הערה במועצת הביטחון

    ניו-יורק, 23 באפריל 1948

 

רקע היסטורי

אבל ההפוגה לא יצאה לפועל. הארץ הייתה אחוזה להבות. במינהל, בתחבורה ובסדרי הביטחון שררה אנדרלמוסיה. המוסדות היהודים הכריזו שוב ושוב, כי ה"הגנה" מוכנה להפסיק אש מייד כשתחדלנה ההתקפות של הצד שכנגד, אבל ההתקפות הערביות לא חדלו. בו-בזמן הוכה היישוב הערבי בבהלת מנוסה. יציאת הערבים, שהחלה בממדים קטנים מייד עם פרוץ ההתפרעויות, התרחבה והלכה והקיפה המונים. כל הניסיונות של היהודים לעצור בעדה ולהגיע לידי הפסקות-אש מקומיות עלו בתוהו. במועצת הביטחון נמשכו ויכוחי סרק. רושם עז עשתה בינתיים הידיעה על שחרור חיפה וכיבושה בידי כוחות ה"הגנה" ב-22 באפריל, ועל יציאתם בהמון של התושבים הערבים מהעיר על אף קריאות היהודים כי יישארו. נציג הוועד הערבי העליון הודה בפה מלא בישיבת המועצה מ-23 באפריל, כי "הערבים (בחיפה) סירבו להיכנע להפוגה שהייתה ממיטה עליהם קלון; הם העדיפו לנטוש את בתיהם ורכושם וכל מה שהיה להם בעולם ולצאת את העיר". וג'מאל אל-חוסייני הוסיף: "מעולם לא הסתרנו את העובדה כי אנחנו פתחנו במלחמה . . . אבל אם תבוא בחינת המצב כולו מחדש ויתוקן העוול, אז נסכים להפוגה". הנציג הבריטי הרשיע את הערבים על המפלה שנחלו בחיפה, אך האשים את היהודים בתוקפנות במקומות אחרים. נציג הסוכנות היהודית הוכרח לעמוד בחזית כפולה – מול הערבים מזה והבריטים מזה – והיה חייב לטפל בשני מישורי הבעיה: המאורעות השוטפים וסכנת החמרתם בקרוב.

 

*    *    *

 

. . . אשר לטבריה, לפי הידיעות שבידינו הוסכם שם על הפסקת-אש מקומית בין היהודים והערבים. ההסכם נשמר שבועיים או שלושה. בסופו של דבר הוא הופר על-ידי הערבים – ולא על-ידי אנשי המקום כי אם על-ידי ערבים שבאו מבחוץ. היהודים ערכו אז התקפת-נגד כדי לגרש ערבים אלה מהעיר.

לגבי יציאת הערבים בכללה עלי לציין כי זוהי דרכם – לנטוש את האזורים היהודיים. זוהי יוזמה ערבית ולא יהודית. יש שאנשי המקום נוקטים יוזמה זו, אבל בדרך כלל זוהי שיטתם של המוסדות הלאומיים הערביים ושל הפיקוד הערבי.

המקרה הראשון של פינוי אירע באזור בו שמרו הערבים על השלום ולא נתקלקלה שורת היחסים בינם ובין היהודים. הדבר היה בחלקו המזרחי של אזור תל-אביב ומסביב למושבות העבריות הסמוכות. לא אונה כל רע לאותם ערבים, ואף-על-פי-כן הם נצטוו על-ידי מנהיגיהם לנטוש את מקומותיהם. אחרי זה בא פינוי טבריה, ולבסוף – פינוי חיפה.

אנו סבורים – ויש לנו יסוד לסברה זו – כי זוהי מדיניות מחושבת, המיועדת להציג אותנו כתוקפנים ולנצל את הפינוי כסיסמה להסערת הרוחות בארצות ערב – לעורר אנשים להתגייס ולהניע את הממשלות להתערב במלחמה שבארץ-ישראל, כדי להציל את הערבים, כביכול, מהסכנה הנשקפת להם לנפול קורבן לרדיפה ולהשמדה בידי היהודים. לא נעשה מצד היהודים שום לחץ אשר היה בו כדי להכריח את הערבים לעקור.

העניין השני שרציתי לעמוד עליו קשור בנאומו של נציג הקהילייה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. אני מכיר לו טובה על שעורר את בעיית הלגיון הערבי, שהיא מקור של דאגה בלתי-פוסקת, דאגה הולכת וגוברת, לסוכנות היהודית וליהודי ארץ-ישראל. הדגש כאן אינו דווקא במעמדו של מלך עבר-הירדן כלפי ממשלת הממלכה המאוחדת. לדעתנו הדגש הוא כי הלגיון נתמך על-ידי ממשלת הממלכה המאוחדת בתוקף החוזה הקיים עכשיו בינה לבין ממשלת עבר-הירדן. אותה קיצבה היא המכלכלת את הלגיון, וכן נהנית הממשלה הבריטית מהזכות למנות את מפקד הלגיון וקצינים בכירים אחרים בו.

מטעם זה צייַנו במכתב ששלחנו לפני ימים אחדים לנשיא מועצת הביטחון, כי עם כל הערכתנו להבטחה שניתנה פה על-ידי נציג הממלכה המאוחדת, כי כוחות הלגיון החונים עכשיו בארץ-ישראל יוצאו מן הארץ לפני סיום המנדט, ב-15 במאי, אנו סבורים כי אחריותה של ממשלת הממלכה המאוחדת לאופן השימוש בלגיון ולפעולותיו בעתיד אינה פוקעת עם סיום המנדט, אלא נמשכת והולכת. לאמיתו של דבר, אין אחריות זו תלויה אלא במידה מעטה מאוד בתוקפו של המנדט הארץ-ישראלי, העומד להסתיים, בעוד שהיא תלויה במידה מכרעת בהמשך תוקפו של החוזה שבין אנגליה ועבר-הירדן; כל עוד חוזה זה בתוקפו עומד, יש לראות את ממשלת הממלכה המאוחדת אחראית לדרך הפעלתו של הלגיון.

שמחתי להזדמנות שניתנה לי להדגיש את העניין היסודי הזה  נוכח האיומים הנשמעים בזעם הולך וגובר, ונוכח התכנון המתנהל לפי ידיעותינו בימים אלה, לשיתופו הישיר של הלגיון הערבי בקרבות בארץ-ישראל.

       

רקע היסטורי – סוף דבר

באותה ישיבה הצליחה סוף-סוף מועצת הביטחון לתקוע יתד משלה בארץ – להקים גוף לסידור ההפוגה, שיימצא במקום המעשה וידווח על האירועים למועצה בניו-יורק. לאחר שנכשל הניסיון הקודם של ארצות-הברית להביא לידי שיגור סגל פקידי מזכירות או"ם לירושלים, הציע בישיבה זו השגריר האמריקני אוסטין – בעקבות הצעתו של הנציג הסורי – להרכיב את ועדת ההפוגה מהנציגים הקונסולריים של ארצות-הברית, צרפת ובלגיה – שלוש המדינות החברות למועצת הביטחון, פרט לסוריה, שהיו להן אז קונסוליות בירושלים. הצעה זו נתקבלה, וכך הוקמה ועדת הפוגה ירושלמית, אשר על הרקע הכללי של בלבול רשויות פעל קיומה לא מעט לסבך את המצב.

בינתיים עשה המזכיר הכללי את אשר הוטל עליו, וב-16 באפריל 1948 נתכנסה העצרת. על אווירתו הכללית של כנס זה מסופר משהו בפרק ט"ו. נציג ארצות-הברית פתח את דיוני הוועדה המדינית בביסוס ההצעה לכונן בארץ-ישראל משטר זמני של נאמנות, והודיע במפורש כי הוא מניח על השולחן רק נייר המכיל קווים כלליים של התוכנית ולא טיוטת החלטה המנוסחת כהלכה. אבל הנייר שהונח היה מכובד כשלעצמו והכיל תוכנית מפורטת ביותר למשטר שלטון מורכב ומסורבל. כך ניתן לוועדה עניין ממשי לענות בו, ועם זה נשמרו בעלי התוכנית מצעד רישמי של הצעת טיוטה להצבעה. התוכנית הייתה כדור ניסיון. אין זאת, כי חששה ממשלת ארצות-הברית פן לא יתגבש רוב מספיק בעד תוכנית הנסיגה ונמצאת היא נוחלת מפלה על לא דבר. החשש היה מוצדק. קבלת הפנים שערכה העצרת להצעה החדשה הייתה קרירה ביותר, אם לא שלילית לחלוטין. בבטאו הלך-רוח כללי אמר נציג ניו-זילנד: "העצרת החליטה נכונה, אבל בדרך לא-נכונה – היא לא דאגה לביצוע. עכשיו, מניין שתבוצע התוכנית החדשה? אם דרוש כוח לאכוף אותה, מדוע לא נאכוף את החלוקה? הנדרש מאיתנו אינו החלטות חדשות, אלא החלטיוּת. אל נוסיף לחוסר האחריות של החלטת נובמבר, שהכריזה על חלוקה בלי לדאוג לאכיפתה, את חוסר האחריות הסופי של כניעה לכוח בלתי-חוקי". ברוח זו דיברו נציגי שוודיה, אוסטרליה, ברזיל ואחרים. כל אלה הזהירו מהורדת קרן או"ם על-ידי נסיגה ממדיניותו הקודמת, שהוכרזה כה חגיגית. ברית-המועצות הביעה התנגדות מוחלטת לנאמנות, בה היא ראתה בראש וראשונה החזרת שלטון המערב בארץ ליושנו. הערבים שׂשׂוּ לכישלון החלוקה, אך לא גילו שום התלהבות לאמצאה האמריקנית וביקשו לדעת מה יבוא אחריה. נציג צרפת עשה ניסיון לרכז תשומת לב הוועדה בבעיית גורלה של ירושלים ותבע טיפול מיוחד בארגון משטר בינלאומי זמני לעיר הקודש.