דין-וחשבון במועצת המדינה הזמנית

תל-אביב, 29 ביולי 1948

 

רקע היסטורי

אכן, החלטת מועצת הביטחון [על ההפוגה השנייה], שבאה כעבור שבוע [כלומר, ב‑15.7.1948], נודעה לה חשיבות מיוחדת.

בינתיים, עקב סירובן הסופי של המדינות הערביות להאריך את ההפוגה, נתחדשו הקרבות ב-9 ביולי ונמשכו עד 19 בו. בעשרת הימים האלה חלה תמורה יסודית במעמדה המרחבי, הביטחוני והצבאי של ישראל. במלחמת תנופה הוגדל שטח שלטונה הממשי של המדינה ב-1,000 קמ"ר וכמה מעמדותיה החיוניות נתבצרו והתבססו. נכבשו לוד ורמלה, הורחב במידה ניכרת פרוזדור ירושלים, נוספו שטחים בשרון, נגאלו מרחבים בגליל המזרחי, הדרומי והמערבי, ובכלל זה עברה לרשות ישראל העיר נצרת. צבא הגנה לישראל, בן שבועות ספורים, עמד בעוז ונחל כבוד בהתמודדותו עם צבאות הפלישה של שש מדינות ערביות¹ – הנחיל לכמה מהם תבוסות וכבש מידיהם שטחים גדולים וחשובים. בידי האויב נשארו שטחים ועמדות מפתח בנגב, חלקו המרכזי הצפוני של הגליל ההררי, בחינת מובלעת שנשענה בגבה על לבנון, וחלקים מהרצועה המזרחית של עמק הירדן. בין עמדות המפתח שבנגב נשאר בידי המצרים צומת הדרכים שליד חוליקאת, אותו הצליחו לתפוס ערב ההפוגה הראשונה.

עם פרוץ המלחמה מחדש עלתה כאמור, שוב, בעיית המצב בארץ על שולחן הדיונים של מועצת הביטחון, והפעם קבעה המועצה במפורש ובמוקיע את אחריות הערבים למלחמה. כן עשתה סוף-סוף המועצה, בהתאם למגילה, את הצעד הראשון להפעלת סמכויותיה נגד התוקפנות, כפי שהוטל עליה בהחלטת העצרת מכ"ט בנובמבר. פרטי החלטת מועצת הביטחון מ-15 ביולי, המהווה מיפנה מסויים בפרשת טיפולה של המועצה בבעיית הפלישה הערבית, נמסרים להלן. בעוד שבהחלטת 29 במאי, ששימשה יסוד להפוגה הראשונה, הופיע המונח "מועצת הביטחון דורשת" (calls upon) להפסיק אש וכו', הרי בהחלטה זו נאמר "מועצת-הביטחון מצווה" (orders) על ההפוגה, ונתלווה לצו זה האיום בהפעלת עונשים. חידוש ממין אחר בהחלטה היה השימוש בשם המפורש "ממשלת ישראל הזמנית" במקום הכינויים "השלטונות היהודיים" או "שלטונות" סתם, שנזקקה להם המועצה במסמכיה הקודמים, גם לאחר הכרזת ישראל על עצמאותה.

עיקרה של ההחלטה היה הפקודה לשני הצדדים להפסיק את האש תוך שלושה ימים ולחדול מכל פעולה צבאית. הפעם קיבלו הערבים את הדין – לאחר ששילמו בעשרת ימי הדמים קנס כבד על רהב סרבנותם כלפי מועצת הביטחון ועל חטא אמונתם הפוחזת, כי הפעם יוכלו לנצח את ישראל.

ההפוגה השנייה החלה.

עקב תנאים מדיניים שבהם תלו, לכאורה, הערבים את הסכמתם להפוגה, וגם ביוזמתו שלו, עורר המתווך במגעיו עם משרד החוץ שתי בעיות יסוד: החזרת הפליטים הערבים ועתידה של ירושלים.

בתגובתה של ממשלת ישראל הזמנית לתביעותיו של הרוזן ברנדוט בשתי שאלות אלו, היו נקודות מוצא לשתי מערכות כבדות בזירה המדינית הבינלאומית, אשר לפחות אחת מהן עודנה נמשכת עד היום. העמדות שנקטה הממשלה באותו שלב של ראשית הויכוח הגדול שימשו בניינ- אב לשלביו הבאים. חלו בהן התפתחויות של טיעון וגלגולים של הנמקה וניסוח, אבל עיקר תוכנן לא נשתנה. הממשלה כפרה בזכותם של הפליטים הערבים לחזור לארץ וסירבה לראות בהחזרה את הפתרון הנאות לבעייתם. כן החליטה הממשלה - לאחר כישלונה הגמור של תוכנית בינאום ירושלים והפקרת או"ם את העיר הנצורה והצפויה לחורבן - לראות את ירושלים העברית החדשה, המוגנת ומוחזקת ומנוהלת ממילא בידי ישראל, כחלק בלתי-נפרד של המדינה.

בדין-וחשבון שמסר שר החוץ על הויכוח עם המתווך בשני נושאים אלה, בו גובשו לראשונה ביסוסי העמדות שננקטו, נעשה גם ניסיון ראשון לנסח את מדיניות ישראל בשאלה שלישית, הלא היא שאלת הגבולות, אשר גם בה טרם נסתיימה הפלוגתה עד היום. כן ניסה שר החוץ לערוך בהזדמנות זו את ראשית הסיכום כיצד נכזבה תוחלת ישראל לזכות בעזרת או"ם להגשמתה של מדיניות, אשר או"ם עצמו החליט עליה וקשר את כבודו בה. לעומת זה, היה ביכולתו לדווח על ההתקדמות שהושגה בתהליך השתלבותה של ישראל העצמאית בריקמת החיים הבינלאומיים.

*   *   *

חברי המועצה,

אנחנו מונים את היום ה-11 להפוגה השנייה במלחמת ישראל נגד מדינות ערב התוקפניות. קדמו לה להפוגה הזאת עשרה ימים של קרבות, שבאו מחמת סירובן של מדינות ערביות אלו לחדש את ההפוגה. על מהלכם ותוצאותיהם של קרבות עשרת הימים שמענו דין-וחשבון תמציתי מפי ראש הממשלה ושר הביטחון בישיבה הקודמת של המועצה.

ההפוגה הנוכחית נקבעה על-פי החלטת מועצת הביטחון מיום 15 ביולי. ההחלטה ההיא קבעה את העובדה, כי ממשלת ישראל הסכימה לחידוש ההפוגה, ואילו המדינות הערביות סירבו לחדשה. מועצת הביטחון הגדירה את המצב בארץ-ישראל כסכנה לשלום. היא ציותה על כל המדינות הנוגעות בדבר להימנע מכל פעולה צבאית ולתת פקודה להפסקת-אש במועד שיקבע אותו המתווך מטעם או"ם. היא הכריזה, כי אי-ציות לצו זה ייחשב כהפרת-השלום לפי מגילת האומות המאוחדות - ואם יקרה כדבר הזה, תדון המועצה על פעולות שיש לנקוט כלפי התוקפן לפי הפרק השביעי של המגילה. היא דרשה משני הצדדים שיתוף פעולה עם המתווך. בהתאם להחלטה קודמת של מועצת-הביטחון מ-29 במאי² היא פקדה על הפסקת-אש מיידית בירושלים. היא הורתה למתווך להמשיך במאמציו לפירוז ירושלים. כן הורתה למתווך לפקח על מילוי תנאי ההפוגה וקבעה, כי עד להחלטה חדשה תעמוד ההפוגה בתוקפה לפי ההחלטה הקודמת של מועצת-הביטחון, וכן לפי החלטת 15 ביולי, עד אשר יוסדר עניין ארץ-ישראל בדרכי שלום.

הממשלה הזמנית לישראל הודיעה מייד על הסכמתה להפוגה, בהתאם לתנאי 24 במאי 1948, אשר על עמדתה לגביהם הצהירה הממשלה הזמנית עוד קודם לכן. בהתאם להחלטה, הודיעה הממשלה הזמנית למתווך, למועד הנכון, לא מוקדם מדי אך גם לא מאוחר מדי, כי ניתנה הפקודה להפסקת האש.

 

הערבים מנסים להציג תנאים

המדינות הערביות, ככל שניתן לנו לשפוט על-פי החומר שנתפרסם ונמסר רישמית לידיעתנו, ניסו לאחוז בשני ראשי החבל. כל אחת ואחת מהן, על-כל-פנים רובן, הודיעו למתווך כי הן מסכימות להפוגה, ואישרו שניתנה מאיתן פקודה להפסיק את האש בלי שצירפו להודעתן איזה תנאי-שהוא. אבל, בו-בזמן, חברו כולן יחד בצורת חבר מדינות-ערב והודיעו למועצת הביטחון, כי הסכמתן להפוגה מסוייגת בשלושה תנאים: תנאי ראשון, כי בתקופת ההפוגה תופסק לחלוטין העלייה היהודית לארץ; תנאי שני, כי כל הערבים שעקרו ממקומות-מושבם בתחום שלטון ישראל, יוחזרו למקומותיהם; תנאי שלישי, כי ייקבע מועד מסויים לגמר תקופת ההפוגה.

לא ידוע לנו דבר על איזה משא-ומתן שהתנהל מצד מדינות-ערב עם איזה גורם בינלאומי על מימושם של התנאים האלה, ולעת עתה אין לנו אלא לבוא לידי מסקנה, כי התנאים האלה הוצגו כדי לצאת ידי חובה כלפי דעת-הקהל ולשׂבר את אוזן המאזינים להודעות הרישמיות ברדיו. אבל מותר גם להסיק, כי המדינות הערביות אולי שומרות לעצמן את הזכות לחזור ולעורר את הבעיות הנובעות מהצגת התנאים בצורה כזאת.

בטרם אטפל בתנאים אלה אחד אחד, רצוני לעמוד על תנאי עיקרי אחד, והוא תנאי של קיום ההפוגה. תנאי זה לא נשמר לעת עתה על-ידי הצד הערבי. י"א הימים שחלפו מלאים כרימון מעשי הפרה של הערבים ותלונות מצידם על מעשי הפרה שלנו. להווי ידוע: אנחנו לא נסבול שיטה של הפרה חד-צדדית. אנחנו נשיב מלחמה שערה בכל מקרה של הפרה והתגרות גם תוך תקופת ההפוגה. אנחנו נשבור כל ניסיון להתפרעות בתחומי שלטוננו, נענה על כל הרעשה והפגזה, נשיב מנה אחת אפיים על כל פגיעה בשיירותינו, נהדוף כל התקפה על עמדותינו ועל דרכי התחבורה שלנו, ואגב הדיפת הפרה של ההפוגה לא נימנע גם מכיבושים חדשים.

מנגנון הפיקוח של האומות המאוחדות הולך ומסתדר, אבל בסידורו חל פיגור ניכר. בינתיים נעשו ניסיונות מצד הערבים לנצל את שעת הכושר ולקבוע עובדות צבאיות חדשות לרעתנו. אנחנו מוכנים לשיתוף פעולה נאמן עם מנגנון הפיקוח לשם שמירה כנה על ההפוגה, לפי הקווים והעמדות ודרכי התחבורה שהיו קיימים עם תחילתה, אך לא נרשה כי העדר פיקוח או אוזלת ידו של מנגנון-הפיקוח יקפחו אותנו לגבי האויב.

אשר לשלושת התנאים שהציגו הערבים כלפי מועצת-הביטחון, הרי התנאי הראשון, שמדובר בו על העלייה, נוגע לנו באופן חיוני ביותר; בעצם, אף אנו הצגנו בעניין זה תנאי: להודעתנו על ההסכמה להפוגה צירפנו הודעות כי ננהג בהתאם לעמדתנו המוצהרת ביחס לתנאי 29 במאי 1948; והכוונה הייתה בראש וראשונה לעניין העלייה. ודאי זכור לחברי מועצת המדינה, כי בהחלטת 29 במאי נאמר במפורש, כי אנשים בגיל צבא יוכלו לעלות לארץ תוך תקופת ההפוגה, ורק נדרשת מאיתנו התחייבות שלא לגייס אותם ולא לאמן אותם אימון צבאי. תנאי זה נהפך מייד לסלע מחלוקת בינינו לבין המתווך. כדי למלא אחרי סייג אחר שהוטל עלינו ועל הערבים בתנאי ההפוגה – שלא להכניס אנשים לוחמים, זאת אומרת חיילים ממש – ביקש המתווך, בניגוד לנאמר במפורש באותה החלטה, לגזור על כניסתם של גברים בגיל הצבא בכלל. לאחר דין-ודברים בינינו ובינו, הסכים לכניסתם של אנשים בגיל צבא בשיעור מסויים, שלא קבע אותה אבל בתנאי שאנשים אלה יוכנסו למחנות, והוא יוכל לפקח עליהם ולהבטיח כי באמת אינם מתגייסים ואינם מתאמנים.

תנאי זה היה קיים ב-28 הימים של ההפוגה הראשונה. אבל לקראת סוף אותה תקופה נתחדש בינינו לבינו המשא-ומתן בנקודה זו, והמתווך הסכים לבטל את ההגבלה, וכיום אין האנשים הבאים לארץ בתוך תקופת ההפוגה נכנסים למחנות, אפילו לא גברים בגיל הצבא; גברים אלה הם חופשים, אך דבר זה איננו מפקיע את תוקף התחייבותנו שלא לגייס אותם ולא להטיל עליהם אימון צבאי.

 

חסל סדר הגבלת העלייה

לקראת ההפוגה השנייה הודענו למתווך, כי לא נסכים לשום הגבלה מספרית לגבי עלייתם של גברים בגיל צבא תוך תקופת ההפוגה – ראשית, משום שאנו סבורים, כי הגבלה כזאת לא הייתה מוצדקת מלכתחילה, שנית, מפני שהיא בלתי-אפשרית לחלוטין לגבי ההפוגה הנוכחית, שנקבעה לזמן בלתי-מוגבל. עלי להודיע לחברי המועצה, כי בנקודה זאת לא הגענו עם המתווך לעמק השווה. הוא הודיע שאם לא יקבל מאת מועצת הביטחון פסק מפורש בניגוד לפירושו שלו, יראה את עצמו נאלץ לעמוד על פירושו. עדיין לא ברור לנו אם נתנגש איתו למעשה בנקודה זו, אבל ייתכן כי יש כאן שורש למחלוקת חמורה, ועלינו לדעת זאת. עמדת הממשלה הזמנית היא לא להשלים עם שום הגבלה מספרית לגבי כניסתם של עולים יהודים בגיל הצבא, לא לפסול לעלייה אנשים הזכאים לעלייה, גם לא לדחות את עלייתם אך ורק משום שמזלם גרם להם לא להיות צעירים מגיל הצבא ולא להיות זקנים מגיל זה.

בנקודה זו קיימת ועומדת המחלוקת הרצינית מאוד בינינו ובין ממשלת המנדט לשעבר. כידוע, נטלה הממשלה הבריטית בעניין זה שררה שאינה מגיעה לה כלל ועיקר: לפרש פירוש חד-צדדי ושרירותי לחלוטין את ההוראה המפורשת של מועצת-הביטחון. במקום שהיא שלטת על יציאתם של עולים יהודים, הווה אומר בקפריסין, גזרה הסגר חמור ומוחלט, גם בניגוד לפירושו המגביל של המתווך, על יציאתם של אנשים בגיל צבא, ומתוך כך היא שמה לאל גם את עליית משפחותיהם. ועד היום הזה כלואים בקפריסין לזמן בלתי-מוגבל - אם לא יחול שינוי בעמדת ממשלת המנדט לשעבר – למעלה מ-12,000 נפש.

ריב חמור לנו בעניין זה עם הממשלה הבריטית, ועדיין לא נפלה ההכרעה האחרונה. אך לפי שעה הגזרה במקומה עומדת, וזה לאחר שהמתווך הודיע במועצת הביטחון, כי הוא פירש פירוש אחר את ההוראה בדבר עליית גברים בגיל צבא.

התנאי השלישי שהציגו הערבים – קביעת מועד מסויים לגמר ההפוגה – אף הוא מעניין אותנו מאוד. גם בשבילנו עלולה המשכת ההפוגה לזמן בלתי-מוגבל ליצור בעיות רציניות, שילכו ויחמירו במרוצת הזמן. הדבר מטיל עלינו מעמסה כבדה. מציאות חבר מפקחים גדול בתוך הארץ גם הוא מסבך מאוד את סידרי השלטון, וכל המצב הזה של לא-מלחמה ולא-שלום יכול ליהפך למצב ללא-נשוא בשבילנו, אם יארך יותר מדי. איני מציע, ואיני סבור כי הממשלה חושבת להציע כיום הזה, להעמיד את השאלה בכל חריפותה לדיון ולהחלטה, אבל ראוי לציין כי יש כאן שורש לשאלה רצינית, וייתכן שנצטרך לחזור אליה בהמשך הזמן.

ועוד רצוני לציין בעניין ההפוגה, כי על-פי בקשתנו הסכים המתווך להמציא לנו בימים הקרובים ביותר רשימה מפורטת של מנגנון הפיקוח שלו לעמדותיו ברחבי הארצות הערביות - בנמלים, בנמלי האוויר ובקווי הגבולות. עלי להסביר, כי מכיוון שארצנו היא הארץ היחידה בכל הארצות הנוגעות בדבר, שבה מתנהלת מלחמה, הרי אותו חלק של מנגנון הפיקוח, הממונה להשגיח על קווי החזית ועמדות בחזית ודרכי תחבורה של שיירות צבא, או שיירות העוברות קווי צבא, חל רק על ארצנו, וממילא אינו חל על הארצות הערביות. אך יש גם חלק אחר הממונה, כמו שאמרתי, על נמלי ים ונמלי-אויר ועל גבולות, ומנוי וגמור עימנו לדאוג, עד כמה שהדבר תלוי בנו – ושמענו הצהרות כי זו גם דאגת המתווך – שלא יהא הפיקוח חד-צדדי, עם החמרת-יתר לגבינו והקלת-יתר לגבי הצד הערבי. כשנקבל את החומר בעניין זה, נוכל להיווכח אם באמת כן הוא הדבר.

ראשית המערכה נגד החזרת הפליטים

התנאי השני שהציגו הערבים – החזרת פליטיהם תוך תקופת ההפוגה – נעשה עניין רציני ביותר, מכיוון שהוא מופיע עכשיו כתביעה המוצגת כלפינו על-ידי המתווך עצמו. בשלבים האחרונים של המשא-ומתן בינינו ובינו הופנתה תביעה זו אלינו הן בעל-פה והן בכתב.

נאמר, כי יש כיום כ-300,000 ערבים – לפי אומדנות ידועות גם יותר מזה בכמה רבבות – שעקרו מחמת המלחמה ממקומות מגוריהם והם פזורים כיום בחלקים של הארץ הנתונים לשלטון ערבי, וגם בארצות השכנות; רובם הגדול שרויים בחוסר-כל, רבים מתגוללים תחת כיפת השמים, כולם נטשו את רכושם, וחלק גדול גם את מיטלטליהם. יש כאן עניין אנושי, עניין של סבל המונים, שמיצווה אנושית היא להקל עליו ולסלק אותו אם רק אפשר, והדרך היעילה ביותר לטפל בבעיה זו ולהפיג סבל זה היא להחזיר אנשים אלה למקומותיהם, אם לא כולם, הרי לפחות חלקם.

הוצגה לנו השאלה אם נסכים להחזיר לפחות חלק מהפליטים האלה, בייחוד אנשי הערים יפו וחיפה; ואם לא את כל אלה, הרי לפחות את הנשים והילדים, והגברים שאינם בגיל הצבא. רצוני להקשות בסוגריים: מדוע דווקא אלה שמיפו ומחיפה? אם העניין הוא עניין אנושי גרידא, האם דמם של יוצאי יפו וחיפה סומק יותר מדמם של עקורי סריס, או סלמה, או זיבּ, או איזה כפר ערבי אחר, או איזו עיירה ערבית אחרת שתושביהם נטשו אותם?

אין כל ספק, כי כאן לפנינו בעיה אנושית חמורה מאוד. מבחינה אנושית וגם מבחינה מדינית אין אנחנו יכולים להתעלם מן הדבר, ואין אנחנו יכולים להיות אדישים לסבל. אבל הניסיון האנושי – ניסיון ההיסטוריה הן של התקופות הקודמות והן של השנים האחרונות – מוכיח בעליל, כי כל הפרדה של הבעיה האנושית מבעיות אחרות, כל ניסיון להוציא איזו בעייה ממסגרתה, ולטפל בה כבבעיה אנושית גרידא, בלי התחשבות בצדדיה החמורים מאוד מבחינה מדינית, מבחינה כלכלית ומבחינה צבאית – לא רק שהוא מתנקם קשה באותם שיקולים מכריעים, אלא הוא מחטיא גם את מטרת-עצמו, זאת אומרת, אין הוא משיג גם את הקלת הסבל האנושי. בחיים אין נוהגת הפרדה והפשטה בעניינים כאלה. אם חותרים לפתרון חיובי וממשי, יש לראות את הבעיה כמות שהיא, על כל המורכב והמסובך שבה, ולא להתעלם משום צד מצדדיה המכריעים.

ההפוגה היא לדידנו שלב במלחמה, אין היא שלב של שלום. המלחמה נגדנו נטושה בכל תוקפה. גם המערכה הצבאית לא פסה, ולאו-דווקא משום שיש הפרות ההפוגה, אלא עצם מציאותם של כוחות-צבא פולשים, זרים, שבאו מן החוץ, גם הובאו ממרחקים, על אדמת הארץ הזאת – היא עובדה של תוקפנות, היא עובדה של מלחמה.

אבל מלבד המלחמה הצבאית נטושה נגדנו בכל זדוניותה מערכה מדינית – לחץ דיפלומטי ותעמולה, גיוס אמצעים והכנות סמויות מן העין. גם הזעקה להחזרת הפליטים, המחריפה מיום ליום, הולכת ומקיפה את המחנה הערבי כולו ומשמשת נושא למאמרים ולשידורים ולהחלטות של כינוסים ולדיון בוועדות מוועדות שונות, סודיות וגלויות – גם אותה אין אנו יכולים לראות אלא כאחד מטכסיסי המלחמה הזאת.

ודאי שהחזרת הפליטים רצויה לממשלות ערב. הן טרם נואשו ממלחמתן התוקפנית. הן מבקשות להיפטר מהנטל הכרוך בהחזקת המוני הפליטים בארצותיהן ומרגש המרירות ההולך וגובר נגדן. הן רוצות להצביע לפחות על הצלחה כלשהי במערכה הזאת. החזרת הפליטים פירושה גם הכנסת גיס חמישי לתחום מדינת ישראל, גיס חמישי מאורגן ומסודר. זוהי גם העברת נטל משכם המדינות הערביות על שכם הממשלה הזמנית של ישראל, גם הכנסת חומר מפוצץ לתוך מדינתנו.

מי המיט את השואה הזאת על בית ישמעאל כולו? כאשר החלה המערכה שמענו את הטענה וההצדקה, כי תחילה הכנופיות, ואחר-כך הצבאות הסדירים שבאו בעקבותיהן, נשלחו להציל את ערביי ארץ-ישראל מן הנוגש היהודי, מתוך היענות לקריאתם.

יש כאן שאלה של אחריות, יש כאן שאלה של דין, וגם שאלה כלכלית חמורה מאוד. אל מה ישובו המוני פליטים אלה? מי יפרנס אותם? מי יעסיק אותם כיום הזה? מי ישכן אותם? היכן האמצעים? היכן המנגנון שיקבל על עצמו את כל הנטל הזה?

עלינו לראות את הדברים ראייה בהירה. אל לנו ללכת שולל אחרי סיסמאות של הומניות שטחית, שאינה רואה לשורשי הדברים, וגם אינה מרחיקה ראות. לא יקום שלום חד-צדדי, כשם שאין מלחמה חד-צדדית, ולא יבוא שלום לשיעורין – או שיבוא שלום גמור, שלום-גומלין, או שהולך ונמשך מצב המלחמה, וכל עוד הולך ונמשך מצב המלחמה, הבעיה הזאת של עתיד הפליטים קיימת ועומדת. פתרונה של בעיה זו מוכרח להידחות עד בוא השלום; פתרונה של בעיה זו מוכרח להוות חלק מן ההסדר המקיף שיבוא בעקבות השלום, הסדר אשר בו יובאו בחשבון כל הגורמים הפועלים לגבי בעיה זו וכל הצדדים שלה, הסדר שמטרתו תהיה

לא תהיה המטרה להקל על סבל בן-חלוף, אלא לעקור את שורשיו של סבל דורות. לא טובת פרט זה או זה תעמוד לעיני אלה אשר ישבו לקבוע הסדר, אלא טובת המוני האוכלוסין לאורך ימים. עתידם של הערבים בישראל, עתידן של קהילות ישראל בארצות ערב יובאו אז לדיון צמוד, ואחריות כל אחד מהצדדים הנוגעים בדבר למצב שנוצר ולתוצאותיה תהיה אחד מגורמי ההסדר.

תשובתנו למתווך בשאלה זו ניתנה בעל-פה ותינתן בכתב, בלוויית הנימוקים שאת תמציתם הרציתי כאן, כי אין לדבר על החזרת הפליטים למקומותיהם כל עוד נמשך ומתמיד מצב המלחמה, כי שאלת עתידם היא שאלה פתוחה הטעונה פתרון חיובי, כי אותו פתרון חיובי יבוא כאשר נשב אל השולחן יחד, אנחנו והצדדים הערביים הנוגעים בדבר, לדון בסעיפי השלום ובהסדרת יחסינו לעתיד לבוא, והפתרון יהיה משולב בכל מערכת הסידורים שייקבעו אז.

 

ירושלים בשלטון ישראל על רקע חדש

שאלה אחרת, שהעלה לפנינו המתווך, היא שאלת ירושלים. כזכור בוודאי היטב לחברי המועצה, העמיד המתווך בשלבים הקודמים של המשא-ומתן בינינו ובינו את השאלה הזאת על שתי רמות שונות. השאלה הועמדה על הרמה הגבוהה של פתרון לעתיד לבוא – והפתרון שהציע המתווך לגבי הבעיה הגדולה של העתיד היה בסופם של הדברים מסירת ירושלים כולה לשלטון ערבי עם הבטחת אוטונומיה מוניציפלית וחופש גישה למקומות הקדושים בשביל היהודים. אך הוא העמיד את שאלת ירושלים גם כשאלה לאלתר, לכאורה בלי שפתרונה יחרוץ את משפטו של ההסדר לעתיד לבוא.

הצעתו לאלתר הייתה לפרז את ירושלים.

על ההצעה הראשונה ענינו בלאו מוחלט וחריף, והדברים שאמרנו בעניין זה נתפרסמו. אשר לשאלה השנייה – פירוז ירושלים בתקופת המעבר, כדי למנוע שפיכת-דמים נוספת, או חורבן נוסף בעיר הקודש – ענינו כי אנחנו מוכנים לברר את האפשרויות הכרוכות בדבר.

אכן, אמרנו לו זאת בשעה שרקע הבירור נקבע על-ידי החשש שמא לא תהיה הפוגה בארץ כולה – ואז אולי כדאי לטכס עצה במיוחד לגבי ירושלים, כדי להציל אותה מהמשך ההרס וההרג.

מאז הגיש לנו המתווך הצעה מפורטת יותר לגבי פירוז ירושלים. הוא הדגיש כי זוהי הצעה לניסיון שאין הוא מתחייב עליה, והוא מציע אותה רק כבסיס אפשרי למשא-ומתן. הצעה זו דחינו לחלוטין והוא הסיר אותה מסדר-היום. מכיוון שאינה קיימת עוד, אינני חושב כי מענייננו להפוך בה. היא הייתה לנחלת הארכיון. אבל עצם אפשרות העלאתה של הצעה כזאת, שראינו חובה לעצמנו לדחותה מייד ולחלוטין, החמירה את הסתייגותנו לגבי כל תוכנית פירוז שהיא – מאחר שהמתווך לא הסתלק מהצעתו המרחיקה לכת על מסירת ירושלים לשלטון ערבי. בתוכנית זו כשלעצמה – מסירת ירושלים לשלטון ערבי – ראינו פתח לדיון מחודש בשאלת עתידה של ירושלים.³

עוד קודם-לכן היה ברור, כי עם התפתחות המאורעות נפתחה מחדש שאלת עתידה של ירושלים, וכמה מאיתנו הביעו דעה זו בגלוי ובפומבי, שכן מאז נתקבלה ההחלטה על משטר בינלאומי בירושלים בכ"ט בנובמבר 1947, החלטה אשר באותו זמן הסכמנו לה, אירעו שלושה דברים:

ראשית: התקפת הדמים הערבית על ירושלים – התקפה שבוצעה בפיקוד בריטי, בנשק בריטי ובמימון בריטי, אבל בידי חיילים ערבים, שגם שפכו דמם בה; התקפה שמטרתה הייתה לכבוש מחדש את ירושלים לשלטון ערבי.

שנית: הפקרת ירושלים מצד העולם הנוצרי, שלא היה בדעתו לנקוף אצבע כדי להציל את ירושלים מן הגורל שהיה ממיט עליה ניצחון ההתקפה הערבית.

שלישית: המאורע המכריע, שהוא הניצחון היהודי בתוך ירושלים ובדרך לירושלים – ניצחון הנשק היהודי, ניצחון כוח הסבל היהודי, ניצחון כושר העמידה של תושבי ירושלים היהודים, ניצחון מגיני ירושלים ולוחמי ירושלים העברית בתוכה ובדרך אליה.

בידי צבא ההגנה לישראל נכבשה כמעט כל העיר החדשה לשלטון יהודי בפועל – כמעט כל העיר שמחוץ לחומות פרט לפינות בודדות וקטנות, שאינן מעלות ואינן מורידות לגבי גורל העיר כולה. ולא עוד אלא שנכבש גם אזור מסויים מסביב לירושלים. והעיקר – נפרצה הדרך לירושלים, ובכיבוש ישראל ובשלטון ישראל נמצא כיום פס ארץ שלם, המלכד ומרתק את ירושלים עם מדינת ישראל. פס זה עוד נתרחב במידה ניכרת מאוד לצפון ולדרום תוך עשרת הימים של הקרבות המכריעים בין שתי ההפוגות.

אלה הדברים שאירעו, והדברים האלה ממילא פתחו מחדש את שאלת ירושלים. מבחינה מוסרית אין אנו רואים את עצמנו מחוייבים בהסכמה להחלטת כ"ט בנובמבר לגבי ירושלים, אם כי איננו סבורים, כי הגיעה שעתנו לקבוע מסמרות לגבי עמדתנו החדשה. עלינו לשמור שהפתח יהא פתוח לנו להצגת תביעות חדשות לגבי ירושלים, ולבקשת פתרונים שונים מאלה שהסכמנו להם בלייק-סכסס בסוף נובמבר אשתקד.

עומדת לפנינו כיום שאלה מעשית לאלתר: מהו כיום מעמדנו – מעמד הממשלה – בירושלים, מה מעמדה של ירושלים העברית? (וכשאנחנו אומרים היום ירושלים העברית, כוונתנו לכל אותו השטח הנמצא בכיבושו של צבא ההגנה לישראל ובשלטונה העובדתי-הממשי של ממשלת ישראל).

הממשלה הזמנית החליטה לקבוע בעניין זה הסדר – ניסוחו ופרסומו הם עניין לימים הקרובים ביותר – שייתן ביטוי משפטי ומדיני ברור לעובדות הקיימות.⁴ דבר זה הכרחי כדי לקבוע כי סמכותה של מדינת ישראל חלה על האזור הזה, זאת אומרת כי תחיקתה, שיפוטה וכוח הביצוע של שלטונותיה חלים עליו. יש בזה צורך חיוני כדי לתת בסיס חוקי לכמה עניינים חיוניים, שאינם יכולים להסתדר בלעדיו. יש בירושלים רשויות שונות. הן פועלות בתיאום ידוע, אבל הכרחי לכנס את כולן לתוך מסגרת ברורה של סמכויות.

יש גם שאלה של משמעת כלפי פנים וגם שאלה של אחריות כלפי חוץ. אותו עניין של מאסר חמשת הבריטים⁵ והחקירה המתנהלת נגדם, והמשפט שהם עשויים לעמוד לפניו, עורר כל מיני טענות בנוגע לחוקיות המאסר, לאופן המאסר, לאחריותה של ממשלת ישראל בעניין זה ולציותם של גורמים שונים לממשלת ישראל באותו תחום. רצוננו הוא להיות אחראים לנעשה בשטח ירושלים, ולקחת לידינו אותם מכשירי התחיקה והשיפוט והביצוע, שרק בכוחם לאפשר לנו אחריות שלמה ובלחי-מחולקת. כוונת ההסדר תהיה אפוא לכלול את ירושלים העברית והדרך המובילה לירושלים בתחום שיפוטה של מדינת ישראל. אבל לגבי העתיד עלינו להדגיש, כי השאלה פתוחה ולא נסכים להצבת תריסים בפני חידוש תביעתנו הראשונה והראשונית על כלילתה הגמורה של ירושלים העברית לעתיד לבוא בתחום מדינת ישראל.

נימוקי המתווך עצמו, בהציעו למסור את ירושלים לשלטון ערבי, מסייעים לכך. כי מה היו הנימוקים ששמענו, אלה שבכתב ואלה שבעל-פה? שמענו נימוק, כי בדרך כלל כל עניינו של שלטון בינלאומי הוא דבר מפוקפק מאוד – מפוקפק מבחינת יציבותו, יעילותו וכושר-פעולתו. שמענו נימוק, כי בעצם אין לראות מי יבטיח את תקציבה של ירושלים במקרה שתהיה בינלאומית. ושמענו את הנימוק ה"מכריע", כי סוף-סוף מוקפת ירושלים שטח ערבי, אזור שכולו מאוכלס ערבים, ודבר זה גוזר מראש את גורל העיר – חורץ את משפטה.

השאלה הראשונה, שאלת יעילותו של משטר בינלאומי, אשר עורר המתווך עצמו, יש בה פנים לכאן ולכאן. זוהי חרב-פיפיות. היא מובילה לא רק לירושלים ערבית, אלא לפי אותו היגיון עצמו גם לירושלים יהודית. ואם יש שאלת תקציב, הרי לכל הדעות מכריע מבחינה זו הפתרון של כלילת ירושלים כולה, או לפחות חלק גדול ממנה, במדינת ישראל, אשר לנימוק כי ירושלים מוקפת ארץ ערבית, הרי לדידנו היא הנותנת: אם יש סכנה כזאת, אזי אין לסמוך בשום פנים ואופן על משטר בינלאומי כי יגן על נכסי עם ישראל בירושלים – נכסי גוף ונכסי רוח אשר ליהדות בעיר הקודש.

אנו רואים את השאלה פתוחה, ואנו נשקול כל תוכנית וכל הצעה מבחינה זו – אם היא מניחה את השאלה פתוחה או שהיא "סוגרת" אותה. אם נחליט לדרוש את ירושלים העברית כחלק ממדינת ישראל, נוכל לדרוש זאת בלי שיהיו ידינו כבולות על-ידי איזה סייג שקיבלנו עלינו ללא ראיית המסקנות הנובעות ממנו.

אשר לעניין הפירוז, נתנו למתווך, לאחר דיון ושיקול רב, תשובה המורכבת משלושה סעיפים:

א) הממשלה הזמנית חוזרת ודוחה דחייה מוחלטת את הצעת הפירוז שהוצעה לה על-ידי המתווך. היא מניחה כי הצעה זו אינה קיימת עוד:

ב) יחס הממשלה להצעת פירוז ירושלים, כשהיא באה מאת המתווך, אינה יכולה לא להיות מושפעת מן העובדה, שהמתווך הציע למסור את ירושלים בסופו של דבר לשלטון ערבי ולא חזר בו מהצעתו זו.

ג) כקודם מוכנה הממשלה הזמנית לדון בכל תוכנית מתקבלת על הדעת, אשר – בלי לחרוץ מראש את משטר העיר לעתיד לבוא ובלי לפגוע בענייניו החיוניים של העם היהודי בירושלים – תבטיח את ירושלים מפני סכנת הרס נוסף באם יתחדשו הקרבות בארץ-ישראל כולה.

 

מלחמת-הקוממיות מתקנת גבולות

אין אנו יודעים מה גורלו של מאמץ התיווך אשר קיבל על עצמו הרוזן ברנדוט לגבי השאלה הגדולה של הארץ. הבעיה החייבת להעסיק אותנו היא לא בעיית התיווך, אלא בעיית השלום; אין המתווך פסול בעינינו כאישיות – פסולה היא דרך מסויימת של תיווך, שלפיה המשימה היא מציאת פשרה בין פשרה שכבר קיבלנו דינה, לבין העמדה הקיצונית הנוקשה של הצד שכנגד. דרך זו אנו פוסלים. לדרך זו של תיווך אנו מביעים אי-אמון. בדרך זו אין שיתוף-פעולה בינינו ובין שום גורם.

אך אם אפשר להביא את הצד שכנגד לידי משא-ומתן ישיר על שלום בישיבה אל השולחן שבת שווים גם יחד, המכירים איש בעצמאות רעהו, איש בהוויית רעהו כמדינה עצמאית קיימת ועומדת - יכולה להיות ברכה בתיווך לשם כך, אבל אין ברכה בחיפוש פשרה לאחר הפשרה שכבר נקבעה.

הפשרה של כ"ט בנובמבר 1947 היא לדידנו מועט שאין לגרוע ממנו. מהלך המאורעות מאז הוכיח את הצורך בתיקונה ובביצורה של אותה התוכנית מנקודת ראותנו. שינוי הרקע מחייב התאמת התוכנית הזאת למציאות החדשה.

מה קרה? פרצה מלחמה נגדנו, נגד התוכנית, נגד סמכות האומות המאוחדות, בעידודה המדיני, בעזרתה הכספית, בהדרכתה הצבאית ובחיפויה הדיפלומטי של מעצמה גדולה. נערכה עלינו התקפה זדונית של חמש מדינות ערביות, כשהשישית (ערב הסעודית) נגררת אחריהן והשביעית (תימן) מנופפת בחרבה מרחוק.

חששנו להרבה סכנות כאשר יצאנו לדרך ההגשמה של החלטת כ"ט בנובמבר. הזהרנו את האומות המאוחדות על הסכנות כאשר חשבנו כי הארגון הבינלאומי יוצא עימנו למאמץ משותף של הגשמה. גם היו לנו תקוות מסויימות, כי האומות המאוחדות יעזרו לנו להדוף את הסכנות האלו.

מכל הסכנות אשר חששנו להן -נתקיימה הסכנה החמורה ביותר. מכל התקוות אשר שיעשענו נפשנו בהן – לא נתמלאה אף התקווה הקלה שבקלות. לא רק ערביי הארץ, אלא גם ערביי חוץ, ולא רק כוחות בלתי-סדירים מאורגנים בכנופיות, אלא גם צבאות סדירים, ולא של מדינה אחת או שתיים, אלא של כל החמש, של כל השש, ולא רק אלו בלבד, אלא גם עזרת מעצמה מאחוריהן – כל אלה יחד חברו עלינו למלחמת תנופה, לפלישה, לכיבוש ולהשמדה.

לעומת זה, אשר לעזרת או"ם - לא זו בלבד שלא קם שום צבא בינלאומי, אלא לא באה עזרה כלשהי בנשק מצד או"ם או על-פי החלטת או"ם; ולא רק אי הספקת נשק, אלא שום פעולה ממשית נגד התוקפנים – לא מדינית, לא דיפלומטית, לא כלכלית ומכל-שכן לא צבאית. באחת: אפס עזרה נוכח התוקפנות.

בפני כל אלה עמדנו לבדנו. אין אנו מריעים תרועות ניצחון. אבל העולם יודע ועֵד, כי עמוד עמדנו. ומה שפעלנו בחזיתות, פעלנו בכוח נשקנו המעט, אשר במאוחר, בפיגור רב ובמקוטע, הוגבר ונתחזק; בדם בניה הצעירים של האומה, טובי בנינו ואחינו הצעירים, הדפנו את אשר הדפנו וכבשנו את אשר כבשנו.

לא אנחנו נחטא באי-הסקת מסקנות מן הניסיון הזה. אם החלטת כ"ט בנובמבר קבעה גבולות, שלפי שיקול-דעת העצרת – שיקול-דעת שנמשך שמונה חדשים תמימים – הם דרושים לקיומה של מדינת ישראל במצב של שלום ובהנחה שהתוכנית תתגשם בדרכי-שלום, בלי התנגדות רצינית – הרי באו המאורעות וטפחו על-פני בעלי האשליה (ואולי גם אנחנו עצמנו היינו ביניהם) והוכיחו בהיגיון אכזרי של מלחמת דמים, מלחמה שלא תומכי התוכנית אלא שולליה חוללו אותה, מהם הגבולות ההכרחיים לקיומה של מדינת ישראל, ההכרחיים לקיומה של האוכלוסייה היהודית בירושלים, לקיומן הבטוח של אותן פינות הארץ שיש בהן התיישבות יהודית ושרגלו של המתיישב היהודי לא נעקרה מהן.

מי אחראי לכך, מי אחראי להוכחה ניצחת זאת של ההכרח בביקורת כזאת של גבולות כ"ט בנובמבר, ביקורת לא כדי לגרוע, אלא כדי להוסיף? אחראיות המדינות הערביות, אחראיות המדינות התוקפניות, אחראים אלה אשר עודדו אותן, יעצו ועזרו להן להתקיף.

ועוד לדבר אחד אחראי הצד הזה. הוא אחראי להרס, לחורבן שנגרם לארץ. הוא אחראי להון עצום שירד לטמיון בארץ הזאת, והוא חייב לתת את הדין על כך. הוא נתבע לאחריות הזאת. הוא חייב בפיצויים.

לא ייתכן שהפשע הקיבוצי הזה לא יבוא על עונשו. לא ייתכנו שפיכת דם, הרס, הפסד רכוש, הפסד ממון, הפסד מאות מיליונים של דולרים בהוצאות מלחמה, באובדן עמדות כלכלה, בחורבן פרי עמל ידיים, בהתמוטטות פרנסה של המוני יהודים (וגם ערבים!) - לא ייתכן שתהיה שרירות לב פרועה כזאת בעולם להרוס ולהשמיד ולאבד ולגרום הפסדים כאלה, בלי שמעולליה יהיו נתבעים לאחריות, ובלי שיהיו חייבים ליתן את הדין. המהרסים והמחריבים, הם ומסיתיהם - עליהם ליתן את הדין!

 

חובת הכוננות לשלום

אבל חובתנו וענייננו לא רק לתבוע לאחריות, לא רק לתבוע לדין. עלינו לקרוא גם לשלום. האחריות, הדין – הם חלק מהסדר השלום. נבחר לנו משא-ומתן ישיר בלי כל תיווך, אם כי גם תיווך המכוון למשא-ומתן ישיר ואינו מקפח מראש שום אינטרס ואינו קובע מראש שום עמדה, אלא מניח לנו חופש-פעולה גמור – לא יגונה. כי, קודם-כל, בנכונות למשא-ומתן ישיר ייבחן הצד שכנגד אם פניו לשלום או למלחמה. כי שלום איתנו ייתכן רק אם נוכר כמדינה עצמאית, אם זכותנו היסודית ועובדת שלטוננו יתקבלו כמציאות שאין לערער עליה.

את היד הזאת עלינו להושיט. אנו מושיטים אותה לא כחוגגי ניצחון, אם כי אין לנו חלילה להתבייש במה שהשגנו, במה שפעלנו בחזית הצבאית וגם בבניין המדינה. אך אנחנו מושיטים את היד הזאת כעם שזכות קיומו הוכרה על-ידי המציאות, על-ידי העובדות, כעם שמדינתו קיימת ועומדת בין שאחרים מכירים בה ובין שהם מסרבים להכיר בה. רצוני לומר: מעולם לא הפסדנו מהושטת יד, מעולם לא הפסדנו מקריאה לשלום, מעולם לא הפסדנו ממאמצים לחתור לבירור אפשרויות השלום, ואנחנו מצוּוים על יוזמה ועל מאמצים כאלה גם כיום, גם אם הסיכויים מאוד מאוד מעורפלים וסתומים.

מדינתנו איננה תלויה כיום בשלום. היא נשענת על עובדת קיומה. אבל היא מעוניינת בשלום ואיננה מציירת לעצמה את עתידה אלא על רקע של שלום נאמן ויציב בינה לבין העולם הסובב אותה. על-כל-פנים, צריך שיהא גמור עימה לעשות כל מה שתלוי בה, כדי ששלום זה יבוא וכדי שייכון על יסודות של אמת – היסודות היחידים שהוא יכול להיכון עליהם – זאת אומרת, על יסוד של שוויון בעצמאות, בהגדרה עצמית, בשלטון.

זה היסוד לתביעתנו להיות מוכרים על-ידי כל אומות העולם. חמש-עשרה המדינות שהכירו בנו עד היום יקרות לנו מאוד. אנחנו בטוחים שמספרן ילך ויגדל. אבל גם כיום רצוני לציין: יש חברים באומות המאוחדות, שהוכרו לעת עתה על-ידי מספר מדינות קטן מזה שהכיר בנו. ממשלתנו קרויה זמנית מפני שנזקקנו ביום ההכרזה למונחים של החלטה בינלאומית מסויימת. היא איננה זמנית מבחינת יציבותה, היא איננה זמנית מבחינת זכותה לשלטון ומבחינת כושרה לשלטון. היא יציבה ונהנית מתמיכת הציבור לא פחות מהרבה ממשלות ותיקות בעולם. היא הוכיחה לא רק את רצונה לשלוט, היא נתנה בכמה הזדמנויות מכריעות עדות ניצחת ליכולתה לשלוט, גם כלפי פנים, גם כלפי חוץ. היא תובעת כניסה לארגון האומות המאוחדות בתוקף עובדת קיומה.

בקרוב נקדם בברכה פה, במרכז הממשלה שלנו ובעיר הזאת (תל-אביב), את נציגי ארצות-הברית וברית-המועצות. הופעתם אצלנו בפרק-זמן אחד שוב תהיה לה משמעות סמלית, אותה משמעות סמלית מכריעה, כבירת ערך, שנודעה לפגישתם של שני הקצוות האלה בעמדה משותפת לגבי ענייננו בכמה שלבים של הדיון וההכרעה בעצרת ובמועצת הביטחון. שוב יהיה הדבר אות ומופת לאחד הניסים שנתרחשו בתוך כל מערכת הניסים שאנחנו עדים להם, שבזכות ארץ-ישראל והעם העברי קמו ונתאחדו שתי המעצמות הראשיות בעולם בעמדה אחת.

זוהי נקודת המוצא לקו היסודי שקבענו לנו במדיניות הבינלאומית של ישראל: להישען במדיניותנו הבינלאומית על האומות המאוחדות, לתרום את תרומתנו הצנועה והמצומצמת לא למלחמה חדשה, אלא לשלום חדש בעולם, לא לפירודו, אלא לאיחודו של העולם.

 

תפקידה המכריע של החלטת כ"ט בנובמבר (הדברים להלן נאמרו בתשובה לויכוח)

ודאי לא אחדש דבר אם אומר, כי אילמלא העובדה המדינית שקבענו בארץ על-ידי הכרזת העצמאות והקמת המדינה, וכן ובעיקר אילמלא העובדות הצבאיות שיצרנו על-ידי הצלחתנו להגן על העובדה המדינית בכוח הנשק, כי אז כוחה של החלטת 29 בנובמבר 1947 לא היה נותן ולא היה מוסיף לנו אלא ציון חדש של בגידה מצד העולם הנאור, של תקווה שנכזבה, של טענה חסרת אונים כלפי מצפונו של העולם.

אבל הייתי רוצה שיהיה לי גם הביטחון כי אינני מחדש דבר, אינני מגלה שום תגלית, אם אומַר שאילולא ההחלטה שנתקבלה ב-29 בנובמבר 1947 באותה זירה בינלאומית, יש, על-כל-פנים, ספק אם הייתה עומדת בנו ההעזה להחליט על עצמאות בזמן שהכרזנו ובצורה שהכרזנו עליה, אם הייתה בקרב האומה אותה הרגשת הביטחון לגיוס הכוח הצבאי ולעמידה במערכה, ואם היה בליבו של כל חייל וחייל עוז הרוח להשיג את המטרה שנקבעה לו – אשר בלעדיהם לא ייתכנו כוח הסבל והנכונות לקורבנות שהיו דרושים לנו, וגם לא יצוייר הניצחון שנחלנו עד כה.

 

הערות

1.        על מצרים, עבר-הירדן, סוריה, לבנון ועיראק נוספה בינתיים בכוח-מה גם ערב הסעודית.

2.        החלטה זו פקדה על הפסקת כל פעולות-איבה לארבעה שבועות ודרשה דאגה מיוחדת לביטחון ירושלים והמקומות הקדושים.

3.        הכוונה לביטול תוכנית הבינאום הכלולה בהחלטה הראשונה של העצרת.

4.        היה זה שלב מעבר לכלילתה הגמורה של ירושלים במדינת ישראל.

5.        חמישה אנגלים, עובדי חברת-החשמל הירושלמית, נאסרו ביולי 1948 באשמת ריגול. אחד מהם, סמל במשטרה הבריטית לשעבר,הודה כי השתתף בפיצוץ רח' בן-יהודה בפברואר 1947. שלושה מהם שוחררו בלי משפט. מהשניים שהועמדו לדין באוגוסט זוכה אחד, ואחד- לא אותו סמל – נדון למאסר בערכה ראשונה ולאחר שעירער יצא זכאי.