רקע היסטורי

ההחלטה להכריז על העצמאות ביום ו', ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, נתקבלה פה אחד בישיבת מינהלת העם ב-12 במאי. נוסח ההכרזה אושר בישיבת מינהלת העם ב-13 במאי ובמועצת העם הזמנית ב-19 בו לפני הצהריים. את מגילת העצמאות קרא ראש מינהלת העם – ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון – באולם המוזיאון בתל-אביב, במועד שנקבע, ביום ו', ב-4 אחר הצהריים, שמונה שעות לפני סיום משטר המנדט. בו-במעמד חתמו על ההכרזה כל חברי מועצת העם. לפי ההכרזה נהפכה מינהלת העם לממשלה הזמנית, ומועצת העם למועצת המדינה הזמנית – שני המוסדות זמניים עד לבחירות.

אשר אירע מאז נחרת בזיכרונם של המונים וגם סופר בדפוס – בהרחבה ובנאמנות ובבוהק צבעים – על-ידי אחרים. למחרת ההכרזה, בבוקר השכם, החלה הפלישה המאורגנת והמתואמת של צבאות מדינות ערב. מכאן ואילך, לקול נפץ הפצצות המצריות שהומטרו על תל-אביב וטרטור המקלע שעל גג הבית, הכתיב שר החוץ הישראלי מברקים לעמיתיו ברחבי תבל, לבשר להם דבר תקומת מדינת ישראל העצמאית,לשחר לה את ידידות ממשלותיהם ולבקש את הכרתן בה.¹

אך הנשיא טרומן לא המתין לפנייה רישמית זו. סוכנויות הטלגרף הקדימו את מברקי שר החוץ. הידיעה על הכרזת עצמאות ישראל עברה כבזק את כדור הארץ כולו. מייד עם קבלתה בוושינגטון, עוד ביום ו' – ארצות-הברית מפגרת אחרי ישראל בשבע שעות – נמצא מי שרמז בטלפון לאליהו אילת, שהפך כהרף עין מנציג הסוכנות היהודית לנציג מדינת ישראל, כי אם יפנה מייד אל "הבית הלבן" ויבקש הכרת אמריקה במדינתו, תינתן ההכרה מייד. אליהו אילת נהג לפי הכלל "עת לעשות – הפרו תורתך" [תהילים קי"ט 126] ועשה את הצעד בלי לבקש תחילה את אישור שולחיו. ואף אומנם מייד ניתנה ההכרה – הראשונה בעולם – ונמסרה לפרסום בליל שבת, בחצות לפי שעון ישראל, עם סיום המנדט.

אותה שעה שניתנה הכרת ארצות-הברית, ישבה בניו-יורק הוועדה המדינית של העצרת. עוד לפני-כן נתגלגלה הזכות לידי ד"ר אבא הלל סילבר להיות המבשר באוזני או"ם את תקומת ישראל. הידיעה על הכרת הנשיא במדינה, שעוד לא מלא יומה הראשון, נפלה כתדהמה על המשלחת האמריקנית לעיני כל חברי הוועדה, והתפשטה כבזק באולמי לייק-סכסס.

בינתיים גוועה תוכנית הנאמנות. הוועדה קיבלה את ההחלטה בדבר מינוי המתווך והעבירה למליאה, ללא אישור מצידה, תוכנית למשטר בינלאומי זמני לירושלים. בו בערב, 14 במאי, אישרה העצרת את ההחלטה הראשונה, אבל המיסמך השני לא זכה לרוב של שני שלישים ונגנז. עם קבלת ההחלטה בדבר מינוי המתווך, החליטה העצרת גם על חיסולה של "ועדת הביצוע" אגב הבעת תודה לחמשת חבריה על שרותם הנאמן.

נפתחה התקופה החדשה בדברי ימינו. פרצה מלחמת הקוממיות רבת החזיתות ונוראת ההוד. הגשמת חלום הדורות פירכסה בתחילה בין תקווה וייאוש, בין כליה וניצחון. על חזיתות הקרב הרבות נוספה חזית אחת מיוחדת בחידושה – חזית יחסי חוץ של ישראל.

בעקבות ההכרה האמריקנית, ובתגובה לפנייתה הרישמית של ישראל, באו ההכרה הסובייטית ואחריה הכרת דרום-אפריקה מידי הידיד הוותיק, הפילדמרשל יַן סְמאטס, הכרת גואטמלה, הידידה החדשה, והכרות אחרות מכל קצווי תבל. וכמו בחזיתות המלחמה כן גם בחזית המדינית, חלו לא רק הצלחות אלא גם סיבוכים ומשברים.

הרוזן השוודי פוֹלְקְה בֶרְנַדט נתמנה למתווך מטעם או"ם מייד עם נעילת העצרת, והגיע לארץ בסופו של מאי 948!. שר החוץ קיבל את פניו בחיפה. המתווך פתח מייד במשא-ומתן על הפוגה ועלה בידו להשיג לכך את הסכמת המדינות הערביות הלוחמות. ההפוגה הזאת, הראשונה, החלה ב-11 ביוני ונסתיימה ב-9 ביולי. עד להפוגה החזיקו כוחותינו מעמד ברוב האזורים היהודיים. גוש עציון נפל ערב ההכרזה על העצמאות. נווה יעקב ועטרות נעזבו ימים אחדים לאחריה. צפון ים המלח והעיר העתיקה פונו בסוף מאי. בשעה האחרונה, ממש לפני כניסת ההפוגה לתוקפה, אירעה תקלה רצינית בצפון הנגב: המצרים הצליחו להשתלט על צומת הדרכים שליד חוליקאת – בקירבת תחנת המשטרה של עיראק סְוֵיידאן (מגדל יואב) ועל-ידי כך הקימו מחסום בין יישובי הנגב הצפוני ומרחבי הנגב הדרומיים לבין עיקר גופה של המדינה בצפון. לעומת זה, ב-4 ביוני נפתחה "דרך בורמה" ובזה נפרץ המצור שהושם על ירושלים. בדרך כלל, נבלמה עד להפוגה תנופת הפלישה ברוב חלקי הארץ ונעצרה התפשטות השליטה הערבית הצבאית. היישוב שאף רוח, והצבא פקד את מערכותיו לקראת מבחנים חדשים. המגע עם המתווך ומגמתו עמדו במרכז ההתעניינות המדינית של הציבור.

* * *

חברי המועצה,

העניינים החיצוניים העומדים לפנינו נתונים בראש וראשונה במסגרת ההפוגה שהוכרז עליה ושהסכמנו לה. הסכמנו להפוגה מתוך שני נימוקים עיקריים: ראשית, מפני שמתחילת המלחמה ועד היום הייתה עמדתנו כי אין אנו ששים אלי קרב ואין אנו שואפים לשפיכת דמים, וברגע שהאויב מוכן להניח נשקו אף אנו מניחים את נשקנו. שנית, מפני שאנו מעוניינים להשתית את מדיניותנו החיצונית על הסכם והבנה הדדית עם האומות המאוחדות, עד כמה שהדבר ניתן להשתלב בהגנתנו על עניינינו החיוניים.

נפסקו הקרבות

ידוע לכולכם, כי זה לא היה הניסיון הראשון להביא לידי הפוגה בארץ. הניסיונות הקודמים נכשלו לא באשמתנו, אלא באשמת הצד שכנגד. הפעם ההפוגה היא עובדה. אמנם תוך 24 ואולי גם 48 השעות הראשונות היו מקרים מובהקים של הפרת ההפוגה על-ידי הצד שכנגד – לא על-ידי כל הכוחות העומדים מולנו במערכה, אלא על-ידי כמה מהם. כוחות אלה ניסו לחפות על הפרתם את ההפוגה בתואנות כוזבות, שאנו כאילו הפרנו אותה תחילה. בכמה מקרים עלה בידינו להוכיח למשקיפי או"ם את הכזב שבטענות הצד שכנגד. בכמה מקרים אחרים לא ניתן הדבר להוכחה כזו, יען הקמת מנגנון הפיקוח של האומות המאוחדות פיגרה אחרי ההפוגה בגלל כמה תקלות – שלפי הצהרות משקיפי או"ם אין האחריות להן חלה עליהם בשום פנים – ולא היו אנשים במקום המעשה.

בין כך ובין כך, נשתרר בינתיים שקט גמור בחזיתות. אין זאת אומרת, כי נפתרו הלכה-למעשה כל בעיות ההפוגה כשלעצמה. בעצם השעה הזאת יושבים אנשים של משרד הביטחון ומשרד החוץ עם הממונה הראשי על מנגנון-הפיקוח, כדי לברר כמה שאלות הנוגעות לאופן הגשמת ההפוגה.

כידוע, כרוכה ההפוגה בהגבלה מסויימת – או אולי נכון יותר לומר: באפשרות של הטלת הגבלה מסויימת – על העלייה. לעת-עתה לא הוגבלה העלייה אף כלשהו, אבל רק אונייה אחת הגיעה לארץ תוך תקופת ההפוגה. יש עדיין לחכות להוראות, כיצד ייפול דבר לגבי שיירות העולים הבאות. אני מרגיש אפשרות של הגבלה, כי אין כל שאלה לגבי המשך העלייה בכללה. גם לא הוטל איסור על כניסת גברים בגיל הצבא, אבל נשמרה למתווך הזכות להגביל את כניסתם של אנשים בגיל הצבא, אם לפי ראות עיניו יש בכניסתם של אלה משום הענקת יתרון צבאי מובהק לצד שלנו לעומת הצד שכנגד. אנשים בגיל הצבא הנכנסים לארץ חייבים להישאר בתקופת ההפוגה תחת השגחה מסויימת, למען יובטח כי לא יגויסו ולא יאומנו אימון צבאי במשך תקופה זו.

כן נאסר עלינו, כשם שנאסר על הצד שכנגד, להביא חומרי מלחמה לארץ. לעת עתה, במידה שנתעורר ספק לגבי מיצרכים מסויימים אם דינם דין חומרי מלחמה או לא, הוכרע הספק הזה לטובתנו. אבל ההגבלה הזאת, כשלעצמה, עלולה להיות רצינית בשבילנו. לפי הצהרותיו של המתווך כבר הוטל פיקוח על ארצות ערב לגבי כניסת אנשים בגיל הצבא והבאת נשק. לפי הצהרותיו הוטל גם פיקוח על אוצרות הנשק הבריטי במזרח, לבל יעברו מרשות בריטית לרשות ערבית מקומית.

זהו צד אחד של ההפוגה – הפסקת פעולות-האיבה ושיטה של פיקוח למניעת עבירות.

גישושי תיווך למשא-ומתן מדיני

הצד השני של ההפוגה הוא ניסיון חדש לברר אפשרות של משא-ומתן מדיני מסביב לשאלתנו. הסמכויות שהוענקו למתווך, או, נכון יותר, המשימות שהוטלו עליו, הן שתיים: משימה אחת היא לדאוג להגשמת ההפוגה ולקבוע מיהו המפר אותה. תפקיד זה הוטל עליו על-ידי מועצת הביטחון. אבל עוד קודם-לכן הוטלה עליו משימה אחרת – בלי קשר להפוגה – על-ידי עצרת האומות המאוחדות, שהיא בעצם בחרה בה והמשימה היא לברר אפשרות של פתרון בעיית הארץ בדרכי שלום, זאת אומרת, לברר אם יש אפשרות להביא את שני הצדדים לידי הסכם.

רצוני לציין את ההבדל בנקודת המוצא בין גישת העצרת האחרונה לבעיה זו, לבין גישת העצרת הקודמת. כשהתאספה העצרת למושבה הסדיר בסתיו שעבר, והובאה לפניה בעיית ארץ-ישראל, הייתה מטרתה למצוא פתרון מעשי וצודק לבעיה. היא לא כפתה את עצמה על-ידי תנאי, כי פתרון זה מוכרח להיות מוסכם; כי זה צריך להיות פתרון שיתקבל על דעת שני הצדדים. מה שאין כן לגבי התפקיד שהוטל כיום על המתווך לפי ההחלטה שנתקבלה בעצרת האחרונה.

אינני רוצה להוסיף אף מילה אחת על מה שאמר היושב-ראש, ראש הממשלה הזמנית, בדבר גישתנו אנו לעניין המשא-ומתן.² הוא קבע בזה נקודות יסוד, שלפי הכרתי הן נחלת כל חלקי המועצה הזאת. כיום לא רק שאין אנו עומדים בתחילת המשא-ומתן, אלא עדיין לא הוברר לנו אם בכלל יהיה משא-ומתן. לאחר השיחות המוקדמות, שהיו למתווך במצרים עם חברי הליגה הערבית, והשיחות שיהיו לו היום ומחר איתנו, יש בדעתו לצאת אל האי רודוס, לקבוע שם את מושבו ולהתחיל להתייעץ עם חבר עוזריו אם יש אפשרות להעלות איזו הצעה, שיהיו לה סיכויים להתקבל על דעת שני הצדדים. אין הוא מזמין אותנו לרודוס, וספק אם בכלל נוזמן לשם. ייתכן שהוא יחזור אלינו כאשר יגיע לאיזו מסקנה. אבל הוא הציע לצד הערבי, והוא מציע גם לנו, לשלוח לרודוס מקשרים שיוכל לפנות אליהם בשאלות אם יהיה זקוק לעובדות או לנתונים שאינם ידועים לו, והוא ירצה לדעת אותם ממקור שלנו או ממקור ערבי או משני המקורות. וכן יוכל באמצעותם של המקשרים להפנות שאלות לממשלותיהם.³

אין להתעלם מן העובדה, כי משא-ומתן זה, שהוחלט עליו בעצרת או"ם⁴ ושניתן לו אישור נוסף במועצת הביטחון לרגל ההחלטה על הפוגה, הכניס שיתוק ידוע בהתפתחות יחסינו הבינלאומיים. כידוע לכולכם, יש מספר מדינות שהכירו בנו. מדינות אלה נמנות עם כל חלקי העולם שמסביב פרט לעולם הערבי, שהוא שכננו הבלתי-אמצעי ועומד איתנו בקשרי מלחמה ישירים. אבל הכירו בנו ארץ אחת אנגלו-סכסית, מספר ארצות באמריקה הלטינית ומספר ארצות במזרח-אירופה. התקדמות ההכרה בנו מצד ארצות מערב-אירופה נתעכבה עכשיו בגלל המשא-ומתן, העומד כאילו להתנהל. קשירת הקשרים הדיפלומטיים מתעכבת אף היא בגלל זה. המדינה הראשונה שהכירה בנו, והיא מעצמה אדירה – ארצות-הברית של אמריקה – הגבילה לעת-עתה את ההכרה להכרה למעשה (דֶה-פַקטוֹ) וטרם מצאה לנכון להרחיבה כדי הכרה להלכה (דֶה-יוּרֶה). הנציגות שלנו באמריקה היא לעת עתה נציגות מיוחדת ולא צירות קבועה.

אם כי משא-ומתן זה יתנהל באופן רשמי במסגרת או"ם, ובאמצעות מתווך שנתמנה לכך, אין אנו יכולים להתעלם מן העובדה כי גורמים חשובים בעולם ובמזרח התיכון מעוניינים בתוצאותיו מפאת עצמם, ובוודאי יש להם מושגים מסויימים כיצד היו רוצים שיסתיים. בראש וראשונה מעניינת אותנו, מבחינה זו, עמדתה של בריטניה הגדולה. בריטניה הגדולה הייתה הגורם שנטל חלק ראשי בהמרצת המלחמה נגדנו ובהרחבת היקפה. הכוח הצבאי העיקרי שנלחם נגדנו – נלחם בפיקוד בריטי, ולא רק בשלב העליון של הפיקוד, אלא בכמה וכמה מקומות גם בפיקוד קצינים בריטיים שניצחו על גזרות רבות של החזית, ניהלו פעולות קרב ובלי ספק פעלו לפי תכנון מרכזי, שגם הוא מקורו ביוזמה צבאית בריטית. הנשק, שבו נלחמים נגדנו כל אויבינו מסביב, היה כמעט כולו נשק בריטי, שסופק אם בשנים הקודמות או בחודשים האחרונים. והמכונה הפוליטית והדיפלומטית של בריטניה הופעלה במלואה כדי להצדיק את המלחמה נגדנו וכדי להרשיע אותנו בתור מתקיפים, בתור מתגרים, בתור מתנפלים על אחרים ובתור מתחילים בריב.

עובדת קיומה של ישראל קובעת הרבה

אף-על-פי-כן, יש להניח כי עובדת קיומה הממשי והיעיל של מדינת ישראל לא באה לעולם בלי להשאיר רושם על השלטון הבריטי. לא זו בלבד, שאותם הגורמים והחוגים הבריטיים, שאין דעתם נוחה מהמדיניות השלטת, קיבלו על-ידי כך משען חזק לביקורתם ולטענותיהם הפנימיות, אלא שגם המדיניות השלטת נתערערה, לפחות במידת-מה, נוכח העובדה שנוצרה על אפה ועל חמתה, ושכיום אין נראים סיכויים להעבירה מן העולם. יש אפוא להניח כי המדיניות הבריטית, בכיוונה העיקרי, מוכנה לעבור מן הפסים של ניסיון לחסל חיסול גמור את המדינה היהודית אל פסים של ניסיון לצמצם אותה ולהקטין אותה, ולהביא אותה לממדים שאפשר יהיה להשפיע על העולם הערבי שיסבול אותה ויתפשר אתה.

וכשם שאסור לנו, תוך תקופת ההפוגה, להתפרק מנשקנו הצבאי, אלא מצוּוים אנו לחשל את הנשק הזה ולהגביר, עד כמה שניתן לנו בתקופת ההפוגה, את כוחנו לקראת מערכות שיש להניח כי עוד נכונו לנו בחזית הצבאית, כך עלינו להיכנס לתוך תקופה זו של הפוגה במלוא-אֲוַנֵנו המדיני ולעמוד בדריכות מול הסכנות והמזימות האורבות לנו, לשמור ולחזק את הכיבוש העצום שנחלנו בחודש האחרון: ההכרזה על מדינת ישראל והקמתה של המדינה הזאת לאלתר ובפועל ממש; גם להפיק את מלוא התועלת והיעילות מאותן התמורות הכבירות שנתחוללו בארץ: מן העובדה שעלה בידינו להדוף את ההתקפה הערבית מכל הצדדים; מן העובדה שעלה בידינו להקים גשר טריטוריאלי בין מדינת ישראל ובין ירושלים; מן העובדה שעלה בידינו לכבוש פסים שלמים של טריטוריה שמחוץ לגבול מדינת ישראל (בכלל זה ערים חשובות); ומן העובדה שהמון-עם-רב של האוכלוסייה הערבית, שנמצא בתחום מדינת ישראל ובשטחים ובערים שכבשנו, נטש את מקומות מגוריו מדורות וגלה למקומות אחרים.

כל העובדות האלה עלינו להביא לידי ביטוי מלא במערכה שאנו עומדים לפניה.

כמו קודם, עלינו לבסס את מדיניותנו על האומות המאוחדות. דבר ביסוס המדיניות שלנו על האומות המאוחדות אינו יכול ואינו צריך בשום פנים למנוע בעדנו מלהיעזר באלה שמוכנים לעזור לנו. אבל כקודם אנו מחוייבים לחתור לקראת הבנה ועזרה מצד כל הגורמים הגדולים במדיניות העולמית, ולקראת יחסי שלום והבנה הדדית עם כל העמים שבעולם, גדולים וקטנים, קרובים ורחוקים, מתוך שמירה על עצמאותנו ועל עצמאות מדיניותנו הלאומית.

הערות

1. משרד החוץ היה מורכב אז משניים: השר ומזכירה אחת- גב' אייגה שפירא- שנמצאה במקרה בתל-אביב. רוב עובדי המחלקה המדינית של הסוכנות, שנועדו לשמש גרעין משרד-החוץ, היו סגורים בירושלים. רק באמצע יוני הגיעו לתל-אביב עובדים בכירים אחדים של המחלקה, ובתוכם וולטר איתן, שנתמנה מנהל כללי של המשרד והחל לבנותו לפי תוכנית שהכין מראש.

2. משא-ומתן על בסיס של שוויון גמור בין מדינת ישראל והמדינות הערביות, שמשמעו הכרתן בישראל כמדינה עצמאית, ובמיוחד על יסוד ריבונות ישראלית גמורה על העלייה.

3. משרד החוץ נענה לבקשה זו ושיגר לרודוס את ד"ר ליאו כהן ואת ראובן שילוח. מקשרים אלה קלטו סימנים ראשוניים להלך מחשבותיו של המתווך, אשר בא אחרי-כן לידי ביטוי מלא בהצעותיו לשני הצדדים, עליהן מדובר בפרק הבא.

4. בהחלטה מ-14 במאי 1948, שקבעה את דבר מינויו של המתווך וכללה בין תפקידיו את הסיוע ל"סידור המצב" בארץ-ישראל בדרכי שלום.

לפרק הבא

חזרה לדף הבית