גבולות התוכנית של כ"ט בנובמבר ומתנגדת לחילופי הגליל בנגב, משמעה כי אנו מצוּוים בעניין זה על מערכה קשה עד הסוף. נעשה הכול לסכל הכרעה זו בעצרת. זו תהיה עמידה לא קלה. אני מכיר את הכוחות המצטרפים היום לתמוך בעמדה מגובשת זו, אך אני סבור כי עתידים אנו לתת את הדין לפני ההיסטוריה אם לא נעמוד במערכה זו עד תום.

לעומת זה, עלי לברר את שאלת הגליל. בגליל המצב הוא כזה: על המפה מסומנים שני קווים: הקו האדום הוא גבול המדינה היהודית לפי החלטת העצרת; הקו הכחול הוא החזית שלנו כיום. שני קווים אלה חותכים זה את זה. פירוש הדבר הוא, קודם-כל, כי בגליל איננו מחזיקים בכל השטח המיועד לנו לפי ההחלטה.

אפשר לומר, כי אותו תיקון שהשגנו במאמצים פוליטיים בלייק-סכסס על-ידי תוספת שרשרת הרים ממערב לעמק החולה,³ וזאת השגנו בנימוק  כי אין להניח עמק זה בלי מגן - את ההישג הפוליטי הזה לא הצלחנו לממש מבחינה צבאית. זוהי האמת. אני זוכר כי בימים שנלחמנו על שטח זה, הר אחר הר ובקעה אחר בקעה, שאלנו את עצמנו: הנוכל לממש זאת מימוש מעשי? בפינה זו נתקיימו חששות אלה.

לעומת זה, פירושה של הצטלבות הקו האדום והקו הכחול הוא כי כבשנו חלקים אחרים של הגליל, שגם הם בחלקם הרריים, ושלא נכללו בשטח המדינה היהודית לפי העצרת. וכאן יצא הפסדנו בשכרנו. לא השתלטנו על 225,000 דונם ממה שהוקצה לנו, אבל אנו מחזיקים ב-625,000 דונם שלא הוקצו לנו, ויש לנו רווח נקי של 400,000 דונם. נשאר פה אותו כיס שהוא 725,000 דונם, מזה 500,000 מתוך שטח המדינה הערבית.

אין לשכוח, כי הכיס הזה אינו ריק, ולא עוד אלא הוא מאוכלס עכשיו כפליים. אוכלוסייתו הרגילה היא בערך 30,000 ערבים, וכיום יש בו לפי האומדנות 60,000 ערבים. 30,000 הנוספים הם ערבים שנטשו את השטחים שמסביב והתרכזו בתוך הכיס, או המובלעת, שבידי קאוקג'י.

בדרך-כלל עלינו לדעת, כי הרוב הגדול של הערבים הכפריים, שנטשו את כפריהם בשטח ישראל, לא הרחיקו נדוד, אלא השתדלו להישאר בנקודה הראשונה שיכלו להחזיק בה מעמד בקירבת מקום. לפי האומדנות שלנו, ואם נקבל את הסטטיסטיקה של ממשלת המנדט כנכונה, נטשו 460,000 ערבים את השטחים המוחזקים בידינו. יש מניחים, כי במספרי ממשלת המנדט על היישוב הערבי חלה הפרזה של 10% בערך. אם כן הדבר, הרי מספר הערבים שנטשו את מדינת ישראל הוא 420,000 נפש. רובם הגדול – כ-285,000 – נשארו בתחומי ארץ-ישראל, ואילו 135,000 נדדו לארצות השכנות. בקרב אלה גבוה אחוז העירוניים בהרבה מאחוז הכפריים – ושוב, הרוב מתוך 135,000 נשאר בעבר-הירדן.

נחזור לבעיית הגליל. לדעתי, מציעים לנו את הגליל כפיצוי בעד הנגב, לפי שמבינים כי הגליל הוא בין כה וכה שלנו, או עשוי להיות שלנו. הווה אומר, אין אנו קונים פה דבר-מה שכדאי לנו לשלם מחיר בעדו - על-כל-פנים, לא כדאי לנו לשלם מחיר כה יקר כמו כל הנגב כולו, או אפילו רובו של הנגב או חלקו העיקרי. כשאנו נכנסים עכשיו למערכה אל נקל עליהם את הגזלה הזאת, את הקריעה הזאת, אל ניתן להם להרוויח במיקח-וממכר זה על-ידי הדגשת עניין הגליל. עמדתנו לגבי הגליל צריכה להיות שהוא ממילא שלנו, שהרי אנחנו מחזיקים בו. לעומת זה, המערכה על הנגב צריכה להיות כעל שטח שהוא שלנו לפי החלטת כ"ט בנובמבר, ואילו הם מתנכלים לקחת אותו מידנו.

וכשהזכרתי את שלוש התביעות שלנו, קבעתי כתביעה ראשונה את עניין ירושלים. אני מגיע עכשיו לעניין ירושלים לפי סדר הדברים שבדין-וחשבון של הרוזן ברנדוט.

כאן מוכרחה להיות מערכה גדולה.

 

ישראל תובעת את ירושלים החדשה

הממשלה החליטה לתבוע את ירושלים החדשה, ואת המסדרון לירושלים, כחלק בלתי-נפרד של המדינה היהודית. כן החליטה הממשלה להסכים – אם תהיה תביעה כזאת – כי ירושלים העתיקה תהיה נתונה למשטר בינלאומי. הממשלה התלבטה לא מעט בשאלה מהו הרע במיעוטו לגבי ירושלים החדשה.

נניח, כי תביעתנו לכלילת ירושלים החדשה בתחום המדינה היהודית אינה מתקבלת; נניח, כי אנו נתקלים בהתנגדות נמרצת ובלתי-מתפשרת, וכל הלקח של החדשים שעברו – בגידת העולם הנוצרי בירושלים שלו, העובדה שרק בכוחותינו הצלנו את ירושלים העברית, ובמידה שגם ירושלים זו יקרה לנוצרים, הרי הצלנו גם אותה מלנפול מחדש בידי האיסלאם – נניח שכל זה אינו משפיע ואנחנו עומדים לפני הברירה: או שתהא ירושלים כולה בינלאומית, או שנהיה מוכרחים להשלים עם מסירת חלקים מירושלים החדשה לשלטון ערבי – הרי השאלה היא מהו הרע במיעוטו?

לשון אחרת, האם מוטב כי ירושלים כולה תהיה במשטר בינלאומי, ומוטב לנו לוותר לגמרי על כלילת ירושלים החדשה במדינה היהודית, ובלבד ששום חלק מירושלים, ואפילו קטן ביחס, לא ייפול בידי שלטון ערבי – או שהרע במיעוטו הוא חלק קטן של ירושלים בשלטון ערבי, ובלבד ששום חלק של ירושלים לא יהא בינלאומי.

התעוררה גם השאלה אם ייתכן כי חלק של ירושלים העתיקה יהא כלול במדינה היהודית, ואם אז מותר לנו להסכים כי חלק מירושלים החדשה יהיה בשלטון ערבי. הממשלה ישבה לא מעט על מדוכה זו.

קיימת גם שאלת חיפה. בדין-וחשבון של המתווך מדובר על נמל חופשי. עמדת הממשלה היא נגד נמל חופשי – נגד כל הסדר שיש בו הגבלה כלשהי של ריבונותינו. אך לארצות השכנות יש צרכים חיוניים לגבי נמל חיפה, ואנו מוכנים לשבת איתן ולראות איך אפשר להבטיח שיבואו על סיפוקן. אפשר ליצור אזור חופשי בנמל, ואפילו כמה אזורים חופשיים. הדבר יהיה תלוי ביחסים בינינו ובין מדינות אלה, וכל הסדר מן הדין שיהא נשען על הדדיות, זאת אומרת, על היענותן-הן לצרכים שלנו. הסדר כזה תעשה מדינה יהודית ריבונית כעושה בתוך שלה. מתוך היענות לצורכי שכנותיה, שאף הן נענות לצרכיה, היא קובעת סידורים ידועים אך אינה מקבלת מראש את דינה של איזו הגבלה חוקתית המוטלת עליה מלמעלה. הוא הדין לגבי בתי הזיקוק. הוא הדין לגבי נמל-האוויר בלוד.

 

נגד החזרת הפליטים הערבים

והשאלה האחרונה, שרצוני לגעת בה כבאחת השאלות שתעמודנה בלי ספק לדיון קשה בעצרת זו, היא שאלת הפליטים הערבים. את הרקע המספרי והגיאוגרפי של השאלה הזאת כבר ציינתי. אך מעל לכל יש כאן בעיה מדינית.

כפי שכבר אמרתי, קובע הדין-וחשבון זכות מוחלטת לפְּרט לחזור. לא כל-כך נוח, לא כל-כך מתקבל על הדעת מבחינה אנושית-כללית, להתנגד לתביעה כה אלמנטארית, לעניין אנושי כה פשוט: אדם נעקר ממקומו בכוח הזרוע, שלא באשמתו, והוא מבקש לשוב למקומו. עמים רבים עמדו לפני שאלות כאלה. אני זוכר, כי בוועידה הסוציאליסטית הבינלאומית, שהשתתפתי בה אחרי המלחמה,⁴ עמד סוציאליסט צ'כי, לא קומוניסט, והצדיק את עקירת הסוּדֶטים. אמר בעניין זה דברים כדורבנות שסתמו כל ויכוח: זוהי שאלת קיומו של עם - אמר - והניסיון הוכיח כי אין לנו קיום כל זמן שהם יהיו בתוכנו, ולכן מוכרחים הם להיעקר, ואין פה שאלה אם נלחמו בנו או לא, אם היו נאמנים לנו או לא - הם משמשים פתח-סכנה בשבילנו, ואת פתח הסכנה צריך לסגור אחת ולתמיד, שאם לא כן אין לנו חיים. השאלה היא זכות קיומו של העם הזה: אם זכאי הוא להתקיים או לא. אם הוא זכאי – הרי יש מזה מסקנות, אמנם מסקנות קשות, אך אין ברירה.

דברים אלה נאמרו לא בפומבי, אלא בישיבה סגורה שהשתתפו בה בסך-הכול כשלושים וחמישה צירים מארצות שונות. שררה בה הרגשה של קירבה נפשית והשיחה התנהלה בגילוי-לב.

כשלעצמנו, אפשר לא היינו נוקטים לשון כה חריפה וניסוח כה קיצוני, אך גם אצלנו אין זו סתם שאלה אנושית הנוגעת ליחידים, אלא זוהי בעיה של כלל: בעיית קיומו של עם. אם יהיה שלום בינינו ובין העולם הערבי, והם יקבלו את המדינה שלנו לתוך משפחת העמים שמסביב – כחלק של המזרח התיכון – הרי זה רקע אחד. אך כל עוד אין הדבר כך, ובלבבות אין מתחוללת שום מהפכה ושום הטלת מרות של או"ם לא תחולל אותה – הרי הרקע אחר לגמרי. ופתרון הבעיה הזאת תלוי ברקע הכללי הזה ואינו יכול להיות מושפע מהכרעה זו או אחרת באו"ם.

עלינו לנהל פעולת הסברה נמרצת בעד הפתרון היסודי והמרחיק, הפתרון שלפיו יש ליישב את ההמונים האלה, על-כל-פנים את מרביתם, בארצות השכנות, ואפשר ליישב אותם בארצות השכנות, והדבר יהיה לברכה להם ולבניהם אחריהם ולארצות אלו וליהודי ישראל גם יחד. מהם סיכוייה של מערכה זו – מי נביא ויגיד?

אנו יוצאים למערכה שתתנהל מתוך קשר הדוק מאוד עם הארץ, עד כמה שהמיברקה והמטוס יאפשרוהו. בפעם הראשונה אנו מופיעים כמשלחת של מדינה ולא לפי המשטר הקודם. במשטר הקודם פעלה הסוכנות, שסניף הנהלה לה בני-יורק, וההנהלה כולה החליטה כי את המערכה באו"ם מנהל הסניף בניו-יורק תוך התייעצויות עם ירושלים. בניו-יורק ישב גוף אשר שקל וקבע מדיניות. גם הוספנו עליו ועדה מייעצת, שבה השתתפו נציגי מפלגות שלא היו בהנהלה באותם הימים. עכשיו אין הדבר כן.

הגוף היחיד המברר בעיות של מדיניות ופוסק בהן יושב פה. זוהי הממשלה. יש לגוף זה משלחת, והיא עושה דברה היא מוציאה לפועל את הוראותיו. אם קו זה או זה אינו מוצא לו מסילות – תפקידה להודיע זאת. אם הממשלה מוצאת כי יש לשנות את הקו – בידה להחליט, ואם אין היא רואה לשנות – נשארת ההוראה הקודמת. המשלחת לעצרת היא שגרירות קולקטיבית, הכפופה לממשלה וכפותה על-ידי הוראותיה. כך נוהגות כל המשלחות, ויש שהדיון בעצרת מתעכב משום שמשלחת מסויימת עדיין לא קיבלה הוראה מאת ממשלתה, ויש שהעניינים "בוערים" ומשלחת מסויימת, שהכול מצפים למוצא פיה, יושבת ושותקת כי היא עוד לא קיבלה הוראה, כיוון שממשלתה יושבת על המדוכה או עסוקה בעניינים אחרים. ואם עדיין לא הגיעו באו"ם לידי אפשרות של הפסקת נואם המאריך בדיבורו יתר על המידה פן ייחשב הדבר לפגיעה בריבונות מדינתו, כביכול, כל-שכן שאין כופים משלחת להביע דעתה כל עוד אינה מוכנה לכך. מוכרחים לתת לה שהות להימלך בממשלתה ולתת לממשלה שהות לבוא לידי הכרעה.

מהם הסיכויים? היהיה רוב בעד קבלת הדין-וחשבון של המתווך, או לא יהיה? אם לא יהיה רוב – יש להניח כי הבעייה תוחזר למועצת הביטחון. אם יהיה רוב - תתעורר שאלה חמורה, כי אין זה כה פשוט להמרות את פי או"ם. הכול תלוי במידת פגיעתה של ההכרעה בנו ובחומרת הפגיעה. מראש אין להוציא מן החשבון אפשרות של פגיעה כה חמורה, שלא נקבל את הדין ונמרה פי העצרת. לכתחילה אין להוציא זאת מן החשבון, אם כי זו תהיה מסקנה מרחיקה לכת ביותר, שאיש מאיתנו לא יזלזל בחומרתה. אפילו אלה מחברי או"ם, שיצביעו בעדנו נגד הרוב, לא ירימו ראש בפני הכרעת הרוב. אך יש גם צד שני לבעיה – מה תהיה עמדת הערבים? אין אני מעלה על הדעת, כי הערבים יסכימו במפורש לפתרון כלשהו שיוכל להתקבל. גם ייתכן שיחול פילוג בליגה הערבית. הוא התחיל כבר עם הקמת הממשלה בעזה.⁵

 

החלק הערבי של הארץ מה יהא עליו?

בשלב זה רצוני להגיד, כי לא נוכל להיות אדישים לגורלו של החלק הערבי של ארץ-ישראל, אבל גם אין זה עניין שנוכל להכריע בו בכל עת ובכל שעה. הדבר תלוי בנסיבות רבות. מבחינתנו נתון העניין כיום בתסבוכת. חלק זה, כשלעצמו, אינו משמש כיום גורם מדיני. זהו "מושג גיאוגרפי", אם מותר לי להשתמש באימרה היסטורית ידועה.⁶ אין למצוא בתוכו עכשיו שום תהליך של גיבוש כוח מסביב למרכז מדיני איזה שהוא, אשר אפשר היה לראות בו ראשית צמיחה של ארגון או של גוף, העשוי לשמש בסיס או משען לשלטון. מצד אחד המועמד לשלטון הוא ממשלת עבר-הירדן. זוהי מכונת-שלטון קיימת עם מנגנון מפותח למדי לגבי ארץ ערבית, עם משענת בריטית, אבל עם כוונות משלה, שאינן מזדהות תמיד עם כוונותיה של אנגליה. דוגמה ישמש הרצון שנתגלה בעבר-הירדן לבוא לידי הסכם עימנו. דבר זה בא לא על-פי עצת הבריטים, אלא להיפך, בעיקרו של דבר בניגוד לעצתם. בתופעה זו באה לידי ביטוי חתירת עבר-הירדן להשתחרר מהמעמד המחפיר של מכשיר בידי הבריטים, ולהגיע למידה כלשהי של עצמאות ושל עמידת כבוד.

המועמד השני הוא המרכז המופתאי. מרכז זה מנסה ליצור לעצמו עמדה קדמית בפינה של ארץ-ישראל – זוהי הממשלה הזמנית שהוקמה בעזה, ושסביבה התפתחה מחלוקת קשה במחנה הערבי. מעמד בינלאומי אין לממשלה זו, גם לא שליטה מרחבית, אף לא צבא מגובש. היא תלויה כולה ביחסן של המדינות הערביות. עבר-הירדן נלחמת בממשלה הזאת בשצף קצף; מצרים תומכת בה, אך עוד לא הכירה בה רשמית; עיראק כנראה חוככת בדעתה, סוריה כנראה גם היא תומכת, אך רק בחשאי, שכן כל תמיכה גלויה שלה עלולה לפוצץ את הליגה, ומזכיר הליגה מתרוצץ ממדינה למדינה כדי להציל את הליגה.

אילו יכולנו להרשות לעצמנו רק גישה עקרונית-עיונית לשאלה הזאת, כי אז הייתה הצעתי שנעדיף ממשלה נפרדת בחלק הערבי של ארץ-ישראל על-פני סיפוח אותו שטח לעבר-הירדן. להלכה, ממשלה ערבית נפרדת תהיה תלויה יותר בנו; קיומה ישמור על אחדותה של ארץ-ישראל המערבית, היא לא תפתח פתח לחדירת עיראק. לעומת זה, עבר-הירדן עשויה תמיד להתמזג עם עיראק, ואז תהיה עיראק, על כל שטחה הגדול ועוצמתה שבכוח, שכנתנו בתוך ארץ-ישראל, מעבר מזה ל[נהר] ירדן. גם ברית עבר-הירדן עם אנגליה אינה המלצה בשבילנו. אנחנו יודעים מהו מצב יחסינו עם אנגליה כיום. איננו יודעים מה יהיה לעתיד לבוא.

אך אילו אמרנו את הדברים האלה עכשיו, הרי כאילו העדפנו את שלטון המופתי בארץ-ישראל הערבית. די לנו, שאין אנו שוללים בגלוי את הממשלה הזאת בעזה, מפני שאילו שללנו היה משתמע מזה כי אנו מחייבים סיפוח החלק הערבי לעבר-הירדן.

נימצא, כי בשלב זה אין לנו להכריז על עמדה ומוטב לנו לעקוב בעין פקוחה אחרי התפתחות העניינים ולפעול בשעת הכושר כדי להשיג את הרצוי לנו, או כדי להפריע למה שעלול להיות הרע ברובו, ולתפוס גם כאן את הרע במיעוטו.

מרכז הכובד הוא במערכה העומדת להתחולל בעצרת לאלתר.

 

הערות

 

1.         Palestine Conciliation Commission , שאחר-כך נקרא שמה "ועדת הפיוס".

2.         ראו על "תוכנית בילטמור" במבוא לפרק א'.

3.         תוספת לשטח הגליל המזרחי הכלול במדינה היהודית לפי כ"ט בנובמבר.

4.         בעיירת החוף האנגלית קלקטון-און-סי, באביב 1946

5.      המלך עבדאללה, אשר כבר אז לטש עיין לחלק ארץ-ישראל המערבית שלא ניכבש בידי ישראל על-מנת לספחו לעבר- הירדן, התנגד להקמת ממשלת המופתי בעזה, שעמדה לתבוע לעצמה מרות גם על אותו שטח. עמדתו של מלך עבר-הירדן העלתה עליו את חמת מצרים וגורמים אחרים בחבר הערבי וחוללה בו משבר.

6.         כך הגדיר ב-1849 הנסיך מטרניך, שר החוץ של הקיסרות האוסטרית, את איטליה, אשר לאיחודה התנגד כל ימיו.

 

 

 

לפרק הבא