רקע היסטורי

ההצעות המרחיקות לכת, שהגיש המתווך בסוף יוני לעיונה של ממשלת-ישראל הזמנית כבסיס למשא-ומתן של שלום, ואשר בעיקרן נדחו לחלוטין על-ידי הממשלה, כאילו נדמו. בינתיים נתעוררו כמה בעיות טרדניות שהגשמת ההפוגה הייתה כרוכה בהן, וכן נתעורר מחדש הויכוח בשאלות הפליטים וירושלים.

* * *

חברי המועצה,

חושבני, כי המועצה תהיה מעוניינת לשמוע על השלב האחרון בשיחותינו עם המתווך, הרוזן ברנדוט.

המתווך פתח בערעור על הצהרותי במועצת המדינה ועל הצהרה נוספת בדומה להן, שמסרתי במסיבת העיתונאים האחרונה שלי לרגל הפרת ההפוגה המתמדת על-ידי הצד שכנגד.

תגובה צבאית על הפרה, המותרת היא או אסורה?

במועצת המדינה, אם יואילו חברי המועצה לזכור, אמרתי בין השאר כי אנחנו לא נרשה כי עניין שמירת ההפוגה ייהפך לעניין חד-צדדי, שרק צד אחד ישמור לעצמו את הזכות להפר אותה, אלא אנחנו נענה על כל הפרה, נגן על כל השיירות ודרכי התחבורה, נהדוף כל התקפה, ואגב הדיפת ההתקפה לא נימנע מכיבושים חדשים.

במסיבת העיתונאים האחרונה אמרתי לרגל ההתקפות שגברו והלכו באותם הימים על ביר-עסלוג' (ליד רביבים, על דרך באר-שבע–עוג'ה אל-חפיר) שסיכנו יותר ויותר את מעמדנו באותה סביבה – כי אם לא תיפסק או לא תופסק הפרת ההפוגה הזאת, נראה עצמנו זכאים וחופשים לא רק להדוף התקפה במקומות אלה, אלא לפתוח בהתקפות על הצבא המצרי לכל אורך החזית בכל זמן ובכל מקום שייראה לנו.

המתווך חיווה דעתו, כי אין הצהרות אלו עולות בקנה אחד עם החלטות מועצת הביטחון על ההפוגה; הווה אומר, יש בהן הפרת ההפוגה; שכן לא הרי ההפוגה הנוכחית כהרי ההפוגה הקודמת, שההפוגה הקודמת הייתה מוסכמת על-ידי שני הצדדים, ואילו ההפוגה הנוכחית היא מוטלת, כפויה על שני הצדדים, בגזרת מועצת הביטחון. יתר-על-כן, מועצת הביטחון אמרה דברים ברורים מה ייעשה לצד שיפר את ההפוגה; הווה אומר, שאם יש הפרה על-ידי הצד שכנגד, מותר לצד הנתקף להתגונן במקום שנתקף בו, שהרי אין לשבת בחיבוק ידיים כאשר יורים בך, אבל אסור ליטול יוזמה ולעבור להתקפה במקומות אחרים, ולא תשמש הצדקה לכך העובדה שהדבר נעשה מתוך הפרת הפוגה במקום אחר. אלא מה על הצד הנתקף לעשות? עם התגוננותו הבלתי-אמצעית במקום היתָקפו, עליו לפנות למועצת הביטחון שתברר את העניין ותאחז באמצעים נגד הצד המתקיף.

לא ראינו אפשרות להסכים עם גירסתו זו של המתווך לגבי משמעות ההפוגה. אמרנו כי אין אנו מתכוונים לנהוג כפי שהוא מציע לנו. על-כל-פנים, אין אנו מסכימים כי האיסור שהוא בא להטיל עלינו הוא איסור שיש להסכים לו. הסברנו כי אם כזה יהיה המצב, שהצד שכנגד יוכל להפר את ההפוגה ואנחנו נוכל רק להתגונן במקום המעשה, בייחוד אם ידע הצד שכנגד כי כזהו הפירוש המוסמך של המתווך לעניין הפרות ההפוגה והתקפות האויב – הרי משמעות הדבר כי אנחנו מניחים לצד שכנגד את יוזמת ההתקפה ומשמיטים מידינו כל יוזמה ונהפכים לגורם סביל בהחלט. יתר על כן, לכשידע זאת האויב, יוכל לא רק לבחור את המקום בו יפר את ההפוגה, אלא לרכז בו עדיפות כוח גדולה נגדנו עד ששום התגוננות בלתי-אמצעית במקום המעשה לא תועיל להגן על אותה עמדה, ואז נצטרך להפקיר עמדות ולסגת אחור. אם לא נוכל לענות על התקפה זו במקומות אחרים, והאויב ידע מראש שלא נוכל לעשות זאת – הרי ברורות התוצאות. הדרך היחידה היעילה להתגוננות היא חופש ההתקפה בכל מקום ומקום.

המתווך הודיע לנו, כי ימסור בעניין זה את דעתו בכתב למועצת הביטחון. ענינו לו, כי אף אנו נמסור את דעתנו בכתב למועצת הביטחון ונתווכח עם גירסתו.

לגבי ביר-עסלוג' אמרנו, כי כיבוש מקום כביר-עסלוג' אין פירושו הצלחה ארעית באיזו פינה נידחת, אלא פתיחת הדרך לצבא המצרי מאיסמאעיליה דרך חברון לירושלים – הדרך שכיום היא חסומה על-ידי מעמדנו בביר עסלוג'. זה נאמר כנגד הערתו, כי לכל היותר יכול לצמוח מכיבוש זה יתרון מקומי חולף לצד שכנגד. על כך אמרתי, כי יתרונות מקומיים חולפים יכולים ליהפך בנקל ליתרונות מרחביים קבועים ועומדים. וכנגד דבריו על מועצת הביטחון כעל מוסד עליון, שאליו יש לפנות וממנו יש לצפות לישועה, אמרתי כי הדברים האלה היו עושים עלינו רושם עז יותר אילו נאמרו ב-1 בדצמבר [1947] תחת היאמרם ב-5 באוגוסט [1948], כי אז עדיין היו לנו תקוות מסויימות, שנתבדו בחודשים אלה.

סיפרתי לו מעשה, כי פעם אחת במלחמת-העולם האחרונה – בימי המערכה באל-עלמיין - חטפו שני קצינים אנגלים חופשה מהגיהינום של המדבר המערבי ובאו לבלות אותה בירושלים. הלכו למקומות הקדושים ונזדמנו אצל הכותל המערבי. ראו שם יהודים עומדים מול הכותל ומלחשים כלפי האבנים. שאלו: "מה המעשה שעושים הללו?" ענו להם היהודים: "אנו מתפללים לניצחונכם, אך אתם אל-נא תסמכו עלינו!" כך אמרתי גם אני לגבי מועצת הביטחון – קצת בהיפוכם של הדברים – כי אנו מאוד מתפללים לכוחה ולסמכותה, ודרוש נדרוש את התערבותה, אך איננו יכולים לסמוך רק עליה, ועל כל כיבוש שלנו נגן בעצמנו. פרק זה של הדיון נגמר מתוך הודעה הדדית, כי בעיה זו תובא לפני מועצת הביטחון.

חוזרת התביעה להחזרת פליטים

מכאן עבר המתווך לשאלה העומדת על הפרק זה כמה פגישות: החזרת הפליטים. הוא קיבל בינתיים את תשובתנו בכתב, זו שנתפרסמה בעיתונות, ופתח בהודעה שאומנם אין אנו מסכימים להחזיר את הפליטים בהמוניהם, אבל כלום לא צריך לבוא במשא-ומתן בדבר החזרת סוגים מסויימים של פליטים מייד, בלי לחכות לגמר המלחמה, כגון אנשים שפרנסתם מובטחת, שבתיהם שלמים, או אנשים שמטעמים מיוחדים ראויים להתחשבות מיוחדת?

תשובתנו הייתה, כי אין לדבר על החזרת סוג שלם, בתור סוג, לארץ תוך תקופת המלחמה. יכולים להיות מקרים מיוחדים ויוצאים מן הכלל, שבהם נמצא את האנשים ראויים להתחשבות מיוחדת, כגון אם יש משפחה שנקרעה, או איש שמתוך נימוקים מיוחדים יש להתחשב במצבו ולהחזירו – אזי ייעשה הדבר על-ידי שלטונות מקומיים. על-כל-פנים, אין הדבר יכול לשמש נושא למשא-ומתן – אלא במקרים מיוחדים, מתוך דיון בכל מקרה לגופו, ייתכן שתתקבל החלטה חיובית. בהיענות כזו אין לראות אמצעי של הקלת בעיית הפליטים, כי את הקלת הבעיה הזאת יש לחפש בדרכים אחרות. אם קיימת היום שאלה של סעד – יש להמציא ולארגן לפליטים במקום הימצאם את הסעד הדרוש ולא על-ידי העברתם למדינת ישראל. בעניין זה נרשמה העמדה שלנו כעובדה שאין לשנותה.

פירוז ירושלים נמוג והולך

מכאן עברה השיחה לדיון בנושא אחר, והוא פירוז ירושלים. המתווך ניסה להגדיר את עמדתנו, כפי שעשה במסיבת עיתונאים אחת, כעמדה של הסכמה עקרונית לרעיון הפירוז. הוכרחנו להעיר לו, כי אין הדבר כן. מעולם לא קיבלנו עקרונית את עניין הפירוז. נכון, שבהודעתנו האחרונה בשאלת הפירוז – אותה הודעה שקראתי במועצת המדינה¹ – המורכבת משלושה סעיפים, נאמר בסעיף שלושה, שהוא העיקרי באותה הודעה, כי אנחנו מוכנים לדון בכל הסדר בירושלים אשר לא יפגע בעניינים הכלליים של העם היהודי, ובאם תתחדש המלחמה ביתר חלקי הארץ, ישמור על העיר מהרס נוסף בלי שיחרוץ הדבר מראש את משטר השלטון בירושלים לעתיד לבוא. נכון, כי בסעיף זה לא הוצאנו מכלל אפשרות גם את הפירוז כאחת הדרכים המובילות למטרה, אבל בשום פנים אין לראות בזה קבלת הפתרון הזה מראש.

לא אמסור בזה את כל פרשת הדיון, שבה עלתה מחדש כל שאלת ירושלים. ציינו, כי עד שהמתווך מדבר על פירוז עיר הקודש, נמשכת הפרת ההפוגה מהצד הערבי בלי הרף. יומם ולילה נשמעות צליפות, מומטרת אש, ומפקידה לפקידה פורצת הפגזה. ד"ר דב יוסף (המושל הצבאי של ירושלים) העיר, כי הלילה כולו מלא קולות נפץ והפגזה והרעשה, וכדאי היה לדאוג כי לפחות הדבר הזה ייפסק. המתווך השתדל להביא אותנו לידי הסכמה, כי נשב ונדון בפרטי ההצעה של פירוז בלי שנתחייב מראש. בסופו של דבר הסכמנו לשבת ולדון בהצעה, שיהיה בה תיקון למצב הקיים בירושלים. אגב כך אמרתי לרוזן, כי עם כל הכבוד וההוקרה, אני ותיק קצת יותר ממנו בפרשת הדיון הנוכחי בענייני ירושלים, ויש לי ניסיון רב של הוצאת זמן ומרץ לריק ולבטלה בעניינים אלה מתוך דיון על הצעות התלויות בהשערה, ובלי כל ביטחון מראש כי משהו יצא לפועל. הזכרתי את פרשת הדיון בחוקת המשטר הבינלאומי של ירושלים (במועצת הנאמנות של או"ם), שנמשכה שבועות רבים וארוכים, והשתתפתי בה השתתפות פעילה מתוך רצון להביא שאלה זו לידי פתרון חיובי, וסופה שנגנזה, ובהצבעה האחרונה נדחה אישורה לזמן בלתי-מוגבל. הוא הדין לגבי הדיון בשביתת-נשק נפרדת בירושלים ובעיר העתיקה. בכל התוכניות הללו השקענו מרץ ומסירות וזמן – והעלינו חרס. על-כן רצוי לדעת אם יש ממש בהצעת פירוז זו, כדי שנדע אם בכלל כדאי להפוך בה.

המתווך הודיע, כי ההצעה היא לגייס 2,500 שומרי או"ם, אבל מכיוון שגיוסם יארך כשלושה-ארבעה חודשים, יגוייס בינתיים כוח זה מתוך הצבאות הסדירים של ארצות- הברית, צרפת ובלגיה, שיקבלו על עצמם את שמירת העיר ירושלים, וכאשר יוקם בינתיים כוח המשטרה של או"ם, יבוא הוא במקומם. אמרתי לו, כי עד כמה שידוע לנו מפי נציגות ארצות-הברית בלייק-סכסס, אין כוונת ארצות-הברית לטפל בתוכנית כזאת, אלא אם כן גורסים פירוז ירושלים בהסדר המטיל את שמירת הביטחון על משטרה יהודית וערבית בלבד – יהודית לשטח היהודי וערבית לשטח הערבי – ומייחד את תפקיד המנגנון של או"ם להמצאת חבר אנשים מצומצם, שתפקידו לא יהיה אלא פיקוח בלבד ולא עמידה בנשק מול התקפה מאיזה צד שהוא. נראה, כי היה למתווך רושם אחר מעמדת אנשי ארצות-הברית, אבל לא יכולנו להגיע לעמק השווה מהעדר הכתוב השלישי, שצריך היה להכריע בינינו. כפי שאמרתי, הסכמנו לדון באמצעים לתקנת המצב הקיים בירושלים, זאת אומרת, למניעת ההפרות המתמידות של ההפוגה.

טייסים בריטיים - כשרים או פסולים?

המתווך עורר את שאלת הטייסים הבריטיים, שלא הסכמנו לאפשר את חנייתם בארץ-ישראל. הוא הסביר, כי הדבר מביא אותו במצוקה, כיוון שאין איסור על האומות המאוחדות להיזקק לבני איזה עם שהוא. יש מחסור במטוסים למטרות של פיקוח, לאו-דווקא בישראל, בעיקר בארצות השכנות. והנה, הושגו מטוסים מאנגליה. קשה היה להשיגם בלי הציוד השייך לדבר. הטייסים לא ישמשו בתפקיד של פקחים, אלא יהיו טייסים בלבד. משל לנהג המוביל אותך במכונית ואיננו ממלא כל תפקיד אחר –אתה, היושב במכונית, ממלא את התפקיד והוא רק נהג המוביל אותך. גם קרוב לוודאי, כי כל מה שיידרש הוא לאפשר להם לנחות בשדה התעופה של חיפה, כדי לטוס אחר-כך למקום אחר, בלי לבקר באיזו עיר או באיזה מקום יישוב אחר.

אמרנו, כי לצערנו איננו יכולים להסכים להצעה ואין כאן על מה לדבר. אנגליה העמידה את עצמה מחוץ לכל אפשרות של השתתפות בפיקוח בכל צורה שהיא, כי בשעה שקצינים בריטיים מפקדים על אחד מחילות הפלישה וההתקפה בארץ, אין אנו יכולים להסכים כי אזרחים אנגליים, אפילו לא אנשי צבא (וטייסים אלה אינם אנשי צבא), יוכלו להופיע בארץ מטעם או"ם כניטרליים בסכסוך הזה. אין אנו רואים באנגליה גורם ניטרלי במלחמה הזאת. הדגשנו, כי כמעט בכל מקרה שבא מפקד שלנו לפגישה עם המפקד הערבי בתיווכו של איש-או"ם – כפי שקרה פעמים אחדות בלטרון ובהזדמנויות ידועות גם בירושלים –מופיע בשם "הלגיון הערבי" דווקא קצין בריטי. אנו רואים אפוא שלא תמיד סומכים הקצינים הבריטיים על הקצינים הערביים שידעו לנהל משא-ומתן, אלא תמיד הם הנוטלים את המשא ומתן לידיהם. במצב זה לא יסבול הציבור שלנו את הופעתם של האנגלים בסמכות ניטרלית. וגם בנקודה הזאת קיבל המתווך את הדין.

אחר-כך עברנו לעניין השיירות לירושלים. הדבר מסובך מכמה וכמה בחינות. יש שאלה של קביעת הדרך אשר בה תוסע האספקה לירושלים; שאלת הפיקוח אם באמת נוסעת השיירה בדרך שנקבעה; השאלה אם בכלל נתונות כמויות המזון שתוסענה לירושלים בתקופת הפוגה זו לאיזו הגבלה שהיא; שאלה של הזרמת המים לירושלים אשר "הלגיון" עדיין איננו מאפשר אותה, ומה המסקנות שיש להסיק מזה.

העמדה שנקטנו הייתה כי בתקופת הפוגה זאת אין להגביל את כמויות המזון לירושלים. לא הרי ההפוגה הזאת כהרי ההפוגה הקודמת, וזה משני טעמים: ההפוגה הקודמת מצאה את ירושלים בכעין מצב מצור, אך לא כן ההפוגה הנוכחית, שכן בינתיים עברנו בירושלים מהגנה להתקפה וחרגנו מתחום העיר וכבשנו כיבושים גדולים, ולולא ההפוגה היינו בלי ספק חודרים לעיר העתיקה. יתר-על-כן, אותו מסדרון, שהיה בידינו בתחילת ההפוגה הראשונה, הורחב בעשרת ימי הקרבות ונתבצר מאוד, ויש לראות את ירושלים על המסדרון המוביל אליה כאחר השטחים הכבושים בידינו ונמצאים ברשותנו. וכשם שאין הגבלה לשלוח מזון מתל-אביב לרחובות, כך לא צריכה להיות הגבלה לשלוח מזון מתל-אביב לירושלים.

המתווך טען, כי קביעת שיעור מסויים לאספקת המזון לירושלים כלולה בתנאי ההפוגה הראשונה, שהוא ערך אותם ושנתקבלה הלכה-למעשה. חזרנו ואמרנו כי התנאים ההם אין להם תוקף לגבי ההפוגה הזאת ואין להם אישור בהחלטת מועצת הביטחון. על זה היה ויכוח, שלא אחזור על כל פרטיו. אם כך – טען – מדוע אנחנו עומדים על המשלוח בכביש הראשי (דרך רמלה, לטרון ושער הגיא)? אמרנו, כי שם קל יותר להוביל.

על שאלתו מדוע מוכרח "הלגיון הערבי" להניח לנו להעביר את השיירות האלה, אמרנו: "הלגיון" מוכרח להניח לנו זאת, שאם לא כן, יורעב "הלגיון" בלטרון, או יהיה אנוס להיכנע, או ייאלץ לסגת משם תוך כדי קרב. אלה הן הברירות העומדות בפני "הלגיון הערבי". לא זהו המצב, שהוא מחוייב דווקא לפי תנאי ההפוגה להעביר את השיירות שלנו בכביש זה, אלא הוא נאלץ להניח לנו להעביר את השיירות שלנו באותו כביש, לבל יעמוד בפני הברירה אשר ציינתי: באשר אם מותר לו למנוע מעבר שיירות שלנו על-פני לטרון ולפתוח עליהן אש – אם ינסו לעבור – מותר גם לנו לא להניח לו להעביר את השיירות שלו בכביש לטרון–רמאללה, ואם הוא ינסה – נירה בהן. והטעם שנמנענו לעת עתה מלהשתמש באמצעי זה הוא רק מפני שאיננו מעוניינים להביא לידי חידוש הקרב באיזו פינה שהיא.

תשעה באב ראשון ללא גישה אל הכותל

עוררתי גם את שאלת הגישה לכותל המערבי, ואמרתי שזו הפעם הראשונה בהיסטוריה של הרבה מאות שנים, דווקא שנת הקמת המדינה העברית מוצאת אותנו משוללי אפשרות לגשת לכותל המערבי. בעוד ימים אחדים תשעה באב, וזאת הפעם הראשונה שיהודים לא יוכלו לגשת אל הכותל. אם יש הפרת הפוגה, הרי זאת היא הפרת הפוגה: נראה, שהוא ינסה לטפל בדבר זה, אך אינני יודע עד כמה תאיר לו ההצלחה פנים.

לבסוף פניתי אליו רישמית בשם הממשלה הזמנית, כאל מתווך, וביקשתי ממנו כי בתפקידו כמתווך ימסור לממשלות הלוחמות בנו הצעה להיפגש איתנו, עם ממשלת ישראל, למשא-ומתן על שלום. הוא קיבל על עצמו למסור את הצעתנו.

הערות

1. עיין בפרק הקודם.

לפרק הבא

חזרה לדף הבית