הודעה לפני מועצת הביטחון

ניו-יורק, 27 בפברואר 1948

 

רקע היסטורי:

כבר למחרת היום, ב-30 בנובמבר 1947, נפלו הקורבנות הראשונים של ההתקוממות הערבית נגד הכרעת או"ם. בשביל היישוב המנוסה בפורענויות החלה תקופת דמים חדשה – הפעם תוך קרב מכריע על גורל הארץ. ההתקפה הערבית וההגנה היהודית נפגשו פנים אל פנים, כשהשלטון הבריטי, על כוחו הצבאי, עומדים לרוב מנגד ומפקירים ביודעים את עתיד הארץ לתוצאות המלחמה הגלויה בין שני העמים השוכנים בה.¹

שבועיים אחרי ההחלטה נתכנס החֶבר הערבי בקהיר והחליט על פעולות לעזרת ערביי ארץ-ישראל. זמן קצר לאחר-מכן החלה חדירתם של גייסות זרים לארץ במסווה של כוחות בלתי-סדירים. פלישה זו התנהלה באין מכלים דבר מצד השלטון הבריטי, הכול כמסופר ביתר פירוט בפרקים הבאים של הספר. כוחות ה"הגנה" העברית, אשר התנסו עד כה רק בהגנה מקומית ואזורית, נתבעו למלחמת תנופה על-פני שטחים נרחבים. גבורת הנוער העברי ונכונותו לקורבן עלו לשיאים חדשים. הניסיון שרכשו חברי הפלמ"ח מזה ואנשי הבריגדה העברית מזה נתגלה בכושר קרבי מוגבר וביכולת פיקוד מעולה. ה"הגנה" הלכה ונתחזקה והחלה הודפת את כוחות התוקפנות ומבצרת את השליטה היהודית הממשית על מרחבים שלמים. היישוב כולו התלכד ונערך להתמודדות גורלית, דרוך לעמידה על נפשו ולמלחמה על חירותו, וניצב על היסוד המוצק של תמיכת הארגון הבינלאומי העליון. הסוכנות היהודית והוועד הלאומי ניגשו במשותף להכנת מסגרת השלטון של המדינה העתידה, תוך ציפייה לעזרת או"ם בביצוע המעבר ממשטר למשטר.²

אך המוסד שהקימה לתפקיד זה העצרת בניו-יורק – "ועדת ארץ-ישראל", זו שבארץ כינוה "ועדת הביצוע", מורכבת מנציגי צ'כוסלובקיה (יושב-ראש), בוליביה, דנמרק, פיליפינים ופנמה – לקה מתחילת בריאתו במעמד עלוב והתבוסס בקוצר ידו. הוא נפל קורבן אין-אונים לסתירה המוחלטת בין שתי מישנות יריבות – זו של או"ם וזו של בעל המנדט היוצא, כשיד השנייה על העליונה. גם לאחר התיקונים שבאו לפייס במקצת את אנגליה, גרסה החלטת או"ם מעבר הדרגתי ממנדט לעצמאות, תוך שיתוף פעולה מלא מצד ממשלת המנדט. לעומת זה, גזרה המדיניות של אותה ממשלה, כי המעבר יחול בבת-אחת וללא כל שיתוף מצידה. אותה "ועדת ארץ-ישראל" נועדה, לפי החלטת העצרת, לשמש כלי קיבול ראשון לקליטת סמכויות השלטון לשיעורים, על-מנת להעניקם בהדרגה למימשל העצמאי שיוקם בפיקוחה.

אבל שלטון המנדט לא כן היה עימדו. הוא אמר למעשה: עד 15 במאי אני השליט היחיד בארץ ולא אסבול שום שותף לאחריות – אם לאומי או בינלאומי, אם לגבי שטחים או לגבי תפקידים – ואילו אחרי 15 במאי, יום בו אני נוטש³ את המנדט, הרי אין אני כלל בנמצא ולא איכפת לי מה ומי יבוא במקומי.

אם תמצא לומר, היה בעמדה החדה והחלקה הזאת צירוף מלבב של סיסמות שני מלכי צרפת הנודעים, לואי הי"ד ולואי הט"ו גם יחד, שכן הראשון היה רגיל לומר "המדינה - זה אני", והשני "אחרי - המבול". בא שלטון המנדט ונקט לו את הסיסמה הראשונה עד ל-15במאי, ואילו את השנייה - מאותו תאריך ואילך. כך התלבטה "ועדת הביצוע" באוזלת-ידה למעלה מחמישה חודשים, כשכל עיסוקם דיבור, וגם שיתוף הפעולה המלא שזכתה בו מידי הסוכנות היהודית בניו-יורק לא הועיל לה ולא כלום. שלוּחה של פקידות, אשר שיגרה הוועדה לירושלים, נדונה אף היא לאפס מעשה ולא הייתה אלא עדה חסרת ישע למהלך המאורעות הכבירים.

מוסד אחר של או"ם, אשר ישב באותה תקופה על מדוכת משימתו ללא הועיל, היה מועצת הנאמנות. מועצה זו טרחה הרבה, בהתאם להחלטת כ"ט בנובמבר, לנסח לפרטי פרטיה חוקה לעיר ירושלים כ"גוף נפרד" (corpus separatum) הכפוף למרותו הישירה של או"ם, וסופה שהעלתה חרס והחוקה שחיברה נדונה לגניזה בתוקף המאורעות שהתחוללו.

גם על גורלה של ירושלים בחודשים אלה מסופר בקצרה בפרקי הספר הבאים.

בתחילת פברואר 1948 עלתה בעיית ארץ-ישראל לראשונה לפני מועצת הביטחון. על מוסד רם-סמכות זה הוטלו, לפי החלטת העצרת, שני תפקידים לגבי ארץ-ישראל: לעמוד על משטר מצב הביטחון בארץ בתקופת המעבר, ולהנחות את "ועדת הביצוע" בעבודתה. בתחילה נתנה המועצה דעתה על הבעיה לרגל הגשת הדין-וחשבון החודשי הראשון של אותה ועדה. דוח זה קבע, כי בלי "עזרה מזויינת" לא תוכל הוועדה למלא את תפקידה עם סיום המנדט. הנציגים הערבים שהשתתפו בדיוני המועצה – בכללם הסורי, שהיה חבר בה – השתמשו בשעת כושר זו כדי לגולל מחדש את בעיית ארץ-ישראל כולה ולהכריז שוב על התנגדותם לפתרון שנתקבל. נציג קולומביה הציע זימון העצרת מחדש לשם ביטול החלטת כ"ט בנובמבר, כיוון שהוכח כי אינה ניתנת לביצוע. גם לסוכנות היהודית ניתנה רשות ההשתתפות. נציג הסוכנות, שהגיע לרשות דיבור בישיבתה הרביעית של מועצת הביטחון באותו חודש, עשה מאמץ, בהופעתו הראשונה הזאת לפני המועצה, לרכז את תשומת-לבה בשורשו של המצב הפרוע שהשתרר בארץ ולהעמיד אותה על אחריותה הגורלית.

 

*   *   *

 

אדוני הנשיא, חברי המועצה הנכבדים,

יהודים בעולם כולו, ובייחוד יהודי ארץ-ישראל בניסיון החמור העובר עליהם, ייחלו זה שבועות רבים להזדמנות בה יוכלו להביא את עצומותיהם לגבי המצב השורר עכשיו בארץ-ישראל לתשומת-לבו הישירה של המוסד הבינלאומי הרם הזה. לכן אסירת תודה היא הסוכנות היהודית למועצת הביטחון על הזכות שהוענקה לה לשבת אל השולחן הזה ולחוות את השקפותיה על עניין המשמש עכשיו נושא לדיון.

 

להזכיר מה שהוחלט לפני שלושה חודשים

חלפו זה כשלושה חודשים מיום שנתקבלה על-ידי העצרת ההחלטה רבת המשמעות בדבר עתידה של ארץ-ישראל. ההחלטה לא סיפקה את התביעה היהודית במלואה. היא הייתה רחוקה מזה. היהודים עמדו לפני עצרת או"ם על זכותם, שהוכרה באורח בינלאומי, לעלות ולהתיישב בכל חלקי ארץ-ישראל, על-מנת שעם התהוות רוב יהודי בארץ יוכל כל השטח ההוא ליהפך למדינה יהודית. הערבים דרשו להפסיק לחלוטין כל עלייה יהודית ולהכריז מייד על ארץ-ישראל כעל מדינה ערבית עצמאית.

העצרת נקטה פתרון של פשרה. היא עשתה זאת לאחר דיון ממצה שהוקדשו לו שניים מכנסיה ועבודת ועדה מיוחדת בת י"א מדינות – בסך-הכל תהליך של דיון בלתי-פוסק שארך שמונה חודשים.

כפי שידוע היטב, באה הפשרה לחייב, ראשית, הקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ-ישראל – אחת יהודית ואחת ערבית; שנית, לכוף את ירושלים לשלטון בינלאומי; ושלישית, לשמור על אחדותה הכוללת של ארץ-ישראל על-ידי צירוף שלוש החטיבות זו לזו במסגרת של אחדות כלכלית.

פתרון זה היה כרוך בקורבנות מרחיקים לכת בשביל היהודים. לפני עשרים וחמש שנים באה נעילת עבר-הירדן בפני התיישבות יהודית וקיצצה את שטחו של הבית הלאומי היהודי עד קרוב לרבע מגודלו הראשון. כעת נדרשים היהודים להיפרד מקרוב למחצית השטח הנותר. יתר על כן, לאחר שעבר-הירדן נעשתה בינתיים ממלכה ערבית, נדרשת עכשיו הסכמת היהודים להקמת מדינה ערבית עצמאית שנייה בארץ, אשר זה אלפי שנים ראה אותה העם היהודי כנחלתו הלאומית וכמורשתו ההיסטורית. לבסוף, הפרדת ירושלים מהמדינה היהודית באה כמעשה גידוע כאוב ביותר.

אף-על-פי-כן, החליטה הסוכנות היהודית, בתמיכת רובם העצום של יהודי ארץ-ישראל, אבל בלי חמדה, לקבל את הפשרה. היא כפפה ראשה לפני פסק דינו של הגוף הבינלאומי העליון. היא ניאותה לקבל את הדין משום שהפתרון שהוחלט עליו סיפק את תביעת העם היהודי לקוממיות ממלכתית ולמקום במשפחת האומות – ולו גם בשמינית השטח שהובטח לראשונה בהצהרת בלפור; וכן משום שאפילו אותו שטח מוגבל הכיל אפשרויות פיתוח שהיו בהן סיכויים להתיישבות רחבת מידות; ולבסוף, משום שעם כל ההגבלות שהוטלו על הריבונות על-ידי הקמת האחדות הכלכלית, נשארה המדינה היהודית בת-חורין ללא כל סייג להכניס לתוכה כל מספר של עולים שייראה לה דרוש ואפשרי. צירופם של שלושת יסודות אלה: מעמד של מדינה, השטח הנתון וחופש העלייה – הוא שהיווה את המינימום בל-ייגרע, אשר הסכימו היהודים לקבלו, אך למטה ממנו לא היו מוכנים לרדת.

 

המרד הערבי נגד העצרת

מה שאירע מאז, תוך שלושת החודשים שחלפו, ומה שמתרחש כיום, הרי זה ניסיון נמרץ, תוך המריה גלויה של הסמכות הבינלאומית, לשלול מהעם היהודי אפילו אותו מיצער ולהשפילו למעמד של כניעה מדינית – אם לא להטיל עליו את אימת השמדתו הגמורה. הממשלות הערביות, חברות האומות המאוחדות. חותרות בכל מאמציהן להכשיל את החלטת העצרת בכוח הנשק. המעצמה בעלת המנדט עושה הכול כדי לסכל את תוכנית האומות המאוחדות על-ידי מדיניות של אי-שיתוף, ונוהגת סובלנות כלפי החבלה הפעילה בביצועה של התוכנית.

מועצת הביטחון מוצאת את עצמה נוכח ניסיון לשנות בכוח הזרוע את ההסדר שקבעה העצרת – אותו ניסיון אשר העצרת בהחלטתה ביקשה מאת מועצת הביטחון להגדירה, באם ייעשה, כ"איום על השלום, הפרת השלום או מעשה של תוקפנות".⁴ הניסיון הזה נעשה במישרים מטעם הממשלות של המדינות הערביות, שהינן חברות לאומות המאוחדות. קביעת עובדה זו שוב אינה טעונה הוכחה על-ידי ראיות או חקירה. היא מושתתה על הודיה חופשית של הנוגעים בדבר. וגם אין צורך בשום פעולת ביון כדי להוציא את ההודיה הזאת לאור העולם. מוכרז עליה מכל דוכן פומבי בבירות הערביות ונתקע עליה בכל השופרות של מנגנון התעמולה הרישמי. מאמץ הממשלות הערביות אינו מצטמצם בתחום הנחלת התבוסה לתוכנית או"ם; הן שואפות להטיל את פתרונן שלהן – הפתרון אשר העצרת דחתה אותו; והן מנסות להשיג את שתי המטרות – כחיובית כשלילית – בשיטות של תוקפנות ואלימות, שהינן בעצם מהותן שלילה גמורה של רוח מגילת או"ם ולשונה.

האיומים לקום נגד תוכנית החלוקה בכוח הזרוע, שנשמעו כמעט מפי כל אחד מהנציגים הערביים בעצרת, עדיין טריים בזיכרוננו. ממשלותיהם של אלה עושות עכשיו כל מאמץ לקיים את דבריהם בפועל ממש. עוד לפני התכנס העצרת האחרונה בספטמבר 1947, מייד לאחר שנתפרסמה המלצת הוועדה המיוחדת של או"ם לארץ-ישראל, נועדו שש הממשלות הערביות חברות או"ם בצוֹפַר אשר בלבנון [ב-19.9.1947–16] וקיבלו החלטה, שהביעה את החלטתן הנחושה "להתנגד בכוח להגשמת ההמלצות האלו", ואת התחייבותן לעמוד לימין ערביי ארץ-ישראל "במלחמה ללא הפוגה" נגדן, על-ידי "הספקת אנשים, כספים ותחמושת".

זמן מועט לאחר כנס העצרת, קיימו ראשי הממשלות של המדינות הערביות התייעצות בקהיר, שבתוצאותיה נתפרסמה ב-17 בדצמבר 1947 הודעה רישמית, אשר הכריזה כי "הממשלות הערביות תנקוטנה פעולה תקיפה, אשר תבטיח את תבוסת החלוקה", ואיימה כי ממשלות אלו תטלנה לתוך המערכה את מלוא העוצמה של צבאותיהן עד שיושג הניצחון. באותה הזדמנות פירסם ראש ממשלת לבנון גילוי דעת, בו אמר: "לא ננום ולא נישן עד אם נציל את פלשתינה כמדינה ערבית עצמאית אחידה . . . ונספק לערביי פלשתינה . . . נשק, ציוד ואנשים". ראש ממשלת סוריה אף הוא הצהיר: "חלף זמן הנאומים; הגיעה עת לעשות; כולנו חייבים להיות תקיפים בדעתנו לשחרר את פלשתינה בכוח נשקנו וממוננו". וב-15 בינואר 1948 בא קצין העיתונות של החבר הערבי – המורכב משבע ממשלות ערביות אשר שש מהן הינן חברות האומות המאוחדות – וגילה כי החבר "המליץ לפני האומות הערביות לפלוש לפלשתינה כולה בכוחות צבאותיהן הסדירים לאחר שיצא הצבא הבריטי את הארץ"

ואף אומנם הגיעה עת הפעולה. הזמן לא ירשה את פירוטן של כל הפעולות שזכו לפרסום. אולי יואילו חברי מועצת הביטחון לעיין בתזכיר הסוכנות היהודית על התוקפנות הערבית, אשר העתקיו יומצאו להם. כאן תיזכרנה רק העובדות הבולטות ביותר:

הממשלות הערביות ניגשו יחד להקמת "צבא השחרור הערבי". הן מינו את פיקודו העליון. ברוב הארצות הערביות נפתחו לשכות גיוס באישורן הרישמי של הממשלות. בסוריה מתנהלים הגיוס והאימון ברשותו הישירה של משרד ההגנה, המוציא הודעות רישמיות לארגונם. בין השאר, פירסם מיניסטריון זה כי יקבל את התפטרותם של קציני צבא שיתנדבו לשרת בארץ-ישראל לשם מלחמה נגד תוכנית החלוקה. כאשר אירעה ב-9 בינואר הפריצה הראשונה לארץ-ישראל של כוח סורי מזויין, שעשה דרכו על-פני לבנון, נתפרסם בעיתונות כי שרי ההגנה של שתי הארצות ניצחו על השיירה אישית, וכי מכוניתו של שר ההגנה הסורי נסעה בראש הטור כשהיא מניפה את הדגל הסורי. לאחר-מכן, ב-14 בינואר, נתן שר ההגנה הלבנוני לבית הנבחרים בביירות דין-וחשבון של עד-ראייה על ההתקפה שערך אותו כוח על כפרים יהודים – אגב, התקפה שבה נחל מפלה ניצחת. הוא הוסיף ואמר, כי "כל הפעולות כגון איסוף כסף, רישום המתנדבים ואימונם, ריכוז הנשק וכו', מתנהלות בפיקוחם הישיר שלו ושל עמיתו הסורי בהתאם להחלטות ועידת ראשי הממשלה בקהיר".

מאז חצו את הגבול ונכנסו לארץ-ישראל כמה שיירות כאלה, כפי שנמסר לוועדה גם על-ידי מעצמת המנדט, כולן מצויידות בתובלה ממוכנת ובכל האבזרים הדרושים. הפולשים מבחוץ מהווים את עמוד השדרה של הכוחות המתקיפים את היהודים, ואילו ערביי ארץ-ישראל ממלאים בזה רק תפקיד משני. כל הפעולות הללו מתנהלות בשיתוף עם הוועד הערבי העליון אשר מי שהיה מופתי ירושלים עודנו נשיאה.

ראוי לציין, כי בפיקוד העליון ובקרב המפקדים המחוזיים בולטים אנשים, אשר כמו המופתי הירושלמי בילו את שנות המלחמה בגרמניה כעוזריו של היטלר. לוז הפלוגות העיראקיות מורכב מאלה שנלחמו בפיקודו של רשיד עלי במרד הפרו-נאצי של 1941. כשהגיע מפקד הגייסות המצריים לדמשק, הוא הציע כי על חטיבה זו ייקרא שמו של נאצי מצרי ידוע לשמצה, אשר מת בגרמניה.

 

ושוב ויכוח לגופו של עניין

יש לברך את הנציג המצרי על המתינות וכיבוש היצר המציינים את סגנונו כשהוא בא להגדיר את מעשי התוקפנות האלה, אשר ממשלתו שותפת להם, אך ורק כ"אי-מילוי" המלצותיה של העצרת. "המריה גלוייה ופעילה של פי העצרת" היה ביטוי הולם יותר. אכן, מתינות היא מושג יחסי. בעיני הנציג המצרי נראה כשיא המתינות הפתרון הערבי לבעיית ארץ-ישראל, שלפיו נדרשים היהודים להשלים עם גורל של מיעוט קפוא ומתכווץ, ולהתנחם בערובות נייר שיבטיחו להם סובלנות דתית. אטימות כזו לטענות הצד שכנגד, וסירוב זה להבין לציפור-נפשה של תנועה לאומית של עם אחד, עושים את המשכו של דיון מדיני לחסר כל תכלית. הגיעה שעתם של נציגי הממשלות הערביות להכיר בליבם, כי העם היהודי בארץ-ישראל לא ישלים לעולם עם מעמד של מיעוט התלוי בחסדם של אחרים, אשר הוא מנת חלקן של קהילות ישראל בארצות המזרח; כי הכמיהה לעצמאות לעולם לא תיעקר מליבותיהם של יהודים; כי אותו היגיון עצמו, שלפיו ארץ ערבית אחרי ארץ ערבית במזרח התיכון הגיעה לריבונותה הלאומית, מוציא את התביעה היהודית לקוממיות ממלכתית בארץ-ישראל מגדר כל ויכוח, ועושה את מילויה לדבר אשר שום התנגדות לא תצלח עליו; כי כל עוד יוסיפו הערבים להתנגד בכוח להתגשמות משאת נפשם של היהודים, לא ייכונו השלום והיציבות במזרח התיכון; וכי ברכה תצמח לכל המעוניינים רק ממאמץ של הסתגלות הדדית, שיהא מושתת על שוויון המעמד ולא מניסיונות של דיכוי ועקירה.

היהודים דוחים כקלוטה מן הדמיון, וכמופרכת מעיקרה, את העלילה שראה נציג סוריה (פארס אל ח'ורי, נוצרי-אורתודוקסי) לחזור עליה פה, כי בשביל היהודים אין ארץ-ישראל אלא מקפץ להתפשטות אימפריאליסטית על-פני כל המרחב של המזרח התיכון. עלילה זו קלוטה מן הדמיון בכל מצב שהוא, שכן כל עיקרה של הציונות הוא ריכוז העם היהודי בארץ-ישראל ולא יצירת תפוצה חדשה. והעלילה מופרכת מעיקרה, וכמוה כלעג מר, בשעה שכל הארצות שמסביב לארץ-ישראל עומדות הכן לעוט עליה כדי להצמית את המדינה היהודית עם היוולדה.

 

הסתה דתית כשמן על המדורה

ייתכן כי אין טעם ותכלית לסתור טענות-שווא אחרות, פסולות מרוב שימוש, אשר השמיע הנציג הסורי בנאומו – שכן נעשה הדבר פעמים כה רבות, כנראה לחינם. רק מלעז אחד אי-אפשר להתעלם, כיוון שהוא נושא בקירבו זרע לענה העלול למצוא לו קרקע פורה במזרח התיכון ולשאת פרי ממאיר. כוונתי לדיבה, כי יצירת המדינה היהודית תביא לידי השתלטות היהודים על המקומות הקדושים לנצרות ולאיסלאם - ואין כלל לשער את תוצאותיו המחרידות של הדבר.

נאומו של הנציג הסורי היה חדור ללא הפסק שאיפות נאצלות לשלום דתי. את הנאום הזה יקראו ודאי רבים בארצות-ערב. אבל בשולי הנאום לא תופיע הערת-לוואי, שתאיר את עיניו של מי שאינו בקי במצב העניינים ותסביר לו, כי ירושלים ובית-לחם כלולות באזור הבינלאומי; כי חברון – הקדושה בעיקר ליהודים – ונצרת הן במדינה הערבית; וכי בכל שטחה של המדינה היהודית ספק אם יש מקום קדוש אחד לנוצרים או למוסלמים הראוי לשמו. אשר לכנסיות ולמסגדים הרגילים, הקפיד הנציג הסורי ליצור רושם, כי במקרים רבים הם חוללו על-ידי היהודים. למעשה, לא נרשם אף מקרה אחד כזה אי-שם בעולם. זאת יש להשוות עם הפרעות בחלב בדצמבר 1947, בהן כל שנים-עשר בתי-הכנסת שבעיר היו למשיסה ונשרפו כמעט כליל וספרי-תורה עתיקי-יומין, שאין ערוך להם, היו למאכולת אש; או עם הפרעות בקהיר בנובמבר 1946, בהן שפך האספסוף זעמו על בתי-כנסת וכנסיות כאחד.

בעוד נושא הנציג הסורי את נאומו, הופיעה בעיתונות אותו יום תמונה המראה רובאים ערבים ליד הכותל המערבי – גדול קודשי העם היהודי, אשר גישת המתפללים היהודים אליו נמנעת עכשיו. מעשים כגון אלה משמשים אמת מידה להתנוונותה של האבירות הערבית המהוללת. גילויים אחרים של התנוונות זו הם, במישור אחד, הסחיטה האלימה של תרומות כסף מיהודי מצרים, לבנון ועיראק לתמיכה במערכה נגד החלוקה – הווה אומר, להרג יהודי ארץ-ישראל שהם עצמם ובשרם, ולסתימת הגולל על תקוות עמם, אשר הם נושאים אותה בליבם בלהט כה רב, ובמישור אחר – ההתעללות המחרידה בגוויותיהם של החללים היהודים והתהלוכות בחוצות הערים הערביות, בהן נישאים על רמחים ראשיהם הכרותים של הקורבנות היהודים.

 

להלכה עונים האנגלים אמן - ולמעשה?

הדוברים הערבים השקיעו מאמץ רב בטענה, כי אין דין החלטת העצרת אלא כדין המלצה בלבד. אף-על-פי שאין לי הזכות לייצג מדינה שהיא חברה באו"ם, אקווה כי יורשה לי להעיר הערות מספר על צד זה של השאלה, הנוגע אולי במיוחד לממלכה המאוחדת. הממלכה המאוחדת, אשר הציעה כי בעיית ארץ-ישראל תובא לפני העצרת, ומעצמות אחרות, אשר הסכימו לכך, חזקה עליהן כי ידעו היטב אותה שעה את סמכויותיו של המוסד הזה. כן ידוע ידעו, כי ארץ-ישראל הייתה זה עשרים וחמש שנים פיקדון בינלאומי. נוכח החלטת הממלכה המאוחדת לחסל את המנדט, החלטה שנתפרסמה ברבים, חזקה על העצרת שידעה היטב את אחריותה לגבי פיקדון זה ועמדה על סמכותה למלא את החלל שנוצר עם חיסול משטר המנדט.

המלצה זו של העצרת, שהייתה מכוונת בראש וראשונה למעצמה בעלת המנדט, נתקבלה על-ידי מעצמה זו כהחלטה של אותו גוף. בנאומו בבית הנבחרים ב-11 בדצמבר 1947 הצהיר מזכיר המדינה למושבות של הממלכה המאוחדת, מר קריץ'-ג'ונס, לאמור:

ממשלת-הוד-מלכותו רואה את החלטת העצרת כהחלטת בית-דין של דעת הקהל הבינלאומית. אין זו קבלת הדין מצידנו כאילו כפאנו שד . . . אנו רוצים בהעברה מסודרת של סמכותנו ליורשינו. יכולים אנו רק להביע את תקוותנו . . . כי החלטה זו של השלטון הבינלאומי תזכה ביחס של כבוד גדול ביותר.

וב-12 בדצמבר הצהיר מזכיר המדינה לענייני-חוץ, מר ארנסט בווין, לאמור:

גם אני גם ממשלת-הוד-מלכותו אין בדעתנו להתנגד להחלטת האומות המאוחדות . . . הנה לפנינו החלטת האומות המאוחדות . . . אם חברי או אני יכולים להושיט איזו עזרה . . . נעשה זאת.

ודאי זכור, כי כאשר הביאה ממשלת הממלכה המאוחדת לראשונה את שאלת ארץ-ישראל לפני האומות המאוחדות, היא עשתה זאת ללא הסתייגות אם תמלא אחרי ההמלצה, ולפי אילו תנאים תמלא אחריה. באותו זמן סבירה הייתה ההנחה, כי יהי פסק הדין אשר יהיה, תקבל אותו הממלכה המאוחדת, וכחברה נאמנה לאו"ם תשתף פעולה בהגשמתו. בשלב מאוחר יותר, כשהוצגו באמת תנאים על-ידי הממלכה המאוחדת, עשו האחראים לניסוח תוכנית החלוקה, בזמן כנס העצרת, כל מאמץ למלא אחריהם,⁵ ואף-על-פי-כן הקשתה ממשלת הממלכה המאוחדת את עורפה ונקטה לבסוף עמדה של אי-שיתוף פעולה, שכמוה כחבלה בתוכנית.

ממשלת הממלכה המאוחדת הכריזה, כי לא תהיה לה יד בהגשמת התוכנית. לאמיתו של דבר, לא הושתתה התוכנית על ההנחה כי היא תבוצע בידי המעצמה בעלת המנדט. מצד שני טענה ממשלת הממלכה המאוחדת במלוא התוקף, כי כל עוד תוקפו של המנדט יפה, אין היא יכולה לסבול שום שלטון יריב בארץ-ישראל, אלא עליה לבדה לשאת באחריות לחוק ולסדר. באחריות זו היא לא עמדה.

אפשר להבין באיזה מיצר מצאה את עצמה ממשלת הממלכה המאוחדת עקב העמדה שהיא עצמה נקטה. ההתקפה הערבית לא הייתה מכוונת אך ורק – ובתכלית הפשטות – נגד חייהם ורכושם של היהודים. מטרתה העיקרית הייתה מדיניות האומות המאוחדות. הנה כי כן, ההגנה על היהודים מפני ההתקפה הערבית היה משמעה הגנה על מדיניות או"ם מתיגרת ידם של אלה שחתרו לשים אותה לאל. מפני ההשתמעות הזאת נרתע מימשל המנדט עקב המעצורים הנפשיים שלקה בהם. לפיכך לא היה ביכולתו לשמור על החוק והסדר. גם אם נקל בדינו, הרי רצונו שותק וקפיצי פעולתו נבלמו. לדוגמה יצויין, כי בעצם תחילת המהומות הודיע פקיד ממשלתי בכיר לסוכנות היהודית, כי הממשלה לא תוכל לספק ליווי משטרתי לתובלה הבינעירונית מכיוון ש"הדבר עלול להתפרש כביצוע תוכנית החלוקה בידי הבריטים".

מתוך ניסיון להיחלץ ממצר זה, פיתח המימשל תורה שלמה על נייטרליותו בסכסוך שבין היהודים והערבים, ולשם הצדקת התורה הזאת הוא העלה בדמיונו מעמד של שוויון אשמה בין המתקיפים והמותקפים – בין אלה שקיימו את סמכות האומות המאוחדות ואלה שהמרו את פיה. "סיפורם של היהודים, כי הערבים הם התוקפים ואילו היהודים הם המותקפים, אין לו על מה לסמוך", אמר [ראש משלחת הקבע הבריטית לאו"ם] סר אלכסנדר קדוֹגן בהודעתו לפני הוועדה. "יסודות מסויימים משני הצדדים", הוסיף ואמר, "עסוקים בהתקפות, או בפגיעות שאין להבחין בינן לבין התקפות". אבל תוך מאמץ נוסף לתרץ ולקרב אל השכל את התנהגותה של הממלכה המאוחדת, הלך שוויון מדומה זה ונהפך שוב לאי-שוויון, והפעם במידת-מה לטובת הערבים ולרועץ ליהודים. שכן זו לשון הדוח הרשמי של הממלכה המאוחדת: "הערבים תקיפים בהחלטתם כי הם לא ייכנעו ללא התנגדות לתוכנית החלוקה של האומות המאוחדות, בעוד שהיהודים חותרים לגבש את היתרונות שזכו בהם עקב החלטת העצרת".

אנו סבורים, כי אופיו המופרך של ניתוח זה הובלט כראוי בתזכירה של הסוכנות היהודית על מדיניות המעצמה בעלת המנדט בארץ-ישראל למן קבלת החלטת העצרת, תוך תשומת-לב מיוחדת לבעיית הביטחון. העתקי התזכיר הזה, שהוגש לוועדת או"ם לארץ-ישראל ב-21 בפברואר 1948, נשלחו לחברי מועצת הביטחון.⁶ הערבים הם שפתחו בהתקפה. היהודים פעלו מתוך התגוננות. הם ציפו לתגובה נמרצת מצד הממשלה, בהתאם להתחייבותה. תגובה כזו לא באה. להיפך, פעולות ההתגוננות היהודית הופרעו וחובלו. חיפושי נשק בין היהודים, מאסרי מגינים יהודים ממש תחת אש ההתקפות הערביות, איסור שימושם של היהודים בציוד הגנתי יעיל יותר - היו דבר יום ביומו.

רק אז אירעו מעשים בודדים של שפיכת-דמים ללא הבחנה מצד קבוצות ה"פורשים" היהודיות,⁷ אף כי גם אלה לא באו אלא בתגובה לאלימות הערבית. הם גונו נמרצות וללא סייג על-ידי היישוב המאורגן, אבל המימשל ניצל אותם להצדקת נייטרליותו. לעומת זה, הארגון המוסמך של ההתגוננות היהודית, אשר שמו "הגנה", מצא עצמו נאלץ על-ידי אפס המעשה של השלטונות לעבור להתקפה שכנגד, מתוך מאמץ להתקיף ולבער כל מרכז כוח של האויב. התקפות-נגד אלו היו מוגבלות במספרן ומכוונות למטרות מיוחדות. שום פעולה של ה"הגנה" לא הייתה מכוונת "לגבש את היתרונות שזכו בהם היהודים עקב תוכנית החלוקה", אף כי אילו ננקטה פעולה כזו, הרי מטרתה הייתה לקיים את החלטת או"ם ולא להתנגד לה. היהודים סירבו למלא אחרי העצה הממשלתית שניתנה להם בדבר פינוי חלקים מסויימים של ארץ-ישראל, אבל זה לא היה "גיבוש של יתרונות" אלא החזקה בעמדות שהיהודים רכשו קודם-לכן, ואשר הממשלה דרשה מהם להסגירן. במשך כל התקופה הזאת הייתה תוכנית פעולתם של היהודים מכוונת להגנה, ואילו פני הערבים היו לתוקפנות. רק השתבשות גמורה של ההתמצאות המדינית הייתה עשויה להביא את ממשלת המנדט לידי סילוף כזה של התמונה.

אילו הוטל על העובדות להתאים אז עצמן לגירסתו של סר אלכסנדר קדוגן, כי אז היו חייבים להיות מקרים בהם המוני יהודים מזויינים שָתו מכל צד על כפר ערבי מבודד על-מנת להשמידו, או חצו את הגבול לתוך סוריה על-מנת לחבל שם בתחבורה או להתקיף יישובים שלווים. אז ורק אז היו המעשים משני הצדדים נעשים כה דומים זה לזה שאי-אפשר היה להבחין ביניהם.

אכן, מאנפין שונים של מדיניות מעצמת המנדט, ושל הנוהג הנקוט בידה, נובעות שאלות אשר באמת קשה למצוא תשובה עליהן. מדוע מתחלק נשק ליחידות המשטרה הערבית העירונית, ואותו נשק אינו ניתן ליהודים? כלום לא ברור כי בנשק זה ישתמשו נושאיו נגד היהודים וכדי להכשיל את תוכנית או"ם? מדוע מוחזקות יחידות "הלגיון הערבי" בעקשנות כזו דווקא באזורים היהודיים או בקירבתם, ודווקא לאחר התקפותיהן הרצחניות על התעבורה היהודית ועל עוברי-אורח? האומנם גזרה היא כי יועמדו היהודים בפני התגרות קיצונית כזו? ומדוע ממשיכה ממשלת הממלכה המאוחדת בהספקת נשק למדינות הערביות? אומנם נציגיה הכחישו את הטענה כי נשק זה משמש למלחמה בארץ-ישראל. מניין להם הביטחון הזה? וגם אילו אמת היה הדבר, האם לא ברור כי הספקת נשק למדינות-ערב בשלב זה משחררת נשק אחר בשביל הלחימה בארץ? והנני להוסיף ולשאול: מדוע נסבלת השתלטות של כנופיות ערביות מזויינות על-פני כל שטחה של ירושלים העתיקה?

 

הסגר נגד מעפילים בים וגבול פתוח לפולשים ביבשה

הבעיה החמורה מכל מתעוררת לרגל החדירה ההולכת ונמשכת של כוחות ערביים מזויינים מבחוץ. ממשלה, אשר גילתה עודף כה מובהק של מרץ, ערנות ויעילות ברדיפה אחרי שיירות הים של פליטים יהודים מאירופה, נוקטת – לפי כל הסימנים – עמדה של ויתרון גמור ושל קוצר-יד או של אדישות נוכח הפלישה לשיעורין, המתנהלת בהתמדה, לתוך שטח שעודנו ברשותה. לפי הידיעות שבידי הסוכנות היהודית, עברו עד כה את הגבולות הצפוני והמזרחי ונכנסו לארץ שבע חטיבות מזויינות, המונות בסך-הכל מ-4,000 עד 4,500 איש. הם לא הסתננו בקבוצות קטנות; הם באו בכל פעם מאות אחדות יחד, על-פי רוב בשיירות של משאיות ממונעות, מאורגנות כהלכה. הם עברו על-פני גשרים ונסעו בכבישים ראשיים. פרט למקרה אחד או שניים יוצאים מהכלל, כניסתם יצאה לפועל באין מפריע. היעלה על הדעת, כי נבצר מהממשלה להשיג ידיעות מוקדמות בדבר תנועתם של טורים אלה, ולהציב משמרות יעילים במבואות או במעברות הראשיים? במקרה אחד הצליחה הסוכנות היהודית להזהיר את השלטונות ארבעים ושמונה שעות קודם למעשה בדבר חציית-גבול העומדת להתרחש. אף-על-פי-כן, לא נעשה דבר למנוע אותה והחטיבה עברה את הגבול בביטחון גמור ונטתה את אוהליה בקירבתו של כפר ערבי גדול, מקום-שם נשארה באין מכלים דבר עד אשר, כפי שיש לשער, הוצבו אנשיה במרכזים שונים. הממשלה מודה עכשיו, כי חלקים ידועים של הארץ כפופים למעשה לשליטתם של מפקדי הכוחות הנוכריים האלה. פעילותם במבצעי התקפה הולכת ומתגברת. כיצד יכול אפוא הציבור להימנע מהרושם, כי נסבלות הכנות גלויות להכרזת שלטון ערבי, מקומי או זר, על-פני חלקים גדולים של ארץ-ישראל, מתוך התעלמות גמורה מהחלטת האומות המאוחדות ובנסיבות של סכנת מוות ליישוב היהודי?

המצב מוחמר עוד יותר על-ידי תהליך ההתפוררות המהירה של השלטון, ההורס כל משמעת. טינות כבושות פורצות לחופשי לאחר ששולח מהן כל רסן. היו מקרים ברורים של הריגת יהודים בקור רוח על-ידי אנשי צבא או משטרה בריטיים. רווחת ההנחה, כי אפשריות התפרעויות עוד גרועות מזה. עצם העובדה, כי זהו מצב הרוחות, יוצרת מצב קשה מנשוא ומעלה טעם נוסף לחיסולו המהיר ככל האפשר של המנדט הבריטי אשר, על-כל-פנים, אסור שיוארך מעבר לתאריך שנקבע והוא 15 במאי 1948.

על אף כל האכזבות המרות שבאו עקב הספר הלבן של 1939, קיוו היהודים כי חיסול המנדט של הממלכה המאוחדת יביא לידי תפוגה (détente) ביחסיהם עם מעצמת המנדט ויאפשרו פרידה ידידותית. תקוות אלו הוכזבו מרה על-ידי העובדות. כל עוד מתמידה ממשלת המנדט ללא רתיעה בכיוון המדיני שהיא נוקטת עכשיו, אין להעלות על הדעת החזרה כלשהי של אמון הדדי. בשאלה הנוקבת של העלייה עומדת המדיניות הממשלתית בעינה, ואפילו ההמלצה הברורה של העצרת בדבר שחרור אחד הנמלים, כדי לאפשר עלייה רחבת מידות, הייתה לשווא. קיימים ועומדים רק 750 רישיונות-עלייה לחודש בשביל עולים מאירופה, ואילו מוֹתר המיכסה מוקדש לפינוי קפריסין. הייפלא בנסיבות אלו, כי קבוצות אנשי שארית הפליטה מטבח אירופה מוסיפות לחצות את ים התיכון על דעת עצמן? המפליא הוא כי את בואן של שיירות אלו לארץ, אשר כולן נתפסות בדרך, מציין דובר הממלכה המאוחדת כגורם המערער את הביטחון בארץ, שווה ביעלו המזיק לפריצת הכוחות הערביים המזויינים העוברים את גבולות היבשת – וזה בשעה שכל שיירות הפליטים שהגיעו בזמן האחרון הניחו לרודפיהן להטותן מדרכן לקפריסין או להעבירן לשם באוניות אחרות, ללא כל הפרעה או התנגדות מצד הנוסעים.

ממשלת המנדט התנגדה עד כה גם להכנת מיליציה ממלכתית יהודית.⁸ מזכיר המדינה למושבות אמר בהודעתו למועצת הביטחון, כי ממשלתו לא תוכל להסכים "לארגון מיליציה בפיקוח הממשלה הזמנית של המדינה היהודית העתידה". אבל הסוכנות היהודית לא ביקשה כלל בשלב הנוכחי משהו מעין זה. ההצעה שהבאנו לפני ועדת או"ם לארץ-ישראל, ואשר כפי שנמצאנו למדים הועברה על-ידי הוועדה לממשלת המנדט, לא הייתה מכוונת להקמתה המיידית של מיליציה אשר תפעל מחוץ לפיקוחה של הממלכה המאוחדת תוך תקופת קיומו של המנדט. היה זה דבר-מה אחר לגמרי, והוא, כי יוחל עכשיו בהכנות לשם הקמת המיליציה לאחר סיום המנדט. הצענו כי תינתן רשות לאמן כהלכה גרעין של המיליציה, ויובטחו הקלות לרכישתו והחסנתו של הציוד הדרוש. אלו היו הדרישות, אשר כפי שנודע לנו נתקלו בסירוב מצד נציגי ממשלת המנדט.

בעיה זו של המיליציה, ובכלל בעיית הכוחות הדרושים לאכיפת התוכנית, מחייבת הגדרה ברורה של עמדת הסוכנות היהודית. אמרנו כל הזמן, ראשית, כי יהודי ארץ-ישראל מוכנים לשאת באחריות מרחיקה לכת להגנתם ולהגנת השטח שעליו חלה התוכנית; ושנית, נוכח החשש לתוקפנות מבחוץ, אשר תאיים על סמכות האומות המאוחדות, נעשית הכרחיותו של כוח בינלאומי חיונית ביותר. עמדתנו זו בעינה עומדת. ניסיוננו לגבי פעולת ה"הגנה" בשלושת החודשים האחרונים היה בהחלט מעודד. בכל מקום החזקנו מעמד. כל התקפה והתקפה נהדפה. רק במקרים מיוחדים קיבלנו עזרה מצד כוחות הממלכה המאוחדת – על-פי רוב לאחר שהקרב כבר הוכרע לטובתנו בכוח פעולתנו העצמית. בדרך-כלל, הופרע מבצע התגוננותנו ונתקל במכשולים מחמת ההגבלות שהוטלו עלינו על-ידי הממשלה. אם יינתנו לנו ציוד מספיק וחופש פעולה מלא, חזקה תקוותנו כי נוכל להקים כוח מגן יעיל למדינה היהודית. כדי להגיע לזאת אנו זקוקים לעזרה – ללא ספק בנשק, אפשר גם בכסף בזמן הראשון, אבל לא בכוח-אדם.

 

אחריות או"ם למניעת תוקפנות

מצד שני, קיימת ועומדת הבעיה אם תקויים המגילה ואם תימנע התוקפנות. האחריות מוטלת כאן ביסודה על האומות המאוחדות. מעולם לא גרסנו את הקמת הכוח הבינלאומי כתנאי בל-יעבור להגשמת תוכנית החלוקה. אבל נוכח העובדה של תוקפנות מבחוץ, ברור כי מתחייב כוח בינלאומי. אפס, אם לא יוקם כוח בינלאומי, עדיין נהיה מוכנים לעמוד באחריותנו, אך במקרה זה תגדל ביתר שאת הזדקקותנו לעזרת חוץ. ואחרי הכול, יקרה מה שיקרה ויעבור עליהם מה, הילחם יילחמו יהודי ארץ-ישראל להגנת חייהם וזכויותיהם המדיניות. רוחם וכושרם נתגלו תוך כדי הניסיון של החדשים האחרונים.

הזמן הוא גורם חיוני ביותר. כיוון שעלינו להיות מוכנים לקבל על עצמנו את האחריות עם סיום המנדט – ממילא מובן, בהדרכת ועדת או"ם – מוכרחות הכנותינו להתחיל מייד. ביקשנו מאת הוועדה לספק לנו מייד נשק מילואים לצורכי הגנתנו בשעה זו. אבל מלבד הכוחות הפעילים כיום בתפקידי הגנת יום-יום, חייבים קיבוצים נוספים של אנשינו להתארגן ולהתחיל באימונים, וכן הכרח הוא לספק נשק להקמת המיליציה. הדבר יחייב לבדוק מחדש את האיסורים שהוטלו ללא כל הבחנה בארצות שונות על ייצור הנשק, ולנקוט מדיניות נשק שתעמוד בהתאמה עם תוכנית האומות המאוחדות, הווה אומר, הספקת נשק לאלה המוכנים לקבל עליהם אחריות הגנתית לביצוע התוכנית, ושלילת נשק מאלה העוסקים בהכשלתה. אנו מציעים כי מועצת הביטחון תפנה בקריאה לכל המדינות החברות לנקוט מדיניות כזו לגבי מכירתו או הספקתו של נשק לארץ-ישראל ולמדינות השכנות, בכלל זה לכל ארצות החבר הערבי.

ועדת או"ם לארץ-ישראל, הפועלת מ-9 בינואר, כבר התקדמה בבירור כמה צדדים של תוכנית הביצוע. אנו מציינים בקורת רוח את החלטתה להמשיך בעבודה – החלטה שנמסרה לידיעת מועצת הביטחון – והנני להודיע כי הסוכנות היהודית תשמח לשתף פעולה איתה גם להבא.

אחת המשימות החשובות והדחופות ביותר של הוועדה היא הקמת מועצת ממשלה זמנית, אשר על הרכבה כבר מתנהל משא-ומתן. האפשרות, כי ב-1 באפריל תצטרך מועצת הביטחון לשקול אילו צעדים יש לנקוט ביחס לשטח המדינה הערבית, אם לא תוקם שם עד אז מועצת ממשלה זמנית, הובאה בחשבון בהחלטת העצרת, ואין בה שום סיבה לא להקים למועד הנכון את מועצת הממשלה הזמנית של המדינה היהודית.

אלו הן הערותינו בשאלת הביצוע. נציג ארצות-הברית הגיש פה נוסח החלטה המציע כי מועצת-הביטחון " . . . תסכים במסגרת סמכויותיה המוגדרות במגילה, להיענות לבקשות שהופנו אליה על-ידי העצרת בסעיפים א', ב', ג' של הפרק הראשון בהחלטתה . . . ",⁹ וכי תקים ועדה מורכבת מנציגי חמשת החברים הקבועים של מועצת הביטחון, אשר תפקידה יהיה, בין השאר, "לשקול אם המצב בארץ-ישראל מהווה איים לשלום וליציבות הבינלאומיים, ולדווח בדחיפות את מסקנותיה למועצה". שני הצעדים כאחד הם דחופים ביותר.

 

ארצות-הברית משנה את טעמה?

אבל נציג ארצות-הברית הציע עוד דבר, והוא כי אותה ועדה עצמה תיוועץ עם ועדת או"ם לארץ-ישראל, עם המעצמה בעלת המנדט ועם נציגי העדות הראשיות בארץ, בדבר ביצוע המלצת העצרת. בפיסקת נאומו הדנה בהצעה מיוחדת זו, הסביר נציג ארצות-הברית כי מטרת מועצת הביטחון בהתייעצות הזאת חייבת להיות עשיית כל מאמץ כדי להביא לידי הסכם – על יסוד המלצת העצרת – בדבר הקושי המדיני המונח ביסודה.¹⁰ עלינו להודות, כי מטרת ההתייעצות המוצעת אינה ברורה, וההצעה כולה מביאה אותנו במבוכה עמוקה. אנו חוששים שמא היא עלולה להביא לידי דיחויים וסיבוכים חדשים, אשר יסכנו את ביצוע התוכנית כולה ויחריפו עוד יותר את חומרת המצב בארץ-ישראל. בשנים עברו נעשו ניסיונות רבים לאין-ספור על-ידי הסוכנות היהודית, ולעיתים גם על-ידי ממשלת המנדט – כשכל צד פעל, כמובן, לפי תבונתו שלו – לברר את אפשרויותיו של הסדר מוסכם לבעיית ארץ-ישראל. כל המאמצים הללו עלו בתוהו. הלא בעקבותיה ובסופה של חתירה זו לפתרון מוסכם – שעם כל היותה ממושכת וקפדנית הוברר שהייתה ללא תכלית – הובאה השאלה לפני האומות המאוחדות לשם הכרעה סופית, ופשרת-החלוקה נתקבלה על-ידי העצרת כמוצא יחיד מהסבך.

גם נציגי ממשלת הממלכה המאוחדת, בהמליצם לפני הפרלמנט הבריטי להביא את השאלה לפני האומות המאוחדות, הביעו את הכרתם, המבוססת על ניסיון ממושך, כי פתרון שיתקבל על דעת שני הצדדים הוא מחוץ לגדר המדיניות המעשית. מר בווין, מזכיר המדינה לענייני-חוץ, הצהיר בבית הנבחרים ב-18 בפברואר 1947, כי אין כל סיכוי להגיע להסדר בארץ-ישראל, "שיהא אפילו בקוויו הכלליים עשוי להתקבל על דעת שתי העדות שבארץ". השקפה זו הובעה גם על-ידי מזכיר המדינה למושבות, מר קריץ-ג'ונס, בנאומו בבית-הנבחרים ב-12באבגוסט 1947, וכן על-ידי סר אלכסנדר קדוגן בעצרת ב-26 בנובמבר 1947. אותה השקפה עצמה הושמעה בעצרת, בכוח שכנוע רב, על-ידי נציג ארצות-הברית, ואבקש רשות לקרוא פה מדבריו את הפיסקה השייכת לעניין. בדברו באחת מישיבות הסיום של הכנס, ב26- בנובמבר 1947, אמר מר ג'ונסון:

 

במרוצת הדיונים האלה נאמר פעמים רבות, כי רצוי ודרוש להגיש לעצרת תוכנית אשר שני היריבים העיקרים במצב שלפנינו יסמכו ידיהם עליה. אני סבור, כי אין פה משלחת שאינה יודעת כי לא הוגשה עד היום שום תוכנית – לא לעצרת הזאת ולא לממשלת המנדט במשך השנים הארוכות של החזקתה בו, ואף לא בשום מקום אחר – אשר היה לה סיכוי להתקבל על דעת הערבים והיהודים כאחד. שום תוכנית כזאת לא הוצעה מעולם, ואינני מאמין כי תוצע בזמן מן הזמנים. אם רצוננו להגיע לפתרון הבעיה באמצעות האומות המאוחדות, לא יוכל הדבר להיעשות בלי שימוש בסכין. גם היהודים גם הערבים לא יהיו מרוצים לגמרי מכל דבר שנוכל לעשות, ומוטב לנו להביא זאת בחשבון.

 

ספק אם מוצדק יהיה לשנות אף קוצו של יוד בהודעה הזאת, הראויה לזיכרון. יהי הדבר כאשר יהיה, רואה הסוכנות היהודית חובה לעצמה בשלב זה של השתלשלות העניינים להבהיר את עמדתה ללא שיור ספק כלשהו. תוכנית החלוקה שנתקבלה על-ידי העצרת היא בשבילנו הפשרה האחרונה והסופית. זהו המינימום שאין לגרוע ממנה אם הכוונה היא שיתקבל על דעתנו. שום צמצום נוסף של הזכויות היהודיות, כפי שנקבעו בתוכניתה של העצרת, אם לגבי השטח או לגבי הריבונות, לא יתקבל על-ידי העם היהודי.

ארגון האומות המאוחדות, על מוסדותיו השונים, עמל קשה לפתור את בעיית ארץ-ישראל. החלטת העצרת מייצגת את התבונה הקיבוצית של הקהילה הבינלאומית בשאלה היוקדת הזאת. בעייתנו היא בעיה היסטורית, ופתרונה החיובי יהווה תרומה מובהקת להצלחתו ולהיותו של הארגון הבינלאומי הגדול הזה. אנו קוראים למועצת הביטחון ולכל חבריה לנקוט את הפעולה הכלולה בסמכותם, כדי לתרגם את תוכנית העצרת לשפת המציאות.

 

הערות

 

1.        נתרבו אז פגיעות ישירות של חיילים ושוטרים בריטיים ביהודים, ובפברואר בוצעו בירושלים שני פיצוצי זוועה בידי קבוצות טרוריסטיות שבקרב המשטרה הבריטית: במשרדי העיתון "ג'רוסלם פוסט" וברחוב בן-יהודה.

2.        לשם תכנון מערכת השלטון במדינה העצמאית והבטחת השירותים החיונים בתקופת המעבר,הוקמה "ועדת המצב", שעשתה עבודה רבה ויסודית. יושב-ראש הוועדה היה דוד בן-גוריון, ומזכירה – זאב שרף, מזכירה הראשון של ממשלת ישראל.

3.        המונח הרישמי היה: "relinquish", שמשמעו למשוך יד ממשהו, להרפות ממנו. זה היה המונח שהופיע גם בחוק שנתקבל בפרלמנט הבריטי על סיום אחריותה של הממלכה המאוחדת בארץ-ישראל.

4.        לפי סעיף 39 של מגילת או"ם.

5.    בשלב האחרון של הדיון בתוכית החלוקה בוועדה המקבילה של העצרת השנייה (1947), נעשה ניסיון להתאים במידת-מה את התוכנית להסתייגויותיה של אנגליה.

6.        תזכיר עובדתי מפורט, מלווה מיסמכים, על המצב בארץ ועל פלישתם של כוחות ערביים לתוכה.

7.        הכוונה להרג הסיטוני שערכו "הפורשים" באפריל 1948 בתושבי הכפר הערבי דיר יאסין בקירבת ירושלים.

8.        החלטת העצרת מכ"ט בנובמבר 1947 חייבה הקמת מיליציה מזויינת "לשמירה על הסדר הפנימי ולמניעת התנגשויות בגבולות" בכל אחת משתי המדינות, בפיקוד יהודי מזה וערבי מזה ובפיקוח או"ם.

9.        בהחלטת העצרת מכ"ט בנובמבר 1947 נתבקשה מועצת הביטחון לנקוט בצעדים הדרושים להגשמת ההחלטה, להגדיר כ"איום על השלום, הפרת השלום ומעשה תוקפנות" כל ניסיון לשנות בכוח את ההסדר שנקבע בהחלטה, ולנקוט אמצעים שיאפשרו לוועדת הביצוע של או"ם למלא את התפקידים שהוטלו עליה – משמעו של דבר, לצייד אותה בכוח מזויין לפי הצורך.

10.    היה זה רמז פומבי ראשון לניסיונה של ארצות-הברית לסגת מתוכנית החלוקה והקמת מדינה יהודית.