שיחה עם מזכיר המדינה ג'ורג' ס. מרשל¹

וושינגטון, 8 במאי 1948

 

רקע היסטורי

עד שהעצרת יושבת על המדוכה, התקרב התאריך הגורלי של 15 במאי. עוד בשבוע השני של אפריל התכנס בתל-אביב הוועד הפועל הציוני המצומצם לדון בהכנות לקראת מועד היסטורי זה. לפי החלטתו [ב-12.4.1948] הקימו הנהלת הסוכנות היהודית והוועד הלאומי במשותף שני מוסדות של שלטון יהודי מרכזי – "מועצת העם הזמנית" כמוסד מחוקק בן 37 חברים מכל שדרות הציבור, ו"מינהלת העם" כמוסד מבצע בן 13 חברים ["הי"ג"] שייצגו את המפלגות העיקריות ביישוב.

בהחלטת העצרת סומן התאריך של 1 באפריל להקמת מועצות הממשלה הזמניות לשתי המדינות, ממונות על-ידי "ועדת הביצוע" של או"ם לאחר "התייעצות עם המפלגות הדמוקרטיות והארגונים הציבוריים". אבל "ועדת הביצוע" שותקה, התאריך חלף, והמוסדות היהודיים החליטו כי עת לעשות – לשם שמירה על החיים וקידום עניין העצמאות, ותוך ביטחון כי הם פועלים ברוח החלטת או"ם, אשר הגשמת כמה מסעיפיה, שכבר חל מועדם לצאת לפועל, נמנעה על-ידי הנסיבות. צעד זה היה מכוון לשמש הן הכנה מעשית לקראת העצמאות, הן הפגנה מדינית כלפי העצרת וכל שאר הגורמים להחלטתו הנחושה של היישוב העברי בארץ להתקדם ללא רתיעה לקראת ייעודו הממשמש ובא.

משנוכחה מחלקת המדינה של ארצות-הברית לדעת, כי מנוי וגמור עם היישוב העברי להכריז על עצמאותו מייד עם סיום המנדט, תקפה אותה עצבנות יתרה, אשר על גורמיה מדובר בפרק הבא. המחלקה גמרה אומר למנוע, ויהי מה, את הפורענות המתרגשת לבוא – הכרזת העצמאות היהודית, העלולה להצית מדורה גדולה במזרח התיכון אשר אין לשער את תוצאותיה. המחלקה נואשה מלהפיק תושייה רבה מהעצרת, ולכן פתחה במשא-ומתן ישיר עם היהודים והערבים במגמה לדחות את הקץ. הופעל לחץ רב על הסוכנות היהודית בניו-יורק, הן במישרים הן תוך ניסיון לגייס ללחץ מסייע אישים וחוגים בקרב היהדות האמריקנית, כי תסכים להסדר-ביניים כלשהו ולא תמצה את הדין [כלומר, תפעל למניעת הכרזת המדינה].

נשמעה הצעה מפוצצת להטיס את נציגי הסוכנות והוועד הערבי באווירונו של הנשיא לארץ, למען הביא שם לידי הסכם על הפוגה שתאפשר דיון על "הסדר". תוכנית חסרת שחר זו נדחתה לחלוטין מהצד היהודי, ואין ספק כי גם הצד שכנגד לא היטה לה אוזן. אז באה הצעה חדשה, לדחות את ביטול המנדט לשבועיים – האנגלים, כאילו, היו מוכנים לזאת – כדי לתת שהות למשא-ומתן. שוב ענתה הסוכנות בשלילה, אך ההצעה עצמה נראתה חשודה מבחינת כוונותיה של אנגליה, ולכן פנה רושם הדברים בשאלה בעניין זה לאיש אחראי במשלחת הבריטית. הלה השתומם: מה מתארים לעצמם האדונים האלה? הפרלמנט שלנו קיבל חוק על הסתלקותנו מהמנדט ב-15 במאי 1948, המלך כבר אישר את החוק, האומנם נעשה עצמנו לצחוק?

לבסוף הופיעה תוכנית מסויימת, מפורטת לסעיפיה, עטופה במעטה של הפוגה או שביתת-נשק, מכונה לפי זה "משטר הפוגה זמני", ולמעשה מכוונת לשמש הסדר מדיני לזמן בלתי-מוגבל.

וזו תמצית ההצעה:

שלושת הסעיפים הראשונים נלקחו מהחלטת מועצת הביטחון על ההפוגה: א) הפסקת כל פעולה צבאית; ב) איסור כניסת כוחות מזויינים או מיועדים ללחימה; ג) איסור יבוא נשק. על אלה נוסף סעיף ד) כל מי שנמצא חייב באלימות יגורש או ייאסר (הערבי הזר יגורש והערבי או היהודי הארץ-ישראלי ייאסר). מכאן ואילך סעיפים הקובעים את אופי ההסדר המדיני ל"תקופת ההפוגה": ה) השלטונות הקיימים – כערבים כיהודים – יפעלו כ"משטר הפוגה זמני" (Temporary Truce Regime) באזורים שהם חולשים עליהם; ו) לא יוכרז על מדינה ריבונית בכל הארץ או בחלקיה, ולא תוגשנה בקשות להכרה בינלאומית; ז) "ועדת הפוגה" של או"ם תסדיר את היחסים ושיתוף הפעולה בין היהודים והערבים; ח) ועדת ההפוגה תסדיר את חופש התנועה בארץ; ט) כל אלה שנעקרו יחזרו למקומות-מושבם;
י) החוקים הקיימים – זאת אומרת, חוקי המנדט – יעמדו בתוקפם, אלא אם כן תחליט ועדת ההפוגה של או"ם אחרת; יא) ועדת ההפוגה תסדיר את העלייה; יב) יובטחו חסינות המקומות הקדושים וחופש הגישה אליהם.

לגבי העלייה הובטחו 4,000 רישיונות לחודש, אך הדבר לא פורש בטיוטה הכתובה, כדי לא להכביד, כפי שהוסבר, על השגת הסכמתם של הערבים להסדר כולו.

 

עד כאן ההצעה.

שיקולי היחסים עם ארצות-הברית והחששות החמורים למצב שיתהווה בארץ – אם יוצאו לפועל איומי הפלישה הערבית ולא תבוא עזרה מצד או"ם – חייבו לברר כל אפשרות, אבל להצעות הללו של מחלקת המדינה הובעה התנגדות גמורה, ובמכתב למזכיר המדינה ג'ורג' מרשל מ-29 באפריל צויינו נימוקיה העיקריים:

ראשית, משמעה של התוכנית הוא דחיית העצמאות לאלתר והעמדת סיכויי השגתה לעתיד לבוא בספק רב.

שנית, כיוון שהגשמתה היעילה של ההפוגה מחייבת נוכחותם ופעולתם של כוחות צבא ניכרים, ממילא משתמע כי הכוונה היא להחזיק צבא בריטי בארץ-ישראל כחיל כיבוש ושלטון בארץ. גם הוצבע על אי-השוויון הכרוך בתוכנית ההפוגה לגבי רכישת נשק ואימונים: כיוון שהמשטר המוצע חל רק על תחומי ארץ-ישראל, תהיינה המדינות הערביות חופשיות לרכוש נשק ולהכינו להתקפה בעתיד, ואילו ערביי ארץ-ישראל יוכלו להתאמן בארצות השכנות; לעומת זה, יהודי ארץ-ישראל לא יוכלו לרכוש נשק, גם לא לעסוק באימונים אשר אותם יוכלו לבצע רק בתחומי הארץ.

בכל השיחות הובע הסירוב לדון בתוכנית כלשהי הכופפת את העלייה גם להבא לשלטון זר, וכן הובעה השתוממות על העדר כל זיקה בין ההצעה לבין החלטת כ"ט בנובמבר.

התנהלה מלחמת עצבים נמרצת, נשמעו איומים מאיומים שונים, והאווירה רחשה שמועות סלף. כדי להבהיר את העמדה ביקש רושם הדברים ערב טיסתו לארץ פגישה עם מזכיר המדינה עצמו.

בישיבת מינהלת העם בתל-אביב, ב-12 במאי, נמסר [מפי משה שרת] על השיחה דין-וחשבון זה [ראו הדוח המלא בנספח (פרק כ"ח)]:

 

*   *   *

 

המגעים האחרונים שלנו עם אנשי מחלקת המדינה היו מלווים איומים מצידם. אומנם, האיומים החריפים ביותר לא הושמעו באוזנינו אלא הגיעו אלינו בעקיפין. אחרים שמעו אותם ומסרו לנו. במישרים נאמרו לי שני דברים שנשמעו כאיומים:

ראשית, אם לא נקבל תוכנית שביתת-הנשק שלהם – שלמעשה הייתה תוכנית להסדר מדיני – ילכו הם למועצת הביטחון ויבטיחו רוב להכרזת המצב בארץ כמסכן את השלום הבינלאומי ואז, אם לא נקבל אנחנו את הדין, או אם ימרו הערבים את פי מועצת הביטחון, תיגש המועצה להטלת עונשים על הצד הסרבן ואנו נהיה אנוסים, בסופו של דבר, לקבל אותה תוכנית של שביתת-נשק שהם הציעו לנו מראש.

שנית, נאמר בפשטות: אם אתם הולכים בדרככם, אזי אין לכם שום תביעות לעזרה מצידנו במקרה של פלישה (כאילו עד עכשיו עזרו לנו!); רצונכם להילחם – תילחמו כאוות נפשכם, אבל אל תבואו אחר-כך אלינו!

דווקא בשיחה האחרונה עם [מזכיר המדינה ג'ורג'] מרשל, לא נשמעו איומים ישירים, אבל היו אזהרות. ניכרת היתה רצינות בלתי-שכיחה מצידם כלפי עניין זה של שביתת-נשק. ראיתי כי בנפשם הדבר. לעיניהם האסון העתיד לבוא אם תפרוץ מלחמה של ממש והם רואים את עצמם מצוּוים לעשות הכל כדי למנוע את הדבר. ההכרזה על העצמאות היא שתמיט את האסון, והדרך לעכב אותה היא על-ידי הטלת משטר של שביתת-נשק.

השיחה ארכה שעה וחצי. אמרתי, כי כל הזמן התאמצתי להבין את עמדת ארצות-הברית משום החשיבות הרבה שאנו מייחסים לגורם זה, ומשום רצוננו בידידות עם אמריקה. השתדלתי לברר אם נוכל להתאים את עמדתנו לשלהם בלי להפקיר עניינים יהודיים יסודיים. לכן השתתפתי בשיחות עם אנשי מחלקת המדינה. אבל טעות חמורה תהיה לראות בהשתתפותי זו סימן כלשהו של הסכמה לעמדתם. להיפך, במהלך השיחות גדלה דאגתנו לעמדת ארצות-הברית וגבר הספק אם נוכל להגיע ללשון משותפת עמה.

יש שאלה אחת יסודית ונוקבת: מה רוצה ממשלת ארצות-הברית? אנה פניה מועדות? אם רצונה באמת ובתמים כי תקום מדינה יהודית, והיא נכונה גם לסייע להקמתה, אלא שהיא רואה קשיים ומנסה למצוא דרך לסלקם – זהו עניין אחד. אולם אם לא ברור כלל כי ממשלת ארצות-הברית רוצה במדינה יהודית, או אם ברור כי אין היא רוצה בכך, והצעתה אינה מכוונת אלא לשמש שלב בדחיית ההכרזה על המדינה על-מנת לבטל אפשרות זו לחלוטין – אזי זהו עניין אחר לגמרי, ואין כל תקווה להשיג את הסכמתנו לו.

על הצגה זו של השאלה לא באה תגובה חיובית. ואז אמרתי:

"אנחנו עומדים על סף הגשמת התקווה של מאות על מאות שנים – לפני גמר ביצועו של מפעל אשר שלושה דורות השקיעו בו את מאמציהם. אנו מרגישים, כי הדבר ממש לפנינו – עלינו רק להושיט יד ולקחתו. זוהי הזדמנות בלתי-חוזרת בדברי ימיו של עם. ניתן את הדין לפני ההיסטוריה היהודית אם נסכים לדחייה כלשהי בלי שיהא לנו ביטחון, כי הדבר קוֹם יקום לאחר הדחייה.

ממשלת ארצות-הברית לא עזרה לנו להקים את המדינה – היא עמדה לימיננו רק על-ידי הצבעתה בעצרת, ואנו מעריכים זאת מאוד-מאוד ולעולם לא נשכח את הדבר. אבל את המלחמה שהייתה לנו בארץ עשינו לבדנו וללא עזרה. כאשר ביקשנו נשק – לא ניתן לנו; ביקשנו הדרכה צבאית –אף זו לא ניתנה; אפילו לוחות ברזל לשריוּן האוטובוסים לא קיבלנו – יש מכתב החתום בידי מזכיר המדינה עצמו, כי אי-אפשר לתת לנו לוחות שריון, מפני שגם עליהם חל האיסור.

הגענו למה שהגענו בכוחותינו-אנו בלבד. עכשיו אין לפנינו שאלה של השגת עזרה מארצות-הברית. קיימת רק שאלה של מניעת הפרעה. ארצות-הברית באה עכשיו להפריע על-ידי התוכנית שלה להקמת המדינה היהודית. לנו נראה, כי פתוחה לפניה דרך אחרת. היא יכולה לומר לערבים: עשינו ניסיון לסגת מההחלטה של 29 בנובמבר, אבל הדבר לא הצליח בידינו. האומות המאוחדות אינן מקבלות את הדבר. בינתיים נפלו מאורעות בארץ, חלה התפתחות שלמה, נוצרה מציאות חדשה, לגמרי לא באשמתנו. הן אנו לא נקפנו אצבע לעזור להם – גם מנענו עזרה כשביקשוה מאיתנו – אבל אין אנו יכולים להתעלם מהמציאות הזאת ובלית-ברירה אנו חוזרים להחלטה הקודמת, ההולכת ומתגשמת ממילא".

והוספתי:

"קצב מעבר השלטון בארץ למעשה הולך ומואץ מיום ליום – הן מבחינת השטח והן מבחינת התפקידים. כל מנהיגות שתנסה עכשיו לשבור את התנופה הזאת – תטואטא מהבמה. אבל אין זו בשבילנו שאלה של פופולריות. היינו פעמים רבות בלתי-פופולאריים. השאלה היא מהם צורכי החיים ומה עומד בניגוד גמור להם. ידנו לא תהיה במעל הזה. אנו נדרשים לדחות את העצמאות במו ידינו. אנו נדרשים להסכים לשלטון זמני, שייקרא 'משטר ההפוגה הזמני' – דבר שאין לו זכר בהחלטת העצרת. פירושו של דבר כי אנו מתבקשים לנתק את עצמנו מאותה החלטה. לגבי העלייה אנו נדרשים להסכים להמשך המצב הקיים – להסכים כי מ-15 במאי ואילך יהיה השלטון על העלייה לא בידינו אלא שוב בידי רשות זרה, אשר אומנם תהא חייבת להעניק לנו מספר רישיונות מכובד, אבל היא תהיה השלטת. זאת ועוד: כל החוקים הקיימים נשארים בתוקפם; כל ההכנות שעשינו לקבלת השלטון לידינו בטלות; התחיקה לא תהיה ברשותנו. איך נוכל להסכים לכל אלה?

כאן פרץ ויכוח עם לוֹויט, אשר אמר: "אתם מניחים, כנראה בביטחה יתרה, כי הלגיון הערבי לא יפגע בכם וכי יעלה בידיכם להגיע לידי הסכם עם עבדאללה. תתחיל פלישה ותהיו בצרה גדולה – אל תבואו אז אלינו בטענות!"

לבסוף אמר מרשל: "כל מה שאמרת נחקק בזיכרוני. אני מבין היטב את משקל הנימוקים האלה. לא לי לייעץ לכם מה עליכם לעשות. אבל דווקא כאיש צבא רצוני לומר לכם: אל תסמכו על היועצים הצבאיים שלכם. הם עכשיו שיכורי הצלחה לאחר הניצחונות שנחלו. מה יהיה אם תבוא פלישה ממושכת? האם אתם מביאים בחשבון איך זה יחליש אתכם? היה לי ניסיון כזה בסין, כאשר נשלחתי לשם לתווך בין שני הצדדים הניצים. דווקא באותו שלב היה לצד אחד (מחנה צ'אן קיי שק) ניצחון קל, ולכן סירב להתפשר. ומה יצא? עכשיו הם נלחמים זה שנתיים – וכבר הפסידו את מנצ'וריה. אם יתברר כי צדקתם ותקימו את המדינה היהודית – אהיה מאושר. אבל זוהי אחריות חמורה מאוד".

אמרתי לו, כי אנו מייחסים חשיבות רבה להשקפותיו, ואם ישמע כי החלטנו אחרת – ידע-נא כי עשינו זאת לא מתוך הקלת ראש בעצתו.

 

הערות

1.      בשיחה זו נכחו גם סגן מזכיר-המדינה רוברט לוויט ונציג הסוכנות היהודית בוושינגטון אליהו אילת [זיכרונות אליהו אילת על שיחת משה שרת עם ג'ורג' מרשל מובאים בספרו המאבק על המדינה, כרך ב' עמ' 649-647, עם עובד והספרייה הציונית, 1982]. ר' להלן בפרק 28 (נספח): מ' שרת על השיחה עם ג' מרשל בדוח שמסר למינהלת העם, 12.5.1948. דוח מ' שרת על השיחה, שכתב באנגלית מייד לאחריה, מובא ב"תעודות מדיניות ודיפלומטיות, דצ' 1947-מאי 1948", גדליה יוגב, יהושע פרוינדליך, מיכל אנגל, ימימה רוזנטל (עורכים), (גנזך המדינה,תש"ם), עמ' 757–769.

2.      צ'יאן קאי שק.