דין-וחשבון במועצת המדינה הזמנית

תל-אביב, 9 בספטמבר 1948

 

רקע היסטורי

הפנייה הרישמית אל המתווך, כי בתוקף תפקידו יעביר למדינות הערביות את הזמנת ישראל למשא-ומתן של שלום, באה הן לגופו של עניין והן כניסיון לסתור את המגמה שנקט המתווך עצמו – לגבש המלצות משלו כאקדמה למשא-ומתן, העשויה לחרוץ מראש את תוצאותיו. תשובה על פנייה זו לא ניתקבלה, ובינתיים לא חזר המתווך להצעותיו המדיניות, אלא התרכז בשיחותיו עם שר החוץ בבעיות שוטפות.

שוב ושוב העלה הרוזן ברנדוט בשיחות אלו את בעיית פירוז ירושלים, ושוב ושוב היה צורך להוכיח לו מה רחוקה סיסמה זו מכל סיכוי של הגשמה על רקע המציאות הקיימת – הן משום המצב העובדתי בעיר ובסביבתה, שאינו מניח לממשלת ישראל שום אפשרות להתפרק מאחריותה לביטחון העיר, והן מפני המצב בזירה הבינלאומית, שאין בו שום יסוד מעשי להקמת כוח או"ם שיקבל על עצמו אחריות זו. כוח בינלאומי הצטייר באותם הימים כיציר כפיה של מועצת הביטחון, ובראש וראשונה כפרי השותפות של חמשת חבריה הקבועים. אבל בוושינגטון לא שררה אז שום נטייה לשלוח גייסות אמריקנים חדשים אל מעבר לים, ועוד פחות מזה להסכים להופעת חיילים סובייטיים בירושלים. לעומת זה, היה מובטח וטו סובייטי לכל הצעה על משלוח כוח בינלאומי, אשר מוסקבה הייתה רואה בו זרוע צבאית של המערב בטבורו של המזרח התיכון.

בינתיים קרבו ימי כינוסה של העצרת השנתית הסדירה – העצרת השלישית – והתברר כי המתווך תולה תקווה בכנס זה שיביא גאולה לעולם על-ידי קידום דבר השלום. היה בזה אישור להנחה, אשר רווחה זה כבר, כי בעיית הארץ תעלה בעצרת זו מחדש במלוא היקפה.

 

*   *   *

 

המתווך פתח את השיחה בשאלת הר ציון בירושלים, שם תפס הלגיון הערבי עמדה באזור ההפקר, ועד היום – על אף הוראתו של נציג האומות המאוחדות לפנות את העמדה הזאת – לא עשה זאת. היום הובאה לפנינו הצעה להרחיב את אזור ההפקר מסביב לעמדה זו: "הלגיון" יפנה את עמדתו עם רצועה מאחוריה וגם אנחנו ניסוג מעמדותינו.

התשובה שלי הייתה, כי בלי להיכנס לדיון בצד הצבאי של העניין, לא נדון בהצעה זו בטרם יפנה הלגיון הערבי את העמדה אשר התחייב לפנותה ואשר ניתנה לו הוראה לפנותה. מאחר שהוא לא הוכיח את מהימנותו כצד במשא-ומתן, אין בכלל על מה לדבר. לא ניכנס לשום דיון על הסדר חדש באותו אזור כל עוד הלגיון הערבי מפר את דיבורו ואת הוראת נציג האומות המאוחדות.

 

כוח בינלאומי אין, והדיבור על פירוז נמשך

מכאן עבר המתווך לשאלת פירוז ירושלים והודיע, כי נתבקש על-ידי נשיא מועצת הביטחון בחודש אוגוסט – ולא על-ידי נשיא מועצת הביטחון בחודש ספטמבר¹ – להמשיך במאמציו לפירוז ירושלים, והוא, הנשיא, עושה זאת בניגוד לדעה המקובלת בדבר השתייכותו המדינית.

בתשובתי הודעתי לו, כי גישתנו לכל בעיית פירוז ירושלים מושפעת משלושה גורמים יסודיים: ראשית, מן העובדה שהוצע לנו למסור את ירושלים לשלטון ערבי; שנית, מן העובדה, שכוח בינלאומי להגנת ירושלים הוא דבר מחוסר כל ממשות, וזאת לפי הידיעות שבידינו; שלישית, מן העובדה שירושלים מוקפת משלושת עבריה כוחות ערביים, שלפי ידיעותינו הם הולכים ומתבצרים. במצב כזה נוח לצד הערבי להודיע כי הוא מסכים לפירוז, לפי שאז תהא ירושלים נתונה לחסדו והוא יוכל לפלוש לעיר בכל רגע שירצה ולעשות בה מה שירצה על אפן ועל חמתן של האומות המאוחדות.

אנחנו מתפלאים, שהרוזן הודיע כי הצד הערבי הסכים לפירוז, ואנחנו לא הסכמנו. אי-הסכמתנו באה אך ורק מתוך דאגה לעתיד ירושלים היהודית ולעתיד חייהם של תושביה היהודיים.

המתווך שאל: "אם כן, מהו הפתרון לשאלת ירושלים כיום?"

אמרתי, כי הפתרון לשאלת ירושלים כיום תלוי בפתרון השאלה בכללותה. כיום יש לדאוג שההפוגה תהיה הפוגה, והאומות המאוחדות אינן מקפידות על ההפוגה, כשהערבים מפירים אותה: כשהערבים התמידו בניסיון להמית את אוכלוסיית ירושלים בצמא, אזי על אף האיומים לא נעשתה כל פעולה מצד מועצת הביטחון, וכן לא נעשתה שום פעולה להביא את הערבים לידי מילוי תנאי ההפוגה בהר ציון. במצב כזה לחינם יצפה מישהו כי ניתן אמון בערבים שישמרו על ירושלים כמפורזת, או שהאומות המאוחדות תשמורנה עליה, לאחר שהן לא הוכיחו כי יש בכוחן לשמור על ההפוגה בירושלים.

 

ההפוגה – מלחמת התשה

בחלק השיחה על אופייה הכללי של ההפוגה ציינתי, כי המצב שנוצר הוא לבלתי-נשוא: ההפוגה כשלעצמה מסלפת את תמונת המצב המדיני בארץ, כי היא יוצרת תמונה של שוויון בין המתגוננים והפולשים, בין התבצרותנו ובין התבצרותם, כאילו גזרה שווה היא כשהם מתבצרים בארץ לא להם, ואילו אנחנו – לשמירה על חיינו ועצמאותנו.

לבסוף אמרתי: בתחילת המלחמה הייתה רווחת הנחה מסויימת על הסכנות שארבו לנו – הנחתם של ערבים ושל לא-ערבים ביחס לכושר עמידתנו בפני פלישה ובפני תוהו-ובוהו בארץ. והנה, ההערכה שהתנבאה לניצחון קל ומהיר עלינו ולהכנעתנו הגמורה – נתבדתה כליל. הניסיון הוכיח כי הייתה זו הערכה כוזבת, שמקורה בהרהורי לב. כעת עומדים אנו בפני הערכה חדשה: מה שלא עלה בידי מלחמה –יעלה בידי ההפוגה, שעל-ידי הפוגה ממושכת אפשר להתיש את כוחנו ולהביאנו לידי כניעה.

אנו מעוניינים בגמר מהיר של ההפוגה. אנו מעדיפים גמר שיבוא על-ידי שלום מהיר. אך אם אין אפשרות כזאת – יהיה אשר יהיה. אם לא כך יפלו הדברים, וההפוגה תימשך, הרי עם כל הקושי שבדבר אנחנו בטוחים עכשיו כי נחזיק מעמד בהפוגה ממושכת עוד יותר משהיינו בטוחים בתחילת המלחמה כי נחזיק מעמד במלחמה ממושכת. אם יש גורמים הרוצים בהפוגה ממושכת מתוך תקווה, כי בעזרתה הם "ירככו" אותנו ויביאונו לידי כריעת-ברך – טעות בידם. אנו לא נוותר על שום יסוד עיקרי, לא בשאלת הגבולות, לא בשאלת הריבונות ולא בשאלת העלייה.

המתווך הודיע כי לדעתו מוכרח לבוא פתרון לבעיה בעצרת הקרובה של או"ם, שתתקיים בפריס. אפשר היה להבין, כי אין הוא מעלה על הדעת שהפוגה בלתי-מסויימת מביאה לאיזו תכלית, ושהיא תימשך אחרי העצרת.

בזה נגמרה השיחה, ודאי האחרונה לפני העצרת.

 

הערות

 

1         הנשיא באוגוסט היה נציג ברית-המועצות, ובספטמבר – הנציג הבריטי.

 

 

 

 

לפרק הבא