נאום במועצת הביטחון

ניו-יורק, 1 באפריל 1948

 

רקע היסטורי:

בחודש מרס 1948 נמשכו הדיונים במועצת הביטחון על המצב בארץ. בפברואר היו ענייני קשמיר ואינדונזיה שותפים לבעיית ארץ-ישראל בסדר-יומה של המועצה, ואילו במרס הופיע שותף חדש בדמות "מאורעות צ'כוסלובקיה" – עם השתלטותה הגמורה של ברית-המועצות על אותה ארץ באמצעות המפלגה הקומוניסטית. ב-5 במרס נאם במועצה ד"ר סילבר, אשר דרש סמכות מיידית לסוכנות היהודית לארגן מיליציה מזויינת לפי החלטת כ"ט בנובמבר – פעולה אשר אנגליה התנגדה לה בכל תוקף כל עוד המנדט קיים. ארצות-הברית עשתה ניסיון להשיג אישור רישמי, כי המועצה מקבלת עליה את התפקידים שהטילה עליה העצרת, אך הצעתה לא זכתה ברוב הדרוש ולא נתקבלה. כן לא נתקבלה הצעת ארצות-הברית, כי המועצה תעיין אם אין הולך ונוצר בארץ-ישראל מצב המהווה איום על השלום. למעשה, לא הושג רוב במועצה בעד שום צעד פעיל שהיה בו משום ניסיון של השתלטות על המצב הפרוע בארץ. נתקבלה רק ההצעה האמריקנית, כי חמש המעצמות האדירות יתכנסו ביניהן להתייעצות על המצב. התייעצות זו נתקיימה והוזמנו אליה ד"ר סילבר וכותב הדברים. אנגליה לא השתתפה בפגישה ושאר המעצמות לא העלו שום עצה ממשית לפתרון בעיית הביטחון – לא לאלתר ולא לאחר סיום המנדט.

האווירה מסביב למועצת הביטחון הייתה של מבוכה וחוסר ישע, וההצעה שנשמעה מפי נציג קולומביה לעיין מחדש בהסדר כ"ט בנובמבר שימשה אות מבשר רעה.

בישיבת מועצת הביטחון מ-19במרס, לאחר מסירת דוח על התייעצות המעצמות, סיים נציג ארצות-הברית את נאומו בהודעה מפתיעה, כי ממשלתו מחייבת הקמת "משטר נאמנות זמני" לארץ-ישראל למען שמור על השלום וכדי לתת ליהודים ולערבים, המוכרחים לחיות יחד, הזדמנות נוספת להגיע להסכם. השגריר אוסטין הציע, כי מועצת הביטחון תמליץ לפני העצרת על הסדר כזה, ותזמן לשם כך כנס מיוחד של העצרת – ובינתיים תפסיק ועדת ארץ-ישראל את פעולתה.

היה זה מיפנה של 180 מעלות בעמדת ארצות-הברית כפי שנקבעה בנובמבר 1947. ד"ר סילבר הגיב מייד בשם הסוכנות היהודית על דברי השגריר אוסטין, והוקיע את הודעת ארצות-הברית כ"היפוך מדהים ומקומם" של עמדתה הקודמת. הוא הצהיר, כי אם קצרה ידה של הוועדה למלא שליחותה, "יצעד העם היהודי קדימה ברוח החלטת העצרת ויעשה בכוח עצמו כל המוטל עליו על יסוד הצדק והזכויות ההיסטוריות, וכדי להבטיח את קיומו הלאומי".

בישיבת 24 במרס קרא ד"ר סילבר באוזני מועצת הביטחון גילוי-דעת שנתפרסם יום לפני-כן בארץ על-ידי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, וזו לשונו:

"הסוכנות היהודית והוועד הלאומי שמעו בצער ובתמיהה על הנסיגה של נציג אמריקה במועצת הביטחון מהחלטות או"ם, והם מודיעים:

א) העם היהודי והיישוב בארץ-ישראל יתנגדו לכל הצעה העשויה לחבל או לדחות הקמת המדינה היהודית;

ב) אנו שוללים בכל תוקף משטר נאמנות לארץ, אפילו לזמן קצר ביותר. משטר זה פירושו נטישת עצמאותם של ארצנו ועמנו והמשכת משטר צבאי זר בארץ;

ג) כישלונו והתפוררותו של משטר המנדט, שהמשכת שלטונו בארץ נפסלה פה-אחד על-ידי או"ם, מחייבים בואה המהיר של ועדת הביצוע של או"ם לארץ והכרתה המיידית במועצת ממשלה יהודית זמנית, אשר תשתף פעולה עם נציגי או"ם שיהיו אז בארץ;

 ד) בינתיים נעשה כל המאמצים למניעתו או לפחות לצמצומו של התוהו-ובוהו, שמגבירה הממשלה הנוכחית בארץ, ונקיים במידת יכולתנו את השירותים המוזנחים ונהרסים על-ידיה;

ה) ידי העם היהודי מושטות לשלום עם העם הערבי, והמדינה היהודית תהיה מוכנה לשתף פעולה ולקשור "קשרי-ברית מתמידים עם המדינות השכנות לחיזוק השלום ולהפרחת ארצותיהן".

ב-30 במרס הגיש נציג ארצות-הברית למועצה שתי טיוטות החלטה, אחת המחייבת הפוגה בארץ ואחת המבקשת את המזכיר הכללי של או"ם לזמן מייד כנס מיוחד של העצרת "לשם עיון נוסף בבעיית עתיד השלטון בארץ-ישראל". השגריר אוסטין הטעים, כי אף-על-פי שבנוסח ההחלטה אין מדובר במפורש על משטר של נאמנות, לא חל שינוי בעמדת ממשלתו המחייבת משטר זה "למען שמירת השלום", בלי לחרוץ על-ידי כך מראש את משפט ההסדר המדיני הסופי בארץ-ישראל.

על שתי הצעות אלו באה תגובת הסוכנות היהודית [מפי משה שרת]:

 

*    *    *

 

אדוני הנשיא, חברי המועצה הנכבדים,

הסוכנות היהודית לארץ-ישראל מכירה טובה על ההזדמנות שניתנה לה להעיר את הערותיה על שתי הצעות ההחלטה שהוגשו למועצה על-ידי נציג ארצות-הברית ב-30 במרס 1948.

הראשונה משתי אלו מחייבת קביעת הפוגה "בין העדות הערבית והיהודית בארץ-ישראל, בחסות מועצת הביטחון ובהתייעצות עם הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון". בסעיף האחרון מוצע בטיוטת ההחלטה, כי מועצת הביטחון "תדרוש מהקבוצות המזויינות בארץ-ישראל, הערביות והיהודיות, לחדול ממעשי אלימות".

 

פלישה לעין השמש

בטרם אגדיר את השקפות הסוכנות היהודית והעם היהודי בארץ-ישראל בשאלת ההפוגה, אני רואה עצמי נאלץ להעיר על המסגרת שבה מבקשת טיוטת ההחלטה של ארצות-הברית להציג את הבעיה של החזרת השלום בארץ-ישראל על כנו. חוששני, כי מסגרת זו מסלפת את התמונה משתי בחינות חיוניות. היא יוצרת רושם, ראשית, כי המאבק המזויין הנטוש עכשיו בארץ-ישראל הוא עניין מקומי גרידא, הפוגע רק בתושבי ארץ-ישראל, יהודים וערבים; ושנית, כי המלחמה פרצה כתוצאה מהתנפלות שני הצדדים זה על זה, ולכן שניהם אשמים עכשיו במידה שווה, או לפחות אי-אפשר או לא חשוב לקבוע מי המתקיף ומי המותקף.

בגלל ההשתמעויות המטעות האלו, נעשית ההחלטה המוצעת עצמה נקודת מוצא בלתי-נכונה לחתירה לשלום. שכן אין אתה יכול לגשת לעקירת שורש הרעה ההוֹיָה עכשיו בארץ-ישראל אם אתה משמיט כל זכר לאופיו המרכזי והבולט של מצבה הנסער של הארץ, הלא הוא דבר התוקפנות הערבית מבחוץ, היזומה והמאורגנת בכוונה תחילה על-ידי מדינות ערביות שהינן חברות לאומות המאוחדות, כדי לשנות בכוח את ההסדר שהותווה בהחלטת העצרת מ-29 בנובמבר 1947.

מי ייתן ויכולתי לראות בהשמטה זו עניין של היסח הדעת בלבד, אשר מועצת הביטחון, בתוקף תפקידה הראשי "לדכא מעשי תוקפנות", תמהר לתקן – שכן ספק אם היה בתולדות היחסים הבינלאומיים של העת החדשה מעשה תוקפנות שאירע בצורה כה מפוצצת, מתוך בוז רב כל-כך לכל הסתר פנים ומתוך שחצנות כה מתלהלהת.

מסע זה של אלימות תוקפנית בא לעולם מלווה הכרזות מפי ראשי הממשלות הערביות על כוונתם לקום בכוח נגד יהודי ארץ-ישראל, ונגד כל סוכנויות האומות המאוחדות, אשר ינסו למלא את תפקידיהן החוקיים בביצוע החלטת העצרת.

הצהרות אלו תורגמו כהרף עין לשפת המעשה. כוחות מזויינים גוייסו בהנהלת הממשלות של המדינות הערביות. הם צויידו ומומנו ממקורותיהן של ממשלות אלו. מפקדיהם מונו על-ידי שרים ופקידים של המדינות הערביות בנשיאותו של אחד מראשיהן, הלא הוא נשיא הקהילייה הסורית. הם שולחו לעבור את הגבולות חמושים בנשק ומצויידים בתובלה ממוכנת. הם עשו את דרכם תוך הפרה גלויה של הגבול פעם אחר פעם. הם ערכו התקפות על כפרים יהודיים שוחרי שלום ואירגנו פרעות ושפיכת דמים בקרב היישוב היהודי העירוני. הם הטילו מרות צבאית יעילה על-פני שטחים נרחבים של הארץ. עד שמועצת הביטחון יושבת ומדיינת זה שבועות על שבועות, תופסים כוחות אלה עמדות של קרב בארץ, שעודנה שטח המנדט הבריטי, משכללים את מערכם, מתקיפים מפקידה לפקידה את היישוב היהודי, והכול מתוך כוננות והכשרה להתקפה הראשית, שבעזרתה הם מקווים להלך אימים על ארגון האומות המאוחדות, להביאו לידי כניעה ולכפות בכוח את פתרון בעיית ארץ-ישראל הרצוי להם.

נוכחותם של כוחות ערביים נוכרים אלה על אדמת ארץ-ישראל, וההכנות לפריצות נוספות של כוחות זרים, הן המהוות כיום את האיום העיקרי על החוק והסדר בארץ-ישראל. אילמלא פלישות אלו מהמדינות השכנות, ספק אם היה המצב בארץ-ישראל מהווה בעיה שאי-אפשר היה להשתלט עליה במהירות. אילמלא הן, לא היה ביצוע התוכנית שהוחלט עליה בעצרת מביא לידי משבר בינלאומי.

לכן מתמיה אופן הצגת העניין על-ידי נציג ארצות-הברית, כאילו כל בעיית האלימות המתחוללת עכשיו בארץ-ישראל אינה אלא בגדר סכסוך "בין העדות הערבית והיהודית בארץ-ישראל". אין בעובדות אשר ניסיתי לסכם שום דבר סוד או גם נושא למחלוקת.

מעצמת המנדט דיווחה לועדת או"ם לארץ-ישראל על שלוש פריצות נפרדות לתוך הארץ, שאירעו בינואר. כן דיווחה מעצמת-המנדט לחברות הקבועות של מועצת הביטחון על כמה חדירות נוספות שהתרחשו בפברואר ובמרס.

ממשלת הממלכה המאוחדת פירסמה ידיעות מהימנות אחרות בעניין זה באמצעות הודעותיה הרישמיות בבית הנבחרים. אקווה כי נציג הממלכה המאוחדת, הנוכח כאן, יסכים עימדי אם על יסוד המספרים הרישמיים של ממשלתו, אעריך את הכוח הכולל של גייסות הפולשים כמגיע ל-7,500 איש. מאותם המקורות של הממלכה המאוחדת יש להסיק, כי אנשים אלה באים מזויינים ומצויידים כהלכה, לובשים מדים ומאורגנים בעוצבות צבאיות.

 

הודאת בעל-הדין – כמאה עדים

מעצמת המנדט, אשר התפרקה מאחריותה כשומר גבולות ארץ-ישראל, וצימצמה את תפקידה ברישום הפרותיהם, לא רשמה לפניה, כנראה, את אחריותן הישירה של הממשלות הערביות לכל הפלישות הללו פרט לפריצה אחת מסוריה, שחלה ב-21 בינואר 1948, אשר נגדה הגישה ממשלת הוד-מלכותו בממלכה המאוחדת מחאה כלשהי לממשלות הקהילייה הסורית והממלכה עבר-הירדנית. מחאות אלו נדונו להתעלמות גמורה. שום פעולה נוספת לא ננקטה על-ידי הממלכה המאוחדת. הפלישות מסוריה נמשכו ונעשו גלויות יותר ויותר.

אבל אין אנו חייבים כלל להיזקק לסיועה הטוב של מעצמת המנדט, כדי להמציא ראיות כי הממשלות הערביות הן שאירגנו את הפלישות הללו. קיים חומר-הוכחה ממשי יותר וישיר יותר. הוא בא מידי הממשלות האלו עצמן. הוא כלול בתקנות הגיוס שנתפרסמו על-ידי שר ההגנה הסורי, בתצלומים המראים את ראש ממשלת סוריה כשהוא סוקר את אימונם של הגייסות לשם מלחמה בארץ-ישראל בצריפי קַטַנַה שבסוריה; בהקצאת קסרקטי צבא על-ידי ממשלת מצרים בחילמיה ובחלוואן לאותה מטרה; בהקצבת סכומי כסף על-ידי אותה ממשלה מתוך תקציבה למימון המיבצעים בארץ-ישראל; בהכרזת ראש ממשלת לבנון ב-25 בפברואר על כוונת ממשלתו לשלוח לארץ-ישראל נשק, כסף וכוח אדם עד ש"לא יישאר בארץ-ישראל דבר זולת מדינה ערבית אחידה".

חומר ההוכחה לגבי הפלישות התוקפניות האלו ואחריות הממשלות הערביות להן, עצום בכמותו מכדי שאוכל להביא את כולו לפני המועצה. לכן אבקש רשות, בהתאם לכלל 39 של כלל הנוהל הזמניים למועצת הביטחון, להגיש שני תזכירים על נושא זה, מלווים בנספחים. לפחות חייבת מועצת הביטחון לציין את עובדת התוקפנות הזאת, הנודעת לדראון, גם אם יתברר כי אין ביכולת המועצה לדכאה.

מסע תוקפנות זה מעורר שתי שאלות הנוגעות, לדעתי, לראשונה משתי הצעות ההחלטה של ארצות-הברית.

ראשית, יש כאן שאלת יסוד עקרונית. האם חוקי הוא השימוש בכוח מצד מדינות שהינן חברות לאו"ם נגד הסדר שנתקבל על-ידי העצרת? נציגי המדינות הערביות שהופיעו במועצת הביטחון ניסו להתחמק מבעיה זו בטענם, כי המדינות החברות אינן מחוייבות למלא אחרי החלטת העצרת. דבר אחד הוא לא למלא. דבר אחר לגמרי הוא להמרות – בגלוי ובפועל ממש. עד כאן השאלה הנוגעת למדינות התוקפניות.

 

ההתגרות היא במועצת הביטחון

שאלה רצינית יותר מתעוררת לגבי מועצת הביטחון עצמה. האם יאה לה למועצת הביטחון, לאחר שקיבלה הוכחות מכריעות בדבר תוקפנות שאומנם בוצעה, לא לנקוט שום צעדים כדי לדכא את התוקפנות הזאת, אף לא כדי לגנותה, ואפילו לא כדי לציינה בלבד? הזהו הפירוש הנכון לתפקידה של מועצת הביטחון בעניין שלפנינו, כי תהא מצייתת לתוקפן המכוון למולה את אקדחו, ותדרוש עיון מחודש בהחלטתה של העצרת אך ורק משום שאותה החלטה הייתה מטרה להתקפתו של כוח מזויין? המבקשת מועצת הביטחון בעניין זה של ארץ-ישראל הסדר, שיהא מושתת על יושר ועל התאמה הדדית, או שמא אין פניה אלא להסדר אשר הערבים יואילו ברוב חסדם לא להרים עליו יד?

חוששני, כי תהיה זו התרברבות מצידי אם אבוא לפתח את הרעיון, כי העיקרון הכרוך בשאלות אלו עולה בחשיבותו אפילו על חומרת המאורעות שהם הנושא לדיון, שכן הוא פוגע בעצם יסודותיו של המשטר הבינלאומי.

לא ייתכן, כי מועצת הביטחון לא תנקוט שום פעולה נגד התוקפנות החיצונית המובהקת המתנהלת עכשיו דווקא משום ששוררת הסכמה כללית לגבי מה שמחייבת המגילה בעניין הנדון. ב-24 בפברואר 1948 גילה נציג ארצות-הברית במועצת הביטחון התעניינות ערה בעניין זה של תוקפנות. אלה היו דבריו:

"ניסיונות לסכל את המלצתה של העצרת על-ידי איום בכוח או שימוש בו . . . מצד מדינות או אנשים שמחוץ לארץ-ישראל, נוגדים את המגילה"

 

אבל באותו יום של 24 בפברואר, כאילו בדרך של תגובה ישירה לדברי השגריר אוסטין, דיווחה מעצמת המנדט לחברות הקבועות של מועצת הביטחון, כי "בין 500 ו-1,000 עיראקים, לבנונים, סורים, מצרים ועבר-ירדנים נכנסו לשומרון ולגליל, בחצותם את הירדן ואת גבול לבנון".

ושוב, הנה מה שהצהיר נציג צרפת במועצת הביטחון:

"לא ייתכן לחלוטין, כי מדינה חברה לאו"ם איזושהי, בתוך שטח לא-לה, תרים נשק נגד מאמציהן של חברות אחרות לאו"ם להגשים החלטה של העצרת. מעשה כזה חורג הרחק ממסגרת של הימנעות גרידא מהשתתפות בביצוע, המותרת לפי המגילה. פה יש לפנינו מרד גלוי, אשר אין לו שום סמכות במגילה ואשר ברור כי הוא סותר את המגילה".

דברים-למופת אלה נאמרו ב-5 במרס. אבל ממש בו ביום, לפי מקורות בריטיים, קם איש חסותו של היטלר, פאוזי אל-קאוקג'י המהולל, ונכנס לארץ-ישראל עם יחידת המטה שלו לקבל לידו את הפיקוד על החטיבה המכונה "עוצבת הירמוך". הוא עשה זאת בהתאם להחלטה שנתקבלה בדמשק ב-5 בפברואר, בישיבה שנתקיימה בראשותו של נשיא הקהילייה הסורית, אשר בה, לפי דוח ממקור ראשון של הכתב הדמשקאי של העיתון היומי "אלמצרי" היוצא בקהיר –

"הגנרל אסמאעיל ספוות נתמנה מפקד עליון של צבא השחרור הערבי, הננרל טאהא פשה אל-האשמי נקבע כמפקד על חילות השחרור, ולידי פאוזי אל-קאוקג'י נמסר הפיקוד על עוצבת הירמוך".

עיסוק מבדר הוא תמיד להשוות את נאומיו הלמדניים של הנציג הסורי במועצת הביטחון, המלאים כרימון מובאות מן המגילה והכרזות נרגשות על נאמנות לאידיאלי השלום – עם מצב העניינים בדמשק, השונה מכל אלה תכלית שוני. כחברת מועצת הביטחון סוריה היא אחת מאותן המדינות, אשר עליהן הטילו המדינות החברות לאו"ם את "האחריות הראשית לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים".

כנראה נוח מאוד לנציג הסורי במועצת הביטחון למסור פה הצהרה סתמית, כפי שעשה ב-16 במרס, כי "המדינות הערביות, בכללן סוריה, לא התערבו (בתסבוכת הארץ-ישראלית) על-ידי השתתפות בהתנגשויות אלו". נציגה של סוריה לא טרח כלל להסביר ולתרץ את שיפעת העובדות המוכיחות את ההיפך: העובדה, כי היה זה נשיא קהילייתו בעצמו ובכבודו אשר ישב-ראש בהתמנות מפקדי צבאות-הפלישה הערביים; ההודעות המרובות של שר ההגנה הסורי, בהן הודה בפה מלא כי הוא המנצח על הפעולות; ההכרזות הרישמיות של ממשלת סוריה בדבר גיוס המתנדבים; הופעותיהם של ראש הממשלה ושר-ההגנה הסורים, זה במרכזי האימונים וזה בראש השיירה הנוסעת לגבול ארץ-ישראל; ועוד ועוד.

עובדה היא כי על אדמת סוריה, ברשותה הישירה של ממשלת סוריה, מתאמנים כוחות מזויינים, מקבלים את ציודם, ומשתלחים מעבר לגבול לבצע מעשי תוקפנות ולחבל בהחלטת האומות המאוחדות בכוח הזרוע.

 

ארצות-הברית מתחייבת באחריות חמורה

אם תבוא עכשיו מועצת הביטחון, כשהיא רואה את התוקפנות מתחוללת לעיניה ממש, ותקבל על עצמה להגשים למעשה את המטרה העיקרית של התוקפנות הזאת על-ידי קבלת החלטה הממליצה לבקר מחדש את החלטת העצרת, כי אז התוצאות העתידות לנבוע מצעד זה לגבי שלום העולם תהיינה בהכרח חמורות מאוד. תוצאות אלו אי-אפשר שלא יטילו אחריות כבדה ביותר על המעצמה העולמית הראשה, אשר יזמה את הצעת ההחלטה הזאת.

בסיכומו של דבר, הטיוטה הראשונה של ארצות-הברית עוקרת את הבעיה ממשבצתה ומטפלת בסכסוך תוך תלישות גמורה מהשאלה מי מקיים את סמכות האומות המאוחדות ומי ממרה אותה; היא מתעלמת מהגורם החמור ביותר במשבר הארץ-ישראלי, הלא הוא תוקפנות מבחוץ; היא סותרת את העובדות על-ידי הגדרת המשבר כפרי התנגשויות עדתיות מקומיות; במשתמע מזה היא מזכה את המדינות התוקפניות מכל אשמה; בלי לנסות אפילו לטפל בבעיית פלישתם של כוחות זרים לארץ-ישראל, היא מחטיאה את המטרה על-ידי דרישת הפוגה מקומית בארץ-ישראל כרפואה למכה.

בקצרה, יש בהחלטה זו סלף אופטי משולש: ראשית, היא לוקה בעקירתו השרירותית של הסכסוך ממסגרתו הבינלאומית; שנית, היא מצמצמת באופן מלאכותי את היקפו; שלישית, היא יוצרת במזיד מצב של שוויון מזוייף בין היהודים והערבים. הרי בהציעו את נוסח ההחלטה, הסתמך נציג ארצות-הברית על אחד מנאומיו הקודמים, בו ביקש לאזן את כפות המאזניים הבלתי-מאוזנות על-ידי העלאת תמונה דמיונית של "חדירת קבוצות אנשים לארץ-ישראל . . . בדרך הים . . . הבאים לקחת חלק במעשי האלימות". ובנוסח ההחלטה עצמו מוצגים הסוכנות היהודית והוועד הערבי העליון בדרגה שווה של אשמה; העובדה כי הערבים הם שפתחו בהתקפה, בעוד שהיהודים הגיבו בהתגוננות, מטושטשת לחלוטין.

זהו הרקע, אשר על פניו חובתי להביא לפני מועצת הביטחון את עמדת הסוכנות היהודית והיישוב היהודי בארץ-ישראל כלפי ההצעות כי תוכרז הפוגה בארץ. עמדה זו הובעה במכתב שהיה לי הכבוד לשלוח ב-12 במרס למזכיר הכללי של האומות המאוחדות בתשובה לשאלה שהוצגה לנו על-ידי נציגות ארצות-הברית, תוך כדי התייעצויות שנתקיימו בין החברים הקבועים של מועצת הביטחון. וזה לשון המכתב:

"בשם הסוכנות היהודית לארץ-ישראל הנני מתכבד להגיש את התשובה הבאה לשאלה שהופנתה אל הסוכנות היהודית, והיא, אם היא תהיה מוכנה להיכנס להסכמים הדרושים כדי להביא לידי הפוגה יעילה בארץ-ישראל:

1. יש להדגיש, כי במידה שהמונח "הפוגה" מרמז על סכסוך בין שני צדדים לוחמים, אין הוא הולם בדיוק את עובדות המצב הקיים, אשר מצד אחד נעשה בו ניסיון על-ידי המדינות הערביות וערביי ארץ-ישראל לשנות בכוח הזרוע הסדר שנתאשר על-ידי עצרת האומות המאוחדות, בעוד שמצד שני עומד היישוב היהודי ומגן על עצמו ועל החלטת או"ם שהוא קיבלה עליו בנאמנות.

2. מייד לאחר קבלת החלטת העצרת מ-29 בנובמבר 1947 בדבר עתיד השלטון בארץ-ישראל, היה היישוב היהודי מטרה להתקפות מצד כוחות ערביים מזויינים, בכללם כנופיות מזויינות מחוץ-לארץ, אשר לפי הדוח שהוגש למועצת הביטחון מאת ועדת או"ם לארץ-ישראל, הם מנסים לשנות את החלטת העצרת על-ידי שימוש בכוח.

3. העם היהודי לא נזקק מעולם לתוקפנות נגד העם הערבי, גם אינו מבקש להתנגש ולהסתכסך איתו. בו-בזמן ראו יהודי ארץ-ישראל את עצמם חייבים לנקוט אמצעים להתגוננות מפני התקפות ולקיום זכויותיהם לפי החלטת האומות המאוחדות.

4. ברגע שתיפסק התוקפנות הערבית, תסתיים גם התגובה המזויינת מצד היהודים. הכרחית, כמובן מאליו, הבנה ברורה כי הפסקת התוקפנות הערבית חייבת לכלול גם הפסקת ההכנות לתוקפנות בעתיד, הוצאת הכוחות הזרים מהארץ ומניעת חדירות נוספות של כנופיות מזויינות לתוכה.

5. אנו מניחים, כי כל סידור של הפוגה יוּצא לפועל במסגרת ביצועה של החלטת העצרת, ובהתאמה קפדנית ללוח-הזמנים הכלול באותה החלטה".

 

עד כאן לשון המכתב. ברור ממנו כי הסוכנות היהודית והעם היהודי בארץ-ישראל מעוניינים בלב ונפש למנוע כל אלימות בארץ. הקרבת חיים צעירים למען הגנת הציבור מפני התקפות זדוניות היא מקור של צער ויגון בלתי-פוסקים. הנזק והאבדות הנגרמים לכל חלקי האוכלוסייה הם נטל מוחץ. אנו שואפים בכל ליבנו לשים קץ לשלשלת זו של מעשי שפיכת דמים, במסגרת הציות לחוק הבינלאומי וללא פגיעה בזכויות החוקיות. לכן אנו מברכים על עצם רעיון ההפוגה. אבל דאגתנו היא להגיע למטרה הזאת על-מנת להבטיח הפוגה אמיתית ולהביא לידי שלום יציב, ולא על-מנת שתבוא רק הפסקת נשימה קצרה כאקדמה לחידוש האלימות בתנאים גרועים עוד יותר. במיוחד, אין להבדיל את מטרות הסדר ממטרות החוק. לא ייתכן לזכות בסדר אגב בעיטה בחוק.

 

תנאי ראשון - הוצאת הכוחות הזרים

וכאן עלי להסב תשומת-לב מיוחדת לסעיף הרביעי של מכתבנו, בו הצגנו את "הוצאת הכוחות הזרים מהארץ ומניעת חדירות נוספות של כנופיות מזויינות לתוכה" כתנאי בל-יעבור לכל הפוגה. אין כל ממשות ב"הפוגה בין העדות הערביות והיהודיות בארץ-ישראל", כלשון נוסח ההחלטה המוצע על-ידי ארצות-הברית, כאשר העדה הערבית אינה אלא גורם-לוואי לתוקפנות, כאשר העדה היהודית אינה מעוניינת אלא להגן על עצמה ולהתקדם לקראת הגשמת התוכנית הבינלאומית המוסמכת, וכאשר שורש התוקפנות הוא מחוץ לגדר שליטתם של שני הצדדים, אבל הוא עולה כפורח בטבורה של ארץ-ישראל.

אין היהודים יכולים ליחס ערך כלשהו לאיזו הבטחה של כוונות שלום מצד הערבים כל עוד יישארו כוחות זרים אלה על אדמת ארץ-ישראל, מקום-שם אין להם שום זכות של גישה, שום סמכות של שיפוט ושום מטרה בינלאומית כשרה. אנו רואים את עצמנו זכאים לדרוש את גירושם, ואנו סבורים כי סיפוק התביעה הזאת אפשרי והכרחי כאחד. שום עם שבעולם לא יחתום מרצונו על הפוגה עם כוחות פולשים העטים עליו מכל צד ועומדים הכן להלום בו. זו לא תהיה הפוגה. זו תהיה כניעה והסגרה.

יתר על-כן, העוצבות הלוחמות שמדובר בהן ניתנות על-נקלה לזיהוי. הדין-וחשבון על אותה ישיבה רבת משמעות בדמשק, אשר כבר הסתמכתי עליו, מוסיף ואומר:

"הוסכם לחלק את ארץ-ישראל לארבעה מחוזות צבאיים, אשר כל אחד מהם יהיה כפוף למפקד האחראי כלפי המצביא העליון, הלא הוא הגנרל העיראקי איסמעיל ספוות, שמטהו יהיה בדמשק. עם זה, ניתנו סמכויות מקומיות מסויימות לפיקוד הערבי הארץ-ישראלי במחוז ירושלים".

 

קל מאוד לעמוד על מקום הימצאן של העוצבות העיקריות שבקרב כוחות הפלישה הזרים האלה. כך, למשל, ב-16 במרס היה מערך הקרב של גייסות פאוזי אל-קאוקג'י בקווים הכלליים, לפי הידיעות שהגיעונו באותו זמן, כדלקמן: גדוד "הירמוך" הראשון של גייסות סוריים – בכפר ג'בע בין שכם וג'נין, בפיקודו של קצין סורי, מוחמד צאפי; גדוד "הירמוך, השני של גייסות סוריים – בג'נין, בפיקודו של האשם מוחמד, עיראקי; גדוד "אל-חוסיין" – בכפר עתיל, בפיקודו של עבד אל-ווהאב, עיראקי; גדוד "אל-חסן" – בכפר טובאס, בפיקודו של מחמוד אל-הינדי, עיראקי; יחידה עיראקית - בראס אל-עין, קרוב למקור אספקת המים הירושלמית; יחידה מצרית – בעזה; יחידה מוסלמית-בוסנית – בלוד.

הגוף שיפקח על ההפוגה לא יתקשה למצוא את מקומה של כל אחת מהיחידות הגדולות האלו, גם אם כמה יחידים מתוכן אפשר שהתערבו באוכלוסייה הכללית.

מהדוח על ישיבת דמשק, שהסתמכנו עליו לעיל, ומחומר-הוכחה מקומי אחר, ברור כי מפקדים זרים האחראים כלפי דמשק מנצחים עכשיו על כל המיבצעים הצבאיים המתנהלים על-ידי ערבים בארץ-ישראל, חוץ מירושלים. בעיר זו בלבד ניתן חופש פעולה מסוייג לוועד הערבי העליון, הפועל לפי הוראותיו של המופתי. לפי גילוי דעת שנתפרסם ב-26 במרס, שחל בדיוק ביום-השישי של חג הפסחא הנוצרי, תפקידו של הוועד הערבי העליון הוא לעמוד בכוח נגד כל ניסיון לכונן את ירושלים כעיר בינלאומית, שתהא מופקדת בידי האומות המאוחדות כנאמן מטעם האנושות כולה.

הנה כי כן יהיה זה בלתי-מציאותי לחלוטין לנהל משא-ומתן עם הוועד הערבי העליון על שטח כלשהו פרט לירושלים, העיר שבה בלבד יש לגוף ארץ-ישראלי מקומי שליטה כלשהי. ואשר לירושלים, הרי כבר הצהירה הסוכנות היהודית על נכונותה לשאת-ולתת על הפוגה עם אותו גוף שהיא מכירה בו כאחראי למהומות המתחוללות שם.

הנני להסב תשומת-לב גם לסעיף הראשון של המכתב שקראתי לפניכם, המסביר מפני מה אין המונח "הפוגה" יכול לחול על המצב הקיים עכשיו בארץ-ישראל. הצדדים העומדים זה מול זה הם היהודים, המגינים על הכרעה בינלאומית חוקית, והערבים – אלה שבארץ-ישראל ואלה שמחוצה לה – אשר לפי לשונה של ועדת או"ם לארץ-ישראל הם "ממרים את החלטת העצרת" וחותרים להפילה למשואות בכוח הזרוע. בשום פנים אין מן הדין לגרוס שוויון בין שני צדדים אלה, לא מפאת כוונותיהם ולא לגבי פעילותיהם. מבחינה זו יש לראות את טיוטת ההחלטה של ארצות-הברית, המתעלמת מכל הבחנה בין תוקפנות והתגוננות, כבאה להציע למועצת הביטחון לזנוח את מושגי היסוד של המגילה, המבדילים ברור בין שימוש בכוח מוצדק ובלחי-מוצדק, ולברוח מהם לתוך עולם אשר בו כל כוח דינו שווה, בלי שים לב למטרה אשר לשמה הוא מופעל.

בסעיף החמישי של מכתבנו אנו מתנים, כי ההפוגה המוצעת לא תפריע ולא תעכב את ביצוע החלטת העצרת מ-29 בנובמבר 1947. ברור ממילא, כי עיכוב ביצוע ההחלטה לא יהיה צעד נייטרלי ברוח ההפוגה, אלא ויתור שנעשה בלחץ האלימות לטובת המטרות הראשיות של הצד המתקיף. יש להבהיר נקודה זו, שכן עלול להיווצר מצב שבו הצד האחד יתלה את ההפוגה בנטילת תוקף מהחלטת העצרת עד לעת מצוא, ואילו הצד השני יתנה את ההפוגה בקיום תוקפה של ההחלטה ללא הפסקה כלשהי. והרי מובן מאליו, כי לא ייתכן שוויון בין קיום הכרעה בינלאומית לבין הפרתה. קשה להעלות על הדעת, כי מועצת הביטחון, כמוסד של האומות המאוחדות, תנקוט דעה אחרת.

ב-5 במרס אמר נציג צרפת במועצת הביטחון:

"גם אם אפשר להקשות על תוקפה" – רצונו לומר, תוקף המלצת העצרת – "ועל אופייה המחייב לגבי מדינות מסויימות, הרי לא ייתכן שום ויכוח בדבר תחולתה ואופייה המחייב ביחס לכל מוסדות האומות המאוחדות, ובכללם, כמובן, מועצת הביטחון".

 

אנו שותפים בהחלט להכרה זו בדבר אופייה המחייב של ההחלטה והעדר סמכותה של מועצת הביטחון להפקיעה מתוקפה. אין זה מתקבל על הדעת לדרוש מאחד משני הצדדים להפוגה להקריב את הזכויות המגיעות לו כחוק, למען יוכל הצד השני לחדול מאלימות לאחר שהשיג את מבוקשו בכוחה.

ד"ר חיים וייצמן, המוכר בעולם כולו כגדול מנהיגי היהודים בדור הזה, הצהיר בעניין זה בשבוע שעבר לאמור:

"בית-דין מוסמך הוציא חגיגית את משפטו. חובתם של שוחרי שלום היא לתבוע מכל הגורמים ציות לפסק-הדין – ולא לסגל את פסק-הדין לרצונו של הצד המורד בו".

אין אנו רואים תועלת להיכנס בשלב זה לכל פרטי המשא-ומתן על הפוגה. העיקרון הראשי שיש לשמור עליו הוא למנוע כל רושם שיוכל להיווצר עקב תנאי ההפוגה, כי יש שכר מדיני לאלימות, כי תנאי ההפוגה מניחים לאלימות להתחדש ביתר שאת עם בוא שעת-הכושר, וכי נסיבות ההפוגה כשלעצמן מעודדות את התוקפנות לעתיד לבוא.

אגע רק בשאלה אחת מכרעת, הטעונה, לפי עניות דעתי, הבהרה בטרם תיגש המועצה להצביע על ההחלטה הזאת. קיום ההפוגה מחייב גוף המוסמך לפקח על שמירתה על-ידי שני הצדדים, אם וכאשר יקבלו עליהם את תנאיה. גוף זה חייב להיות מוסמך גם לנקוט פעולה נגד כל הפרה של ההפוגה מצד אחד הצדדים החתומים עליה. תפקידו המיוחד בארץ-ישראל מוכרח להיות פיקוח על הגבולות ומניעת הפרתם. והנה, נראה לנו כי לא יהיה מציאותי להפליג בכיוון זה של הפוגה ללא ביטחון כי אפשר יהיה להקים גוף מפקח כזה. לא ייתכן, כי ארצות-הברית אינה נותנת אל ליבה כי אין להתחמק מבעיית האכיפה בשאלת ארץ-ישראל, אפילו לא לגבי קיום ההפוגה.

ובסוף, על יסוד כל עצומותי אלו, הנני מוכרח לעמוד על תיקונו של נוסח ההחלטה, למען יותאם לנסיבות המציאותיות של המצב, אשר העובדה הניצחת בו היא התוקפנות הזרה מבחוץ. כפי שהודגש, מבוססת הטיוטה בצורתה הקיימת על האשליה כי מתחולל רק סכסוך מקומי, ואם תתקבל אשליה זו כמתווה את הכיוון למשא-ומתן על הפוגה, היא עלולה לשבש את המטרה אשר לשמה הוא צריך להתנהל, הלא היא החזרת השלום על כנו בארץ-ישראל וסילוקה של האלימות כגורם המשפיע על המדיניות הבינלאומית.

אמריקה מציעה להתחיל הכול מחדש

וכאן אני מגיע להצעת-ההחלטה השנייה שהוגשה על-ידי נציג ארצות-הברית. מוצע בה שוב להקהיל את העצרת לכנס מיוחד, "כדי להוסיף ולעיין בבעיית עתיד השלטון בארץ-ישראל". יש כאן הצטרפות-נסיבות המעוררת עניין רב, אם לא היתול מריר. ההצעה הזאת נידונה פה היום בדיוק מקץ שנה, פחות יום אחד, ליום בו הוגשה לעצרת לראשונה אותה הבקשה ממש על-ידי הממלכה המאוחדת. היא מנוסחת כמעט באותה לשון. מילה אחת נוספה. זוהי המילה: "להוסיף". מילה זו אפשר שהיא מציינת התקדמות ואפשר שאינה מציינת זאת.

מתקבל על הדעת כי הצעה זו, כמוה כהצעה בדבר ההפוגה, נבעה מההתייעצות של החברים הקבועים של מועצת הביטחון. כזכור, נתבקשו החברים הקבועים של מועצת הביטחון –

". . . להיוועץ ביניהם ולוַודע את מועצת הביטחון על המצב הקיים בשאלת ארץ-ישראל, וכתוצאה מההתייעצויות להביא לפגי המועצה המלצות בדבר ההדרכה וההנחיות שיש לאל ידה של המועצה לתת לועדת או"ם לארץ-ישראל לשם ביצוע החלטת העצרת".

עד לרגע זה לא הובאה לפני מועצת הביטחון שום הצעה בדבר אופן ביצוע החלטת העצרת. אם נתקיימו התייעצויות על הנושא המיוחד הזה, ואם בתוצאותיהן הגיעו המתייעצים למסקנות כלשהן, לא נמסר על כך דבר למועצת הביטחון.

הסוכנות היהודית, מצידה, הביאה לפני ועידת ארבעת החברים הקבועים של מועצת הביטחון את הצעותיה המסויימות בדבר הצעדים שיש לאל ידה של המועצה לנקוט לשם הבטחת ביצועה של החלטת העצרת. למען יירשמו הדברים כדת, ולידיעת החברים הבלתי-קבועים של המועצה, אבקש רשות מהנשיא לקרוא את גוף ההצעות הללו, שהוגשו ב-12 במרס 1948, ואלו הן:

1. מועצת הביטחון תקבל על עצמה את האחריות שנקבעה לה בתוכנית הביצוע הכלולה בהחלטת העצרת.

2. המועצה תגדיר כל ניסיון לשנות בכוח הזרוע את החלטת העצרת "כאיום על השלום, כהפרת השלום וכמעשה-תוקפנות".

3. המועצה תקבע, כי איום על השלום קיים בפועל נוכח הפעולות שנקטו ממשלות ערביות מסויימות.

4. המועצה תדרוש מהמדינות הערביות החברות לאו"ם לחדול מגיוסם ומארגונם של כוחות מזויינים לשם התנגדות בכוח להחלטת העצרת, ולהחזיר את נתיניהן שכבר נשלחו למטרה זו.

5. המועצה תדרוש מהמדינות הערביות לחדול מתעמולתן ומהסתתן המלחמתית, הסותרת את ההחלטה שנתקבלה פה-אחד בעצרת ב-12 באוקטובר 1947.

6. המועצה תדרוש מהמעצמה בעלת המנדט למנוע את כניסתם של כוחות זרים בלתי-מוסמכים לארץ-ישראל, ולגרש את אלה הנמצאים כבר בארץ.

7. המועצה תורה לוועדת או"ם לארץ-ישראל לטפל בכל המהירות בכל שלבי הביצוע, תוך מתן עדיפות מיוחדת להקמת מועצות-הממשלה הזמניות וארגונן וציודן של המיליציות.

8. המועצה תדרוש מהמדינות החברות לאו"ם להציע נשק לצדדים המשתפים פעולה בביצוע החלטת האומות המאוחדות, ולמנוע נשק מאלה הממרים אותה.

9. המועצה תסמיך את ועדת או"ם לארץ-ישראל לנקוט את כל הצעדים העשויים לסייע בשמירת השלום בירושלים.

 

אלו היו ההצעות שהגיש ד"ר סילבר בשמנו לארבעת החברים הקבועים של מועצת הביטחון בישיבה שהייתה לשנינו עימהם. הסוכנות היהודית אינה יודעת אם זכתה תוכנית תשעת הסעיפים הזאת לדיון כלשהו.

בנמקו את העמדה הזאת של אפס מעשה לפני מועצת הביטחון, הודיע נציג ארצות-הברית כי לא נמצאה אפשרות להגשים את החלטת העצרת בדרכי שלום. אבל לשווא נחפש בגוף ההחלטה של העצרת הוראה כלשהי, מפורשת או משתמעת, כי אם אין ההחלטה ניתנת לביצוע בדרכי שלום, עליה להישאר בלתי-מבוצעת.

איומים באלימות נגד ביצוע ההחלטה הידהדו בהמשך הדיונים בשאלת ארץ-ישראל בעצרת ובוועדה המקבילה. הם נשמעו ברמה עד לרגע האחרון לפני ההצבעה. העצרת קיבלה את החלטתה ההיסטורית על אף איומים אלה. אילו נתכוונה העצרת לסגת ולמשוך ידה מתכנית החלוקה לכשתיתקל בניסיונות להתנגד לה בכוח, כי אז מה היה פירושן של ההוראות המפורשות והמודגשות שנכללו בה בדבר חובת מועצת הביטחון לנקוט פעולה מוגדרת בדיוק באם תעמוד מול ניסיון כזה? אומנם, העובדה כי העצרת לא קבעה את הביצוע בדרכי שלום כתנאי מוקדם, אין פירושה בשום פנים כי אי-אפשר להגשים את התוכנית בדרכי-שלום. אבל מה שאין להכחיש הרי זה כי הגשמתה של התוכנית בדרכי שלום מן ההכרח היה שתסוכן חמורות – כפי שבאמת סוכנה למעשה – על-ידי העדר כוח מספיק לשמש לה מישען. והנה, הקמתו והחזקתו של כוח מזויין לביצור השלום, כוח לאומי או בינלאומי, מאימתי הפכה לדבר מגונה מן הבחינה המוסרית ובלתי-מקובל מן הבחינה המדינית? דברי-הימים משופעים בדוגמאות, אשר אולי הטרגית שבהן הייתה מעמד הדמוקרטיות ב-1939, כאשר העדר כוח להגנת השלום היה לסיבה ישירה של מלחמה.

 

מה עלתה להחלטת כ"ט בנובמבר?

מה עלתה לתוכנית החלוקה הארץ-ישראלית? כוח בינלאומי מיוחד להבטחת ביצועה לא הוקם. הכוח הנמצא כיום בארץ-ישראל בתוקף הסדר בינלאומי, הצבא הבריטי, סירב לשתף פעולה בביצוע התוכנית. עצם עמידתו מנגד פעלה כעידוד כביר ביותר לכוחות פורעי הסדר. אבל תפקידה של הממלכה המאוחדת במשבר הנוכחי בארץ-ישראל לא הצטמצם בתחום של שב-ואל-תעשה. ולא זו בלבד שהממלכה המאוחדת, כמעצמה בעלת המנדט, העדיפה לשמש אבן נגף לתוכנית מבחינה מינהלית. עמדתה המדינית היה לה יַעַל מרחיק לכת והרה אסון הרבה יותר. מדיניותה של הממלכה המאוחדת במזרח התיכון מבוססת על תמיכה פעילה בחבר הערבי. משום זה אין הממלכה המאוחדת יכולה להתפרק מאחריות לקו הלוחמני של תוקפנות זדונית נגד יהודי ארץ-ישראל, ושל מרי מזויין נגד סמכות האומות המאוחדות, אשר בעל-בריתה הקיבוצי, החבר הערבי, נקט ועודנו נוקט בתמידות.

מצד שני, אשר לנשק, נוצר מצב של אי-שוויון משווע ביותר בין היהודים והערבים. הממלכה המאוחדת הוסיפה לספק נשק לממשלות החבר הערבי על אף העובדה, כי ממשלות אלו עצמן סיפקו מצידן נשק לכלכל את המרד שפרץ בארץ-ישראל נגד האומות המאוחדות. רק לפני שלושה שבועות קיבל ה"לגיון הערבי" בארץ-ישראל כמויות ניכרות של נשק בריטי חדש. בו-בזמן הוסיפה הממלכה המאוחדת לקיים הסגר ימי על חופי ארץ-ישראל כדי למנוע כל יבוא של נשק על-ידי היהודים לתוך הארץ. וכן, באותה עת עצמה, זרמו לתוך הארץ מבחוץ כוחות ערביים מזויינים לעיני הצבא והמשטרה הבריטיים, אשר הסתפקו בתפקיד של צופים במחזה גרידא. ממשלת המנדט פרקה את הנשק מעל יהודים ארץ-ישראלים רבים וזיינה הרבה ערבים ארץ-ישראלים. רק לפני ימים אחדים העבירה הממשלה למתקיפים ערבים כמות של נשק שלקחה מידי היהודים.

ואשר לממשלות אחרות, הרי ארצות-הברית הטילה ללא כל הבחנה איסור על יצוא של נשק למזרח התיכון ועל-ידי כך שללה נשק מהיהודים, הנתונים בצרה ממש, באותה מידה כמו מהערבים העוסקים בתוקפנות. כמה ממשלות אחרות מוכרות, לפי הידיעות, נשק לערבים. לערבים יש שבע מדינות. ליהודים אף לא אחת. מועצת הביטחון לא נקפה באצבע לא כדי להקים כוח לתמיכת התכנית ואף לא, לפחות, כדי לזיין את המגינים עליה ועל עצמם.

 

העצמאות מתבצעת והנאמנות לא תקום

הפרשה העגומה של המכשולים וההפרעות, שחיבלו בכל צעד שהוצע מאת ועדת או"ם לארץ-ישראל, ידועה היטב ואינה טעונה חזרה. בסיכומו של דבר, לא נתגלה הרצון להגשים את התוכנית בדרכי שלום. ובאין הרצון לא נמצאה גם דרך ההגשמה.

ואף-על-פי-כן, על אף כל האדישות ומעשי התעתועים, גבר זרם החיים והוכיח כי אין לעמוד בפניו. הדבר נתון בטבעם של הדברים, ובהגיונם של המאורעות הולך ומפלס לו נתיב. חלוקת הארץ והקמת המדינה היהודית הולכות ומתקיימות. משטר המנדט מתפורר והולך. משטר חדש כבר נולד והוא הולך וגדל בחיק הישן. המדינה היהודית, בכוח ובפועל, היא כבר אבר חי של גוף הארץ. יעבור עליהם מה, מנוי וגמור עם יהודי ארץ-ישראל להשיג את הנשק הדרוש ולהגן על עצמם ועל מדינתם. שמירה עצמית והאחריות לעתיד העם היהודי קבעו את קו פעולתם. אין להם ברירה.

והנה, בשלב זה באה נציגות ארצות-הברית בהצעה לקרוא לכנס מיוחד של העצרת, כדי לעיין מחדש בבעיית ארץ-ישראל. הובהר – אם גם טיוטת ההחלטה עצמה מחרישה בעניין זה – כי מה שעתידה נציגות ארצות-הברית להציע בכנס המיוחד הרי זו הצעה להטיל על ארץ-ישראל נאמנות זמנית בלי לחרוץ מראש את אופי ההסדר המדיני הסופי. עמדתנו כלפי ההצעה הזאת כבר הוגדרה בקיצור נמרץ, הן בתגובה המיידית של נציגנו (ד"ר אבא הלל סילבר) במועצת הביטחון (ב-19.3.1948), והן בהצהרה שנתפרסמה במשותף על-ידי הסוכנות היהודית והוועד הלאומי בתל אביב.

נאמנות משמעה שלילת העצמאות – לפחות דיחויה. אנו משוכנעים, כי כבר הוכשרנו לעצמאות. אף הערבים כך. יקום-נא מישהו ויוכיח כי אין אנו כשרים לה. למעשה, כבר עברנו את סף הקוממיות הממלכתית. אנו מסרבים להיות מושלכים לאחור.

לא ייתכן, שממשלת ארצות-הברית אינה יודעת כי רעיון הנאמנות לארץ-ישראל נידון יסודית בוועדה המיוחדת לארץ-ישראל של האומות המאוחדות, ונפסל על-ידי אותו הגוף.

ואלה דברי הוועדה בהמלצה מספר 2, שנתקבלה בה פה-אחד:

א. אף-על-פי שהעמים השוכנים בארץ-ישראל מחולקים בחריפות בשאלות מדיניות, הריהם מפותחים במידה מספקת כדי עמידה עצמאית ברשות עצמם.

ב. העמים הערבי והיהודי מבקשים עכשיו, לאתר מחצית יובל של אפוטרופסות בצורת משטר המנדט, כלי של ביטוי יעיל לשאיפותיהם הלאומיות.

ג. אין לשער בשום פנים, כי איזה הסדר אשר לא יהיה מכוון לעצמאות במועד מוקדם ככל האפשר, ימצא מסילות כלשהן לליבם של הערבים או של היהודים.

כן ציינה הוועדה בהערותיה להמלצה 3 ג', אשר אף היא נתקבלה פה-אחד, כי –

"כי תקופת מעבר תגרום, ללא כל ספק, רק להחמרת המצב הקשה בארץ-ישראל אם לא תהא קשורה לפתרון ברור ומסויים, אשר יוגשם מייד עם סיום אותה תקופה".

אבל ארצות-הברית הכריזה בפי נשיאה, כי החלוקה עודנה המטרה הסופית של מדיניותה הארץ-ישראלית, וכי הנאמנות הזמנית המוצעת אינה מיועדת אלא לסול את הדרך לביצועה בדרכי שלום. ושוב, לחינם יבוקש כאן שיקול דעת עקיב, שיהא בו כדי להסביר סטייה זו מן התוכנית המקורית. אם הסיבה לזניחת החלוקה כמטרה לאלתר היא ההתנגדות המזויינת שנתקלה בה החלוקה, מדוע לא תחול התנגדות זו גם על הנאמנות, אשר מטרתה היחידה היא לשמש שלב מעבר לקראת החלוקה בעתיד? אם יש בדעת מועצת הביטחון להיכנע לאלימות, מדוע תסתפק האלימות במועט ולא תמצה מנטייה זו את מלוא הרווח? האין התוקפנות מפרנסת את מדיניות-הפיוס? אבל אם, מצד שני, כוונת המונח "חלוקה כמטרה סופית" הוא דבר-מה שונה בתכלית ממה שהוחלט על-ידי עצרת האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 1947, כי אז איך אפשר לצפות כי העם היהודי ישלים עכשיו עם מהלך, המיועד בסופו של דבר להביאו לידי כישלון חרוץ?

יתר על כן, אנו מציינים כי מה שמוצע הרי זה לכפות נאמנות על ארץ הבשלה לעצמאות – ללא כל ביטחון כי הנאמן מוכן ומזומן, כי אפשר לגייס אמצעי אכיפה, כי חלק כלשהו של האוכלוסייה ישתף פעולה, כי העצרת תאשר את התוכנית או כי אפשר יהיה להקים משטר בר-פעולה עד ל-15 במאי.

במקום המסלול המותווה לביצוע החלוקה, מציעים לנו קפיצה לתוך חלל לא נודע שכולו סכנות.

בישיבת מועצת הביטחון ב-24 במרס הודיעו נציגי צרפת וקנדה, כי הם יזדקקו לידיעה מפורטת יותר על כל הכרוך למעשה בהצעת הנאמנות בטרם יוכלו לחייב את ממשלותיהם לתמיכה בהצעה לעיין מחדש בבעיית ארץ-ישראל על יסוד רעיון הנאמנות. נוכח כל אלה יש לתמוה על שנציגות ארצות-הברית לא הבהירה עד כה אף אחת מהשאלות הנוקבות והסבוכות המתעוררות לרגל הצעת הנאמנות.

טיוטת ההחלטה השנייה של ארצות-הברית אף היא מזמינה אפוא את מועצת הביטחון לצאת לדרך שאין בסופה מחוז-חפץ ברור, ואין לאורך מסלולה תמרורים כלשהם.

מועצת הביטחון עוד לא איחרה את השעה לשוב אל הדרך שהותוותה ברור על-ידי החלטת העצרת. אותו נתיב הוא פרי שמונה חדשים של מחשבה בינלאומית מתמדת וחיובית. היפוכו של התהליך אינו עלול להביא אלא לידי משבר של אמון באומות המאוחדות, אשר אין לשער את תוצאותיו. אין להחזיר את מחוגי השעון באופן כה חד אחורנית בלי להזיק למנגנונו. עצרת האומות המאוחדות, שהיא מכשיר כה יקר ערך למען השלום והקידמה של המין האנושי, אין להכשיל אותה על-ידי דחייה כזו של המשפט שהיא כבר חרצה ועל-ידי חתירה כזו תחת סמכותה.

 

 

 

 

היפקיר או"ם את ירושלים?

בסיום דברי הנני להסב תשומת-לב המועצה לבעיה אחת מיוחדת, שדחיפותה חמורה ביותר, ואשר יש לה נגיעה ישירה בשאלת ההפוגה. כוונתי למצב בירושלים ולאחריות האומות המאוחדות לחסינותן, לשלומן ולרווחתן של עיר הקודש וסביבתה.

לפי התוכנית שנתקבלה על-ידי העצרת, הוכרז על משטר בינלאומי מיוחד לירושלים, שיהא כפוף לנאמנות או"ם. הוצאתה של ירושלים מהמדינה היהודית – של ירושלים על כל הקשר ההיסטורי היחיד במינו אשר בינה ובין העם היהודי, ועל המקום המרכזי שהיא תופסת הן במסורתו ההיסטורית והן בחייו החדישים – באה כקורבן כאוב ביותר. נציגי מעצמות שונות, גדולות וקטנות, פנו בהמשך כנס העצרת אל הסוכנות היהודית בקריאות נמלצות להבין ולהעריך את חשיבותה הנעלה על-כל של ירושלים בשביל העולם התרבותי כולו, ולתת למערכת קשריה העולמיים של העיר את משפט הבכורה על-פני אופייה היהודי המובהק,

מתוך כבוד לגיבוש עצום זה של דעת קהל עולמית, קיבלה הסוכנות היהודית את הרעיון של משטר בינלאומי למען ירושלים. מאז שיתפה הסוכנות היהודית פעולה עם מועצת הנאמנות בניסוח חוקה לירושלים בהתאם להוראות הכלולות בהחלטת העצרת.

בהסכימה לכוף באופן כזה את התביעות היהודיות להכרעת האינטרס של העולם הנוצרי, שבא לידי ביטוי כה נרגש, ציפתה הסוכנות היהודית בביטחון כי ארגון האומות המאוחדות ינקוט את כל הצעדים הדרושים כדי להבטיח את היעדים שזכו לתמיכה כה נרחבת ונמרצת בעצרת. טרגי לציין מה שאירע למעשה. מימשל המנדט הניח לשלטון על העיר העתיקה לנפול בידי כנופיות ערביות מזויינות ולא נקט שום פעולה יעילה כדי למנוע את השתלטות הכוחות הערביים גם על דרכי הגישה אל העיר. הוועד הערבי העליון הכריז זה לא כבר על החלטתו הנחרצת להשתמש בכוח נגד כל ניסיון לכונן את ירושלים כעיר בינלאומית תחת מרות או"ם כנאמן מטעם האנושות כולה.

הפרדוקס ההיסטורי האכזרי המאיים עכשיו על ירושלים כנראה אינו מובן כלל לעולם התרבותי. לאחר מאות שנים של עזובה וחמסנות נכבשה ירושלים ב-1917 על-ידי צבאות אנגליה ואוסטרליה. כיבוש זה פתח תקופה של שלטון תרבותי בירושלים, אשר נמשך שלוש עשרות שנים. היהודים היוו את רוב אוכלוסי העיר עוד לפני המנדט הבריטי. כיום הם 100,000 מתוך 160,000 תושבים.

עם התקרב המנדט עכשיו לסיומו, במקום שיוקם בירושלים משטר בינלאומי אשר ישמור על הסגנון התרבותי של שלטונה, עומדת ירושלים לנפול – כפי שכבר נפלו רוב קודשיה – לבין ציפורני היסודות הקנאים והחשוכים ביותר שבארץ.

אחד מעושי דברי של המופתי, שבידו עכשיו הפיקוד בירושלים, שיח' יסין אל-בַכְּרי, התפאר בפומבי בגבורה שהראה על-ידי צליפות בלוויית יהודיות שעשו דרכן לבית הקברות המקודש שעל הר הזיתים. בעיתוני קהיר הופיע תצלומו כשהוא מנצח על אש מחומות חצר החראם, המכונה מסגד עומר. כשאנו רואים תצלומים אחרים של אדם זה – אשר הוגשו למועצת הביטחון – בהם הוא מקבל ביקורי נימוסין מהמפקד הבריטי של אזור ירושלים, אנו אנוסים להסיק כי הוא נחשב בחוגים מסויימים כמועמד מתאים לתפקיד של ממונה על המקומות הקדושים. הוא הכריז עכשיו על הצלחה חדשה: בפעם הראשונה מימי שלטון הרומאים נאסרה על המתפללים היהודים הגישה לכותל המערבי, ראש קודשי הדת היהודית.

סוכן אחר של המופתי, אף הוא כעת בעמדה של פיקוד, עבד אל-קאדר אל-חוסייני, הידוע לשימצה עקב פעולותיו הרצחניות בימי המרד הערבי של 1936 ושיתוף פעולתו עם הנאצים בימי מלחמת-העולם, טרוד עכשיו במזימות לשתק את אספקת המים של העיר ולהכניע את יישובה היהודי על-ידי הרעבה.

אמרתי כי היהודים ויתרו לפסק דין בינלאומי. הם לא ויתרו לטובתם של שיח' יסין אל-בכרי או של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, אם המשטר הבינלאומי לא יוקם במהרה ולא יקויים ביעילות, קרוב היום בו ימצאו היהודים את עצמם מצוּוים לשם שמירה עצמית לעשות כל מה שבידיהם – ולוּ כלוחמי יאוש, כשהם בודדים ועזובים לנפשם – כדי להציל את ירושלים מעריצות של זוועה. אבל במקרה כזה תיהפך העיר כולה לשדה קרב וייתכן כי תהיה לעיי מפלה. אנו סבורים, כי על ארגון האומות המאוחדות מוטלת חובה חגיגית ביותר לקדם את פני השואה על-ידי עמידה באחריותו לירושלים – בראש וראשונה, אחריותו להשלטת חוק וסדר ולהבטחת הגישה והאספקה לעיר. גורלה של ירושלים סותר את ההנחה כי ההתנגדות הערבית מכוונת אך ורק נגד הסדר החלוקה ונגד המדינה היהודית. האלימות הערבית היא התגובה נגד כל מדיניות המכירה באינטרס בלתי-ערבי כלשהו, יהודי או בינלאומי, בחלק כלשהו של הארץ. היהודים יעשו כל מה שביכולתם, כדי להבטיח כי התנשאות ערבית זו לאדנות מוחלטת תנחל תבוסה בשטח המדינה היהודית. אם אין בידי או"ם לסייע ליהודים במאמץ הצודק הזה, אל-נא יניח, לפחות, למרי הערבי כלפי דעת הקהל העולמית לחוג את ניצחונו בירושלים. יקים-נא או"ם כוח צבאי ראוי לשמו ועל-ידי כך יפתח תקופה של שלום וסדר בעיר הקדושה להמונים עצומים של האנושות התרבותית.

 

לפרק הבא