דברים במועצת הביטחון

    ניו-יורק, 15 באפריל 1948

 

רקע היסטורי

בישיבתה ב-1 באפריל קיבלה מועצת הביטחון את שתי הצעותיה של ארצות-הברית: הראשונה – פה אחד, והשנייה – בהימנעות ברית-המועצות ואוקראינה.

הנשיא התורן של מועצת הביטחון, מר לופז מקולומביה, ניסה לזמן את שני הצדדים כדי להביאם לידי הסכם על הפוגה. הניסיון נכשל עקב סירובו של הוועד הערבי העליון להכיר בסוכנות היהודית. ב-15 באפריל הגיש הנשיא הצעת החלטה משלו לפיתוח תוכנית ההפוגה. הצעה זו באה לחזור ולדרוש הפוגה גמורה בארץ, להכיר בסמכותה ובאחריותה הביטחונית של ממשלת המנדט עד לסיומו, ובשלב זה להניח חופש פעולה לכוחותיה הצבאיים, לחייב את הצדדים לשיתוף-פעולה עם שלטון המנדט ולהימנעות מכל פעילות מדינית הפוגעת בזכויותיה של אחת העדות, למנוע כניסתם לארץ של "אנשים המסוגלים לשאת נשק", לחייב את שלטון המנדט להבאת הצדדים לידי קיום ההפוגה, להטיל על המזכיר הכללי לשגר שלושה מחברי המזכירות לארץ על-מנת לפקח על ההפוגה בשיתוף עם שלטון המנדט, ולהבטיח את חסינות המקומות הקדושים. ארצות-הברית הביעה תמיכתה בהצעה, ושוב נתחייבו תגובות מצד הסוכנות היהודית, שבאו לידי ביטוי ב-15 וב‑16 באפריל [מפי משה שרת]. אחת מנקודות התורפה בהצעה החדשה היתה הסכנה שנשקפה ממנה לעליית גברים בגיל צבא.

 

*   *   *

אדוני הנשיא,

הנציגים שדיברו זה עתה ונתנו ביטוי לרגשות כה אצילים, בכנות כה עמוקה ובלשון כה נאה, דנו בעניין העיקרי – עניין השקט והשלום – במידת-מה של הפשטה. אולם הדבר המונח לפנינו אינו רק קריאה ערטילאית של מועצת הביטחון לשני הצדדים לחדול ממעשי אלימות. מונחת לפנינו טיוטת החלטה הנכנסת לפרטי ההסדר הזמני המוצע והמנסחת את הוראותיה במידה רבה של דיוק.

לפיכך רצוני להניח, כי ייסלח לי אם אגזול קצת מזמנה של מועצת הביטחון בהסיבּי תשומת-לבה לבעיות המסויימות והממשיות העומדות להכרעה – אלו הנובעות מהניסוח המיוחד שננקט לגבי עניין ההפוגה בארץ-ישראל בטיוטת ההחלטה, אשר כפי שניתן לי להבין, עומדת מועצת הביטחון עכשיו להצביע עליה. להצדקתי הנני להדגיש, כי הנקודות שאני מתכוון להן נוגעות נגיעה חיונית ביותר לאינטרסים חשובים, אשר ייתכן שתהיה להם משמעות מרחיקה לכת.

 

הפוגה של ממש או טיח תפל?

שאלת ההפוגה בארץ-ישראל הוצגה במועצת הביטחון במסגרת של הצעה כללית, שבאה לסלק את התוכנית שקיבלה העצרת לגבי כינון השלטון בארץ להבא, ולשים במקומה פתרון שונה לגמרי לבעיית ארץ-ישראל – פתרון אשר הסוכנות היהודית לא ראתה לעצמה כל אפשרות לקבלו.

הנה כי כן, ברור כי הצעת ההפוגה מכריעה מלכתחילה את הכף בכובד רב נגד היהודים. יתרה מזה, הרי נוסח ההחלטה על ההפוגה, כיוון שמדובר בו רק על הפוגה בין העדה היהודית לבין העדה הערבית של ארץ-ישראל, נמצא מתעלם מהיסוד העיקרי במצבה הנסער של הארץ בימים אלה, הלא הוא פלישתם של כוחות צבא מבחוץ, המאורגנת על-ידי ממשלות המדינות הערביות השכנות, חברות לאומות המאוחדות, ובכללן סוריה, שהיא חברה גם במועצת הביטחון, והנסבלת על-ידי המעצמה בעלת המנדט.

החלטת מועצת הביטחון (מ-1.4.1948) תבעה מ"הקבוצות הערביות והיהודיות" בארץ-ישראל לחדול ממעשי אלימות. לא נכללה בה שום דרישה כלפי המדינות הערביות השכנות להפסיק בתחומן שלהן את הגיוס, האימון והחימוש של גייסות צבאיים – המתנהלים לשם התערבות מזויינת בארץ-ישראל – וכן את עצם שליחתם של כוחות כאלה מעבר לגבולותיהם על-מנת שיחדרו לארץ-ישראל. לפי ידיעות מהימנות שנתפרסמו בעיתונות, הרי תוך היומיים או שלושת הימים האחרונים, נפתח גל חדש של פלישה, בפרוץ יחידות צבא גדולות נוספות מן הארצות השכנות לתוך ארץ-ישראל ובחדור לתוכה משלוחי נשק חדשים משם.

אף-על-פי-כן, הכריזה הסוכנות היהודית על הסכמתה להיכנס להסדר של הפוגה, למען יושם קץ להרס ולשפיכת הדמים, העושים עכשיו שמות בארץ וקוצרים יבול הולך ורב של קורבנות אדם. עם כל נכונותה לתרום את מלוא חלקה להחזרת השלום לישנוֹ ללא דיחוי, ביקשה הסוכנות היהודית להבטיח שני יעדים עיקריים: ראשית, כי ההפוגה תהא יעילה ולא תשמש חיפוי ומחסה להכנת תוקפנות חדשה; שנית, כי כריתת ההפוגה ומילויה לא יסכנו אינטרסים יהודיים מוצדקים וארוכי-טווח ולא יחרצו מראש את דין הבעיה העיקרית העומדת עכשיו על הפרק.

לפי זה קיבלה הנהלת הסוכנות היהודית בארץ-ישראל ב-4 באפריל 1948 את ההחלטה הבאה בעניין הצעות ההפוגה:

הסוכנות היהודית מקדמת בברכה את מאמצי מועצת הביטחון להביא לידי הפסקת מעשי האיבה בארץ-ישראל ולמנוע התחדשות שפיכת הדמים בעתיד. יהודי ארץ-ישראל נאלצו להגן על עצמם מפני שרשרת ההתקפות שפתחו בהן הערבים מ-1 בדצמבר 1947. האחריות למצב השורר בארץ מוטלת גם על המעצמה בעלת המנדט, אשר על אף התחייבויותיה והצהרותיה הפומביות לא שמרה על החוק והסדר, לא מנעה את פלישתן של כנופיות גרילה ערביות מאורגנות מן המדינות השכנות, סיפקה נשק למדינות הערביות ששלחו את הכנופיות הללו לארץ והניחה לפולשים הזרים להקים לעצמם מחנות-צבא על אדמת ארץ-ישראל, לשבש את התחבורה בחלקים שונים של הארץ ולשים מצור על ירושלים.

הסוכנות תסכים ברצון להפוגה צבאית, אשר תשים קץ מיידי ויעיל לכל מעשי האלימות, תשליט מחדש את חופש התנועה בכל דרכי הארץ, תחדש את הגישה החופשית למקומות הקדושים, תסלק את כל הגייסות והכנופיות הזרים, תרחיק את כל יחידות הלגיון הערבי לעבר-הירדן ותמנע בעד חדירתם של כוחות זרים כאלה לארץ-ישראל גם בעתיד. למען תהא הפוגה כזו יעילה, הכרחי להקים ועדה בינלאומית לפיקוח על הגשמתה. הסוכנות היהודית לא תוכל לסמוך בעניין זה על השלטונות הבריטיים.

צריך שיהא ברור מראש, כי הפוגה זו לא תפריע לעלייה היהודית ולא תפגע בהכנות הנעשות עכשיו בשטח המדינה היהודית להבטחת שרותי ציבור חיוניים ולהקמת שלטון עצמי מייד עם סיומו של המנדט ב-15 במאי.

 

זוהי עמדתה של הסוכנות היהודית גם היום.

הסוכנות היהודית נתכבדה אחרי-כן בהזמנה מאת נשיא מועצת הביטחון לפגישה משותפת, כדי לדון בתנאי ההפוגה. נתקיימה רק ישיבה אחת, קצרה ורישמית, שהשתתפו בה נציגי הוועד הערבי העליון והסוכנות היהודית גם יחד, ולאחריה קיים נשיא מועצת הביטחון כמה שיחות בלתי-רשמיות עם הנציגויות של שני המוסדות, עם כל אחת לחוד.

בתשובה לשאלת הנשיא בדבר התנאים שלפיהם נהיה מוכנים לכרות הפוגה, הגדרנו את עמדתנו לאמור:

אילו הייתה התוקפנות נגד היהודים פועלם של ערביי ארץ-ישראל בלבד, אזי היינו מוכנים להסכים להפוגה ללא כל תנאי. למעשה, לא היה במקרה כזה כל צורך בהפוגה רישמית ובמשא-ומתן עליה בהשתתפותנו, שכן די היה בהפסקת-אש מצד הערבים, למען הביא לידי הפסקה מיידית של כל תגובה מזויינת נגדם מצד היהודים.

אולם המצב הצבאי בארץ-ישראל נשתנה תכלית שינוי על-ידי הפלישה לארץ מבחוץ. עצם נוכחותם של כוחות מזויינים זרים על אדמת ארץ-ישראל הריהי פעולה תוקפנית מתמדת נגד היהודים. אם לא יסולקו כוחות אלה, ואם לא יוצב תריס בפני פריצות מזויינות נוספות, תהיה ההפוגה מתנה-מן-השמים לתוקפן, שכן בחיפויה וללא כל חשש להפרעה כלשהי מצד היהודים, יוכל הפיקוד הערבי להביא לארץ תגבורות נוספות, לתפוס את המישלטים הרצויים לו, לשכלל את מערך כוחותיו ולעמוד הכן להתקפה מחודשת בתנאים עדיפים מהקודמים.

לפיכך עלינו להתנות את ההפוגה בתנאי בל-יעבור, כי היחידות המזויינות שהוכנסו לארץ מבחוץ יוחזרו, וכי לא תורשה שום חדירה נוספת של כוחות כאלה.

זוהי בקצרה עמדתנו, כפי שהוסברה לנשיא מועצת-הביטחון.

יושם נא לב, כי שני התנאים שהצגנו צבאיים גרידא. הם כרוכים בעצם טבעה של ההפוגה ומיועדים להבטיח כי ההפוגה תהא אמיתית ולא מעשה של אחיזת עיניים. לא הצגנו שום תנאים מדיניים לגבי ההפוגה, אבל קלטנו מהשאלות שהציג לנו נשיא מועצת הביטחון, כי אכן הצד שכנגד התנה את הסכמתו בתנאים מדיניים. לאלה הוכרחנו להתנגד.

לאור ההערות הכלליות האלו, יש ברצוני עכשיו, ברשותו של הנשיא, לטפל במידת-מה של פירוט בהוראות הכלולות לגבי ההפוגה כטיוטה שנמסרה לנו אתמול, ועכשיו היא מונחת לפני מועצת הביטחון.

כהערה כללית ראשונה אציין, כי תוכנית ההפוגה המותווה בזה מבוססת על ההנחה, כי מימשל המנדט הקיים בארץ-ישראל ימלא את התפקיד המוטל עליו על-פי המנדט לשמור על החוק והסדר. והנה, לגמרי מחוץ לשאלה אם אפשר לסמוך
על בעלת המנדט הנוכחית כי תמלא תפקיד זה – נוכח כל פרשת התנהגותה בזמן האחרון – הרי ברור מהלשון שבה מנוסח הסדר ההפוגה המוצע, כי הוא מיועד להיות בר-תוקף רק לתקופה הקצרה שנותרה מהיום ועד 15 במאי – יום בו עתיד המנדט להסתיים לפי החלטת ממשלת המנדט, אשר הוכרזה כקבועה במסמרות. זוהי אפוא ההנחה הברורה, שעל יסודה אנו בוחנים עכשיו את הצעות ההפוגה.

וכאן אני פונה, קודם-כל, לאקדמה של טיוטת ההחלטה. סימנה השלישי אומר:

. . . כי ממשלת הממלכה המאוחדת, כל עוד היא נשארת במעמד המעצמה בעלת המנדט, אחראית לקיום השלום והסדר בארץ-ישראל, ועליה להוסיף ולנקוט צעדים לתכלית זו.

עם כל הכבוד למועצת הביטחון, אנו נאלצים לא רק לחלוק על המילה "להוסיף", שמשתמע ממנה כי מימשל המנדט בארץ-ישראל עמד עד כה באחריותו לשמירת השלום והסדר – ולמרבה עוגמת הנפש אין הדבר כן! – אלא עלינו גם להביע התנגדות למתן אישורה של מועצת הביטחון מראש לכל מעשה שתראה ממשלת המנדט לעשותו בתחום הביטחון.

פרשת התנהגותה של ממשלת המנדט בזמן האחרון אינה מניחה לנו שום אפשרות לתת בה אמון כלשהו מבחינה זו. יהיה זה בעינינו ממש אסון אם לאחר אותה פרשה תובטח בדרך זו לממשלת המנדט תמיכה בינלאומית מלאה לגבי כל דבר אשר תעשה או תחדל מעשותו לפי ראות עינה.

לכן הנני לתבוע, בכל הכבוד, כי באותו משפט תסתפק מועצת הביטחון בציון העובדה, כי ממשלת המנדט "אחראית לשמירת השלום והסדר כל עוד המנדט קיים" - ותשמיט את כל השאר.

לגבי סעיף 1, תת-סעיף א' עלי לציין, כי הדרישה הכלולה בו להפסקת כל פעולה בעלת אופי צבאי או צבאי-למחצה רחבה היא יתר על המידה מכדי שתהא מעשית. היא עלולה להתפרש כגוזרת על הפסקתם של כל סידורי ההגנה התקינים, שבלעדיהם תאחז את היישוב היהודי הרגשת חוסר ביטחון ואי-שקט, אשר תהיה לרועץ לכל הפוגה. לכן מציעה הסוכנות היהודית כי כאן ייאמר: "הפסקת כל מעשי אלימות, טרור וחבלה".

 

אגב הפוגה – אל-געת בעלייה!

שאלה בעלת חשיבות יסודית מתעוררת לגבי תת-סעיף ב', המכיל את האיסור החשוב ביותר והמבורך ביותר על כניסת כנופיות או יחידים מזויינים מבחוץ. איני צריך לומר, כי אנו מסכימים בלב שלם עם האיסור המנוסח בלשון זו, אבל לא נוכל להסכים להרחבת האיסור עד לכלילת "אנשים . . . המסוגלים לשאת נשק", כיוון שנוסחה זו עלולה לפגוע בעלייה היהודית. לא נוכל בשום פנים להסכים, כי עולים יהודים לארץ-ישראל, ואחת היא מה גילם ומצבם הגופני, יהא דינם כדין אותם בני-אדם הנשלחים עכשיו לארץ-ישראל תוך הפרת גבולותיה, בכוונה תחילה לחבל בשלום הארץ ולבצע פעולות תוקפניות נגד היהודים ונגד סמכות האומות המאוחדות. בני-אדם אלה אין להם אף קורטוב של זכות משפטית או מדינית להימצא בארץ-ישראל, הם באים לשם כשהם מודים בפה מלא, כי מטרתם היא להפר חוק ולבַלע את השלום. לעומת זה, העולים היהודים באים לארץ בתוקף זכות שהוכרה באורח בינלאומי. ארץ-ישראל היא ביתם והם באים לחיות בה. אין לסבול את השוואתם של שני סוגים אלה זה לזה. אנו תובעים כי המילים "המסוגלים לשאת נשק" תימחקנה, ובמקומן ייאמר: "המזויינים או הנכנסים לארץ-ישראל לשם השתתפות בקרבות".

אשר לסעיף ג', עלי לציין כי כפי שהוא מנוסח הריהו מרחיק לכת וכוללני יותר מדי. הוא עלול להתפרש כמטיל לכל משך ההפוגה איסור בהיקף עולמי על רכישת נשק על-ידי היהודים לצורכי התגוננותם העתידה, בעוד שהוא מניח חופש למדינות הערביות לצבור כל כמות של נשק שיהיה ביכולתן לרכוש, אפילו בתוך תקופת ההפוגה, לצורכי מלחמתן בארץ-ישראל לעתיד לבוא. לכן הננו תובעים, כי סעיף זה יתוקן וייאמר בו: "להימנע מיבוא נשק וחומרי מלחמה", אגב מחיקת כל התייחסות לרכישה.

בעיה בעלת חשיבות מרחיקה לכת ביותר מתעוררת לגבי תת-סעיף ד'. כאן נדרש כל צד "עד לעיונה הנוסף של העצרת בשאלת עתיד השלטון בארץ-ישראל, להימנע מכל פעילות מדינית העלולה לפגוע מראש בזכויות, בתביעות או בעמדות של כל אחת משתי העדות". עצם שילובו של נושא מדיני בהחלטה על הפוגה צבאית עשוי לשבש את העניין, ואנו תובעים את מחיקתו של תת-סעיף זה כולו. אם לא תתקבל מחיקת תת-סעיף זה על דעת מועצת הביטחון, נציע כי הוא יתוקן כלהלן: קודם-כל, המונח "פעילות מדינית" אינו נראה לנו; הוא סתמי יותר מדי וניתן להתפרש כמתייחס לכל אסיפה, לכל נאום פומבי, לכל מאמר בעיתון, לכל החלטה של מוסד. אנו מציעים לשים את המילה "פעולה" במקום המילה "פעילות". להלן, שאלה של פגיעה בתביעות אינה תופסת כלל. תביעתו של אדם יכולה להיפגע רק אם הוא עצמו מוותר עליה או מקפח אותה. אין תביעתו של אדם נפגעת בשום פנים על-ידי מה שעושה הצד שכנגד. לכן אנו מציעים כי המילה "תביעות" תושמט לגמרי.

אבל הקושי העיקרי כרוך במילה "זכויות". לגבי הזכויות אין להניח את המצב בצורתו הסתומה לפי הנוסח שלפנינו, אשר כל אחד יכול לגלות בו פנים כאוות נפשו. הציבור הערבי יכול, למשל, לתבוע כזכותו את הטלת מרותו על כל שטחה של ארץ-ישראל ואת הכנעתו של היישוב היהודי. האומנם אפשר לדרוש מהיהודים להימנע מכל פעולה העלולה לפגוע באותה זכות ימוּרה, אשר הם כופרים בה לחלוטין ואשר הפעלתה תכרית את שורשי קיומם? כאן הכרחית אמת-מידה אובייקטיבית, המוכרת הכרה בינלאומית. לכן אנו מציעים כי תת-סעיף זה יתוקן לאמור: "להימנע . . . מכל פעולה העלולה לפגוע בזכויות או במעמד של כל אחד משני הציבורים לפי המנדט או לפי החלטת עצרת או"ם". במוסד של או"ם לא יוכל להיות ויכוח בדבר תוקפה המלא של החלטת העצרת כל עוד לא נערך בה עיון נוסף בשאלת עתיד השלטון בארץ-ישראל.

 

את מי באים למנות שומר?

ביחס לתת-סעיף ה' עלי להצהיר, כי מימשל המנדט קיפח במו ידיו את זכותו ליהנות משיתוף פעולתו של היישוב והעם היהודי. הוא הפסיד זכות זו על-ידי כל פרשת התנהגותו, שאנסה להגדירה כרצופה חטאים שבמעשה וחטאים שבמחדל – שני סוגי החטאים אשר עליהם נאמר די בהודעותינו הקודמות לפני מועצת הביטחון. אף-על-פי-כן, למען שמירת החיים, נהיה מוכנים לשתף פעולה עם מוסדות שונים של ממשלת ארץ-ישראל הנוכחית בתחומים מסויימים, שבהם נראה את שיתוף הפעולה כנחוץ וכמוצדק. אבל אין להביא בחשבון כלל, כי נתחייב לשיתוף פעולה כללי עם המימשל הבריטי של ארץ-ישראל, אשר התעלם במפגין מאחריותו היסודית ביותר ואפילו פעל בניגוד גמור לה.

תת-סעיף ו' מבקש להגן על ביטחונם של המקומות הקדושים. אנו סבורים כי אין די בזה. יש להבטיח גישה חופשית לכל הקודשים ומקומות התפילה בשביל כל אלה שיש להם זכות קבועה לבקר במקומות אלה ולהתפלל בהם. למשל, אין די לקבוע כי אסור לפוצץ את הכותל המערבי. יש לערוב לחופש הגישה לכותל בשביל כל היהודים, בהתאם לנוהג הקיים מקדמת דנא והמאושר אישור בינלאומי.

ועכשיו אני מגיע לסעיף 2. על אף מעילתו המובהקת של מימשל המנדט הבריטי בחובתו לשמור על החוק והסדר, וכן על אף כישלונו העגום במיוחד, והמעורר חרדה חמורה ביותר, למנוע את פלישתם של כוחות מזויינים מבחוץ, מוצע בסעיף זה להטיל על מימשל זה את חובת הפיקוח על מילוי ההוראות לגבי ההפוגה. אין הסוכנות היהודית יכולה בשום פנים להסכים כי מימשל המנדט נקי מפניות בסכסוך הנוכחי, וכי נכון יהיה להטיל עליו את המשימה הזאת, האחראית ביותר, והמחייבת אובייקטיביות גמורה. ידוע לי, כי יוגש למועצת הביטחון סעיף נוסף בדבר הקמתו של איזה מוסד מיוחד של או"ם, אבל כל עוד לא עמדתי על טיבה של אותה הוראה, ולאור הטיוטה שלפני, עלי להגיד כי אם תעמוד טיוטה זו בעינה, ולא יוקם שום מוסד מוסמך של או"ם לפקח על ההפוגה ולהבטיח את שמירתה, נהיה סבורים כי מועצת-הביטחון לא קבעה למטרה זו סידור יעיל כלשהו.

סעיף 3 מכוון למנוע את חדירתם של כוחות מזויינים נוספים לארץ-ישראל. מה שאמרתי בדבר הביטוי "המסוגלים לשאת נשק" בסעיף 1 תת-סעיף ב' – חל באותה מידה על אותו ביטוי עצמו בסעיף 3. לעומת זה, האיסור כשלעצמו על כניסתן של כנופיות מזויינות וכו' אינו מרחיק לכת למדי. הננו לתבוע, כי ממשלותיהן של המדינות השכנות לארץ-ישראל יידרשו לאסור בתחומיהן את גיוסם ואימונם של כוחות המיועדים לפרוץ במשך הזמן לארץ-ישראל. יתר על כן, לא נאמר בסעיף זה – אף לא באיזה מקום אחר בטיוטה – דבר וחצי-דבר על גורלם של הכוחות המזויינים הזרים הנמצאים כבר בארץ-ישראל. כולם שוכנים במחנות מיוחדים, אשר מקומותיהם ידועים לכל. מכלל שלא נאמר עליהם דבר, מניחה להם טיוטת ההחלטה להישאר באשר הם שם, או אפילו לשנות את מקומם ולבחור באתרים נוחים יותר לפעולותיהם העתידות. כבר אמרתי, כי עצם נוכחותן של כנופיות אלו על אדמת ארץ-ישראל היא בעיני היהודים מעשה תוקפנות קבוע ועומד, ואכן הן משמשות מקור מתמיד של גירוי ומהוות סכנה בלתי-פוסקת. העדר הוראה ברורה להוצאת הכוחות האלה מהארץ מכריח את הסוכנות היהודית להשמיע בעניין זה את הסתייגותה לגבי ההפוגה.

בסיום דברי, אשתמש בהזדמנות כדי להדגיש שוב כי פלישת הכוחות הזרים היא עוקצה של כל המכשלה, וכי התנהגותה של ממשלת המנדט, בהניחה לפלישה זו להתנהל באין מפריע, מכתימה את שמה יותר מכל דבר אחר. עד כה לא ראתה מועצת הביטחון לקבוע בלשון ברורה, ושאינה משתמעת לשתי פנים, את אחריותן של הממשלות הערביות או של ממשלת הממלכה המאוחדת למצב בלתי-נסבל זה של פלישה נמשכת והולכת. מעוּדדות ללא-ספק על-ידי אפס מעשה מצד מועצת הביטחון, עסוקות עכשיו ממשלות החבר הערבי, חברות האומות המאוחדות – לפי ידיעות מהימנות שנתקבלו – בהכנת תוכניות לכיבוש כל שטחה של ארץ-ישראל על-ידי צבאותיהן, שיחצו את גבולותיה מצפון, ממזרח וממערב מייד לאחר סיומו של מנדט הממלכה המאוחדת.

להתייצב מול הבעיה הזאת ולטכס עצה לפתרונה - זוהי חובתה הדחופה ביותר של מועצת הביטחון.

 

רקע היסטורי (המשך)

למחרת היום נמשך הוויכוח על ההצעה הקולומביאנית. בפעם הראשונה נטל את רשות הדיבור נציג הוועד הערבי העליון ג'מאל אל-חוסייני, אשר מצד אחד טען כי לא ההפוגה היא העיקר אלא המשטר שיוקם בארץ לאחריה, ומצד שני ניסה לגולל על הצד היהודי את האחריות להמשך הקרבות. אגב כך פתח בהשמצת הסוכנות היהודית ואמר:

אני מבין היטב למצבם. הסוכנות היא גוף בינלאומי. רוב חבריה אין להם כל קשר ישיר עם ארץ-ישראל. אין להם בנים, בנות ונשים הנשחטים והנטבחים, או החיים בסכנה ליהרג או להיפצע. גם אין להם לעצמם רכוש העלול להיחרב. לכן לא איכפת להם אם תהיה הפוגה או אם יהיה שלום בארץ-ישראל. כל מעיינם הוא לזכות באיזה יתרון מדיני, אשר יקרב אותם למילוי שאיפות ההתנשאות שלהם. אילו היו האזרחים היהודים של ארץ-ישראל מיוצגים פה למישרים, אני סבור כי מועצת הביטחון הייתה מקבלת תמונה אחרת של המצב כולו.

 

תשובת נציג הסוכנות [משה שרת] הייתה כדלהלן:

 

בתוך ארצנו אנו חיים

אין ברצוני להיכנס בוויכוח עם נציג הוועד הערבי העליון בדבר זכות קיומה של הסוכנות היהודית לארץ-ישראל כגוף המייצג יהודים בעולם כולו, אשר כל מעייניהם בארץ-ישראל; ובוודאי לא בהזדמנות זו ובשעה מאוחרת זו. רצוני רק לציין, באורח עובדתי, כי ההחלטה המגדירה את עמדת הסוכנות היהודית והעם היהודי בארץ-ישראל בשאלת ההפוגה, אשר שולבה בהודעתי לפני מועצת הביטחון אתמול, נתקבלה על-ידי הנהלת הסוכנות היהודית היושבת בארץ-ישראל; זאת אומרת, על-ידי אנשים ונשים החיים בארץ-ישראל, המתנסים בפורענויות של הימים האלה, ואשר בניהם ובנותיהם הם בין העומדים על משמר הגנת הישוב העברי בארץ.

הנהלת הסוכנות היהודית בארץ-ישראל חלקה לי כבוד במנותה אותי כנציגה, שתפקידו לעמוד לרשות מועצת הביטחון לשם השתתפות במשא-ומתן על ההפוגה. הנני ארץ-ישראלי ובני משפחתי הקרובים ביותר משתתפים כיום הזה בהגנת עמדות היישוב העברי מהמסוכנות ביותר.

כל הגברים והנשים האלה משתוקקים, כמובן, לחיות, וכן רוצים בחיים בניהם ובנותיהם. אבל כבנים ובנות כה רבים של אומות אחרות בעיתות משבר לאומי וסכנה לאומית, הם רואים את עתיד עמם כנעלה משמירת חייהם האישיים.

 

הוויכוח נמשך. אף-על-פי שנציגי ארצות-הברית וצרפת הסכימו לתיקון שהציע נציג הסוכנות בסעיף שבניסוחו הראשון פגע בעלייה היהודית, עדיין היה צורך לשכנע נציגים אחרים, בייחוד את הדרום-אמריקנים. נציג הסוכנות אמר:

 

כל נימוק כשר להגנת העלייה

ההגדרה האומרת "אנשים המוכשרים לשאת נשק" יש לה, כמובן, היתרון של בהירות ואובייקטיביות גמורה, אבל התוצאה תהיה כי היא תחול ללא יוצא-מן-הכלל על כל מיני בני-אדם. רופא הבא לארץ-ישראל לעבוד בבית-חולים - מאוד ייתכן כי יהיה אדם המסוגל לשאת נשק, ואם יחול האיסור הזה, אסור יהיה להרשות כניסתו של רופא כזה לארץ. גם מורה יכול לקרות מקרהו כי יהיה מוכשר לשאח נשק, וכן יכול להיות כלול בסוג זה נזיר הבא לארץ על-מנת להצטרף לאחד המנזרים – משום גילו ומצבו הגופני. מנזרים יצטרכו במצב כזה לבחור את אנשיהם אך ורק מבין נערים צעירים או ישישים, נזירים מבני י"ח עד מ"ט לא יוכלו בשום פנים לקבל רשות כניסה. נדמה לי, כי זו תהיה תקנה קשה ביותר ובלתי-צודקת לחלוטין כלפי הכנסייה הקתולית וכנסיות נוצריות אחרות. לפיכך, אם הצעתם של נציגי קולומביה וסוריה מתקבלת על דעת מועצת הביטחון כולה יותר מהתיקון שהוצע, כי אז חייבת תהיה המועצה להקדיש תשומת-לב רצינית לאופן ביצועו של איסור זה.