הופעה שנייה לפני הוועדה המיוחדת של או"ם

ירושלים, 16 ביולי 1947

 

רקע היסטורי

הוועדה חזרה מסיוריה לירושלים וניגשה לשמיעת העדויות בתחילת יולי.

שוב ריכזה המחלקה המדינית של הסוכנות חומר רב בכתב, שהוגש לוועדה בשורה ארוכה של תזכירים וסקירות.¹

העדות שבעל-פה נפתחה בהרצאת היסוד של יושב-ראש ההנהלה דוד בן-גוריון. אחריו הופיעו לפני הוועדה חברי ההנהלה אליעזר קפלן, פרץ ברנשטיין, הרב יהודה לייב פישמן (עכשיו מימון), וכותב הדברים בהרצאתו השנייה.²

 

*   *   *

 

אדוני היושב-ראש ורבותי,

אפתח במתן תשובות על השאלות שהוצגו לי או לחברי ולא נענו עד כה.

בשבע השנים שחלפו מאז הוקם בארץ המשטר הקרקעי המתבסס על אפליה גזעית, בפברואר 1940, זאת אומרת, למעשה מראשית 1940 עד סוף 1946, רכשו היהודים 38,000 דונם באזור ה"אסור", 25,000 דונם באזור ה"מוסדר" ו-45,000 דונם באזור ה"חופשי". השטחים שרכשנו באזורים האסור והמוסדר לא קמו לנו לנחלה הודות להסתייעותו של הנציב העליון בסמכויות שהוענקו לו על-ידי החוק להתיר במקרים מסויימים העברות קרקע מערבים ליהודים לפי ראות עיניו. אדמות אלו נקנו בתוקף זכויות שרכשנו קודם – זאת אומרת, היו אלו רכישות שנעשו עליהן חוזים לפני בוא החוק, ואשר לא בוצעו עד אז. וכן כלולים בזה שטחים שעברו לרשותנו בתוקף תהליכים אשר התברר כי החוק לא הקיף אותם באיסוריו, ולא הזקיק אותם לרישוי הממשלה. אפשר לא זו הייתה כוונת מחברי החוק, אבל הדבר קם ויהי. ולהלכה קם הדבר לא מתוך הפרת החוק, אלא בהתאם לו. מר בן-גוריון הביע לפניכם צערו על שלא מצאנו דרכים להפר את החוק. שותף אני לרגשותיו.

אולם תפקידי הפעם לקבוע עובדות ולא להביע רגשות. ועובדה היא כי במידה שהייתה סמכות לנציב העליון להרשות מכירות קרקע על-ידי ערבים ליהודים באזורים מסויימים, הרי ב-99 או ב-99.9-מקרים מ-100 נדחו הבקשות שהוגשו לקבלת רישיון.

 

מתעלולי הספר הלבן

דומני כי אחד מכם, רבותי, שאל את מר בן-גוריון בדבר אופן הגשמתו של חוק הקרקע. הנני לענות על שאלה זו. כאשר נדון חוק זה בבית הנבחרים הבריטי הוא שימש מטרה להרעשה נמרצת מספסלי האופוזיציה – והלא אלה שישבו אז על אותם הספסלים הם כיום הממשלה. אחד מהיושבים ראשונה בסיעת הפועלים, האיש המשמש עכשיו בכהונת לורד צ'נסלור, הלורד ג'איט, ראש וראשון בסולם המשפטי של אנגליה, הגדיר אז את החוק כ"חוק פראי" (a savage law). ישבתי אותה שעה ביציע של בית הנבחרים ואני זוכר מילה זו היטב. עודנה מצלצלת באוזני. הוא חזר על המילה אחת ושתיים ושלוש בהדגשה מתגברת: "פראי! פראי!! פראי!!!" אני אומר עכשיו, כי החוק הפראי ההוא מוצא לפועל באופן פראי – עד חורמה. אומנם אין מטרתי פה לטעון נגד דרכי ביצועו של החוק. מטרתי היא להוקיע את החוק עצמו. אבל אופן הגשמתו של החוק יש בו עדות ניצחת לרוח המפעמת בכל המנגנון הממשלתי לגבי החובה המוטלת עליו לפי המנדט לסייע להתיישבותם הצפופה של היהודים על הקרקע.

למשל, מפורש נאמר בחוק כי אין הוא חל על הנכסים הממלכתיים. אדמות המדינה מוצאות מכלל תחולתו. משמעו של דבר הוא שאם יש שטחי קרקע ממלכתי באזור האסור, רשאית הממשלה להעבירם ליהודים. אבל נקבע כלל מינהלי, אשר זמן רב טרחנו עד שהצלחנו להוציאו לאור עולם, ועד שהבאנו את הממשלה לידי הודיה בקיומו, והוא כי למעשה דין קרקעות המדינה לדידה כדין קרקעות הערבים, והתוצאה היא כי כיום איננו יכולים להשיג שעל אחד מאודמות המדינה באזור האסור. אפילו כשחזרו חיילינו משדות-הקרב, לאחר שהשאירו כמה מחבריהם טמונים בבתי הקברות הצבאיים, ואחדים מהם ביקשו אפשרות להתיישב מחדש, והם הצניעו בדרישותיהם, לא ביקשו שטחים נרחבים למזרע ולמטע, אלא רק מגרשים קטנים לבנות בתים עליהם, ופנינו לממשלה וביקשנו רישיון לרכוש חלקה של אדמת הפקר ליד ירושלים, ממש באחד מאגפי העיר – ובמקרה נמצאה אותה חלקה דווקא מחוץ לאזור העירוני, ולכן היא נכללה באזור האסור, אבל הייתה זו חלקה שוממה לגמרי, שלא תצלח לשום תכלית זולת בניין – לא טענה הממשלה כי התוכנית אינה מבוססת, או כי חיילינו אינם זכאים לעזרה מסוג זה, אלא היא אמרה: החיילים שלכם הם חיילים יהודים – הווה אומר, יהודים הם, ולכן אינם יכולים לרכוש אדמה כלשהי באזור האסור.

ועוד. אם יש מקרה, שהחוק מביאו בחשבון גם לגבי האזור האסור, הרי זה גיבוש השטחים. נניח, יש חלקה יהודית וסמוך לה חלקה ערבית ועל-יד זו שוב חלקה יהודית, הרי פיצול זה מכביד מאוד על עיבוד הקרקע, ולכן מעניק החוק סמכות לנציב העליון לאשר העברות קרקע לשם גיבושן של החלקות. אבל כשפנינו וביקשנו רישיון כזה, אמרה הממשלה: לא, אסור לכם לקנות, רשאים אתם רק להחליף חלקה בחלקה. פירוש הדבר הוא: רכושכם הקרקעי באזור האסור לא ייתכן כי יגדל אף כדי שעל אחד, אלא דינו הקפאה לצמיתות.

אך גם לחליפין אין ניתן אישור. הנה, בדרככם מירושלים לתל-אביב, לאחר שאתם עוברים על-פני לטרון, אתם רואים משמאל לכביש יישוב יהודי צעיר אשר שמו הקדום, גזר, ידוע מימי שלמה המלך. יש שם חלקה ערבית התקועה כטריז בתוך השטח שהמתיישבים היהודים בונים עליו את בתיהם - חלקה קטנה השייכת לאיכר ערבי מאחד הכפרים השכנים. לעומת זה, יש ליישוב היהודי אדמה בקרבת אותו כפר. היהודים מציעים לערבי חליפין – ולא דונם כנגד דונם אלא שני דונמים תמורת דונם אחד; לא זו בלבד שהם נותנים לו אדמה בקירבת כפרו תחת האדמה הרחוקה ממנו, אלא הס מציעים לו שטח כפול. הערבי מסכים ומבקש מהממשלה לאשר את העיסקה. גם היהודים פונים ומבקשים אישור. אבל הנציב העליון עונה לאו. והטריז נשאר בעינו. אין לגעת בו. קדוש הוא.

ושוב בנוסעכם מירושלים לתל-אביב הנכם רואים מצד ימין את יער מעלה החמישה. יש שם כפר עברי רכוב על הפיסגה, אשר תושביו נטעו יער ששינה תכלית שינוי את הנוף כולו. והנה אתם רואים את גבול היער מתאר קו שבור ומשונה. אפשר שיעלה על דעתכם, כי גבול מוזר זה נקבע מחמת הקרקע הזיבורית שמעבר לו, כלומר, אי-אפשר היה לנטוע עצים מאותו קו ואילך? לא היא! תחומו של אותו יער הוא גבול מדיני. במצב זה מצא חוק הקרקע את היער – והקפיאו. מעבר לתחום אין היהודים רשאים לרכוש קרקע ולנטוע עצים. הערבים רשאים, כמובן, לנטוע, אך אינם נוטעים, הממשלה רשאית לנטוע, אך אינה נוטעת. היער הוא כיצור חי אשר גידולו נעצר על-ידי חוק הקרקע.

אין זו תקנה המיועדת להגנה חברתית או כלכלית. מטרת החוק היא הגבלה מדינית – הקפאת עם בתחומו – על-ידי אפליה גזעית. וראיה לדבר, כי הממשלה אינה מגלה שום דאגה לבעיית הערבים המנושלים כל עוד בעיית הנישול היא בין הערבים לבין עצמם. הנה, קיים בארץ ,חוק הגנת האריסים". תמיד חייבנו את עקרון החוק ושיתפנו פעולה בביצועו. החוק אומר, כי בעבור מיד ליד שטח-אדמה המעובד בידי אריס, ואין לאריס עצמו אדמה אחרת אליה יוכל לעבור, חובה היא לדאוג כי יקבל קרקע, ככל האפשר באותה סביבה. אבל לאחר חקיקת חוק הקרקע, המושתת על אפליה גזעית, עיינה הממשלה במלוא הרצינות בביטול תוקפו של חוק הגנת האריסים ברחבי האזור האסור. משמעו של דבר, שאם נישל בעל אחוזה ערבי את אריסו הערבי, סברה הממשלה כי אין מעניינה להתערב. הממשלה חזרה בה מכוונתה זו רק משום שתפסה, כי על-ידי כך היא תרחיק לכת בגילוי העובדה כי עיקר מעיינה בפרשה זו הוא הגבלה מדינית ולא הגנה חברתית.

                                                                                                    

תורת הפער לפי משנת שלטון המנדט

 

מרקע זה, אשר שירטטתי אותו לפניכם בקווים גסים בלבד, ורק לגבי גיזרה אחת של פעולות הממשלה – ובשום פנים לא מיציתי גם את הנושא המסויים הזה – הנני לעבור לתיאוריה אחת שברצוני לגולל לפניכם, תיאוריה מיוחדת במינה, שהממשלה דוגלת בה עכשיו ומסתייעת בה כבתירוץ רופף וצולע להצדקת כישלונה העגום והפרת האמונים הבולטת שלה. זוהי תורת ה"הפרש" בין רמות-החיים היהודית והערבית וגידולו המתמיד של הפרש זה, שהוא, כביכול, שורש כל הרעה שמצאה את הארץ. תיאוריה שלילית זו היא הרוח החיה באותו "ספר כחול" שהוגש לכם על-ידי הממשלה³ – מיסמך אופייני מאוד, אם מותר לי להגיד כך, שנכתב בפיקחות רבה מבחינת ההנחה היסודית שהוא מיועד להוכיח את אמיתותה, אבל ארשה לעצמי להוסיף, תעודה שיש בה מעט מאוד ממידות המדינאות היוצרת והתבונה החיובית.

מהי תמציתה של אותה תורה? הריהי כי היהודים, בהתלהבותם כי רבה, התקדמו בחופזה יתרה; כי הערבים פיגרו אחריהם; כי אף-על-פי שהערבים נהנו ממפעל הבניין היהודי, הרי הפער, או ההפרש, בין רמות חייהם גדל והלך; וכי זהו מקור כל הקושי.

לא הובאה בספר שום ראיה – שום הוכחה עובדתית או סטטיסטית – לאמת את ההנחה הזאת: אף לא עובדה אחת, אף לא סיפרה אחת. אנו סבורים כי יהב ההוכחה מוטל כאן על הממשלה. וכן הננו סבורים, כי אין הדבר ניתן להוכחה. אנו סבורים כי במקצועות רבים – בשדות נרחבים של פעילות כלכלית – התקדמו הערבים במידה יחסית יותר מהיהודים. אומנם עדיין קיים הפרש רחב מאוד, אבל אם תנקטו דרך ההשוואה, אם תחקרו את העובדות מבחינה יחסית, מצוא תמצאו התקדמות יחסית מרובה יותר בקרב הערבים מאשר בקרב היהודים – עם כל הפער הקיים עדיין. במקצועות מסויימים עלה השכר הערבי ביחס לרמתו הקודמת יותר משעלה השכר היהודי. והוא הדין בענפים מסויימים של החקלאות. ובדרך כלל חלה עלייה רבה ברווחה החומרית בקרב הערבים.

אבל לא זהו העיקר. עוקץ התיאוריה נעוץ לא בבחינותיה היחסיות אלא במסקנות הנובעות ממנה.

מה משתמע מתורה זו? משתמע, כי יש לעצור בעד התפתחותו של היישוב היהודי עד אשר תדביק אותה קידמת היישוב הערבי. והנה, תורה זו לא רק שהיא מנוגדת לכל מה שהיהודים זכאים לצפות לו, אלא היא כשלעצמה כוזבת וסותרת את עצמה.

הבה אבאר דברי. משמעה של תורה זו לגבי היהודי הוא התעלמות מעצם המטרה אשר לשמה הוא בא הנה – למצוא פדות לעצמו מתוך חופש פעולה. יסוד-מוסד שעליו הושתת המנדט שנמסר לאנגליה – הסיוע להקמת הבית היהודי הלאומי – מתבטל ועובר מן העולם. שוב אין היהודי נמצא כאן בתוקף זכותו ולמען עתידו שלו. משימתו היחידה אינה אלא לעזור להתקדמותם של אחרים – לשמש מכשיר להתפתחותו של עם אחר – תפקיד שבתנאים הנתונים נהפך לעלבון. היהודי נתבע להצדיק את נוכחותו ואת פעולתו לפי השפעתו על חיי זולתו – לא לאור הישגיו בעיצוב חייו שלו. עד כאן לגבי היהודים.

אבל מה בדבר הערבים? עיקרו של דבר הוא כי הם עשויים רק להפסיד עקב הטלת הכבלים על היהודים. מפעל הבניין היהודי הוא המניע העיקרי של ההתקדמות הערבית – כאשר הוכח הוכחה מכרעת פעמים רבות לאין ספור. כל חבלה בתהליך הראשון הינה לרועץ לשני. בתכלית הפשטות, אם תיעצר התקדמותו של המפעל היהודי, תהיינה תוצאות הדבר פחות מזון, שכר נמוך יותר, תנאי חיים נחשלים יותר בשביל הערבים. על-ידי בלימת היהודי אין אתה מחיש ישועה לערבי. אתה מזיק לשניהם.

מלבד זה, כיצד יוגשם הדבר למעשה? אפשר לעשות זאת על-ידי חבלנות מינהלית, ואף אומנם זה היה הנוהג. נתקעו יתדות לתוך גלגלי מפעלנו והושמו מכשולים בדרכו. אבל מה הייתה התוצאה? לא זו בלבד שההתחייבות כלפינו הופרה, אלא נשללה מהערבים האפשרות המלאה להתקדמות נוספת. הפער שבין היהודי והערבי לא ניתגשר אלא התרחב.

זה היה קו פעולתה של הממשלה כלפי המאמץ היהודי, שהיה בו כדי להביא ברכה גם לערבים. אבל נצא ונראה כיצד פעלה הממשלה עצמה במקצוע זה של בניין גשרים בין יהודים וערבים, כיצד שקדה היא על המשימה הזאת של הצרת הפער וצמצום ההפרש בין שני העמים – באותם התחומים שבהם היה העניין תלוי אך ורק ביוזמתה, כשהדבר היה לגמרי בגדר יכולתה, כשהבעיה לא הייתה רק ריסון החיפזון הנפסד של היהודי קצר-הרוח, אלא כשהשלטון היה חופשי לפעול על דעת עצמו?

אביא שתי דוגמאות.

 

גלגולי מפעל החולה הקופא על שמריו

דוגמתי הראשונה היא זיכיון החולה. דומני כי סיירתם באותו חבל וראיתם את הביצה המשתרעת בפינתה הצפונית-מזרחית של הארץ. היא רובצת שם זה מאות בשנים. והיא עומדת שם בעינה עד היום, 29 שנים לאחר כיבוש הארץ על-ידי הבריטים – חממה של נגע, הנוגפת את הסביבה כולה. ולא רק קן של מלריה ההורס חיי אדם ומתיש כוחו, אלא מעצור לעיבודו של שטה אדמה פורייה ביותר ולניצולם של מרבצי כבול עשירים. האוצרות האלה מסתתרים מתחת למים העומדים, וגם המים עצמם אינם ניתנים לשימוש לשם השקיה. יש כאן אפוא בזבוז משולש – של חיי אדם וכוחו, של קרקע ושל מים.

בשנת 1914, חודשים אחדים לפני פרוץ מלחמת-העולם הראשונה - התעוררו שני אפנדים מביירות⁴ ופנו לממשלה העותמאנית בבקשת זיכיון לייבוש השטח ולהכשרתו. הזיכיון ניתן להם. בעד הזיכיון עצמו הם שילמו סכום סמלי בלבד האחים סלאם תשלום פעוט לגמרי. ההתחייבות שקיבלו על עצמם הייתה לנקז את השטח תוך שש שנים, וכתום התקופה הזאת לשלם בעד כל דונם שתי לירות תורכיות ולוותר על 10,000 דונם (9,000 דונמים מטריים) לטובת האריסים הערבים. לעומת זה, היו האריסים חייבים לשלם להם בעד הקרקע ולשאת בחלק יחסי של הוצאות הייבוש, באה המלחמה. בעלי הזיכיון לא עשו דבר. עם גמר המלחמה הם מצאו פה את המימשל הבריטי. התייצבו לפניו וביקשו אישור לזיכיון התורכי, טענו כי זכותם בעינה עומדת והגישו מיסמכים להוכיח זאת. הזיכיון אושר, אבל הוטלה על בעליו התחייבות להתחיל בעבודה תוך תקופה מסויימת. לא עמדו בהתחייבותם זו. שום עבודה לא החלה. פנו שוב ושוב לממשלה וביקשו ארכה פעם אחרי פעם. בכל פעם ניתן להם מבוקשם.

כך חלפו שנים ושום שינוי לא חל. התוֹאים התפלשו בבוץ. נחילי היתושים רחשו ונשאו את ארסם למרחקים ולמרחבים. תינוקות ערביים מתו כזבובים. פלחים שפופים הפיקו מחיה עלובה מעיבוד דליל של רצועות קרקע ומתעשיית מחצלות מקני סוף שגדלו בביצה. אנגלים נעולי מגפיים גבוהים חצו בשלוליות וצדו ברווזי בר. חלוצים יהודים נעצו עיניים רעבות במים העכורים שכיסו על אדמה יקרת-ערך. הממשלה, אדישה הן ליהודים חשוכי קרקע והן לערבים נגועי חולי, בלתי-מזדהית לא עם אלה ולא עם אלה, הניחה לעניינים להתגלגל לפי דרכם. היה לה אז הכסף הדרוש. באותן השנים היה עודף גדול בקופתה. ארץ-ישראל שילמה אז לאוצר הבריטי מיליון לירות סטרלינג בעד הרכבת מקנטרה לחיפה. אותה מסילת-ברזל נבנתה לכתחילה בימי המלחמה לצורכי המלחמה. אף-על-פי-כן, שלם שילמנו את שוויה המלא. וכן שילמנו לבנקים מערביים את מלוא חלקה של ארץ-ישראל בחוב העותמאני שמלפני מלחמת-העולם הראשונה - סכום של 815,000 לירות סטרלינג. שום חבל אחר של הקיסרות העותמאנית לשעבר לא שילם את חלקו, אבל אנחנו שילמנו. ועדיין נותר עודף בקופה.

אבל בשביל ייבוש החולה לא היה כסף. ואילו אותם האפנדים הערבים, מחוסנים מפני כל יצר קידמה, חוסים בביטחון גמור מאחורי חומת הבטלה והאדישות המינהלית, ישבו בחיבוק ידיים וחיכו באורך רוח ובזחיחות דעת עד שיבואו היהודים וישלמו להם בעד הזיכיון את המחיר שינקבו הם כיד הדמיון ותאוות הבצע הטובה עליהם. וכך הווה.

ב-1935 פקעה סבלנותם של היהודים. עייפנו מלהמתין עד שתקום הממשלה ותתחיל לפעול: או תכריח את הערבים לנקז את השטח, או תשלול מהם את הזיכיון ותציעו לאחרים. ובכן, הלכנו בעצמנו אל הערבים ובמשא-ומתן ישיר עימם קנינו את הזיכיון בכסף מלא.⁵ שילמנו בעדו את הסכום האגדי של 200,000 לירות. היה זה קצת יותר מערך אותו סכום עכשיו - והסכום הזה שילמנו רק בעד הזיכיון, בעד הזכות הרישמית, אשר הערבים לא שילמו בעדה כמעט ולא-כלום. אבל העברת הזיכיון מרשות לרשות הייתה טעונה אישור מצד הממשלה, ואילו זו תלתה את אישורה בתנאים שונים אשר קיבלנו עלינו את כולם. הממשלה התנתה, כי נוותר לטובת האריסים הערבים לא על 9,000 כי אם על 16,000 דונם, ושלא כמפורש בזיכיון הראשון, לא נגבה מהם כלום בעד אדמה זו או בעד הוצאות ניקוזה, אלא נמסרנה להם מנוקזת חינם אין כסף, וגם נתקין בה מיתקני השקיה ראשיים, שוב ללא תשלום. הסכמנו. אשר לה לעצמה, הצהירה הממשלה כי לא תתרום תרומה כלשהי לסילוק הנגע הממאיר הזה מעל-פני הארץ – שום הענקה מכל סכומי המיסים שהיא גובה, ואשר חלקו של היישוב היהודי בהם היה 65 אחוז. קיבלנו עלינו גם דין זה.

אז התעוררה השאלה של הזמנת משרד הנדסי מוסמך להכנת תוכנית הייבוש והפיתוח. הוזמנה חברה בריטית – "רנדל, פלמר וטריטון". חברה זו שלחה אלינו את מהנדסיה והללו באו וסקרו את השטח והשקיעו עבודה בתכנון המפעל. הם מצאו כי אך דבר-שווא הוא ייבוש שטח הזיכיון בלבד, שהוא יחידה משפטית ולא חטיבה גיאוגרפית. הם הוכיחו כי הכרח הוא לנקז את האגן כולו, כדי לעשותו נושב ובריא, ולהשתלט על מימי כל המעיינות המתנקזים ממנו לתוך אגם החולה לבל ישובו ליצור ביצות, ולהשתמש בכל המים האלה לשם השקיה. משמעו של דבר היה כי מפעל הייבוש והפיתוח יעלה בסכום גדול הרבה יותר מפי ששוער בתחילה. וכן היה משמעו של דבר, כי החברה היהודית בעלת הזיכיון - חברת הכשרת היישוב - תהיה מוכרחה לעבוד גם מחוץ לשטח הזיכיון, ודבר זה אי-אפשר היה להעלות על הדעת כלל ועיקר. משום כך פנתה החברה שוב אל הממשלה והפעם מצאה אוזן קשבת. הנציב העליון של אותו זמן, הגנרל סר ארתור ווֹקוֹפ היה אישיות דינמית. הוא אמר: ניחא, את חלק העבודה ההוא - זאת אומרת, זה שמחוץ לשטח הזיכיון - תקבל הממשלה על עצמה. והוא סימן סכום של 25,000 לירות לאותה מטרה. וכך, תוך צירוף כספי החברה בעלת הזיכיון, כספי חברות אחרות, שהיו מוכנות להיכנס לשותפות איתה, והכספים המיועדים להקצבה מצד הממשלה, דומה היה כי התוכנית לובשת עור ובשר והיא עתידה סוף-סוף להתגשם.

אבל באו כמה וכמה עיכובים. ב-1936 מהומות ערביות; ב-1937 הדין-וחשבון של ועדת פיל, שהציע חלוקת הארץ. הממשלה טענה: "כיצד נוכל לגשת למפעל זה? הרי אין אנו יודעים אם הוא ייכלל במדינה היהודית או הערבית, ואם מדינה זו או זו תכיר בהתחייבות שנקבל על עצמנו! עלינו לחכות". וכך חזר העניין למקֵרה, כשהיתושים רוחשים והתואים מתפלשים והתינוקות הערביים מוסיפים לגווע. ב-1938 הופיעה ועדת וודהד, שביטלה את תוכנית החלוקה של ועדת פיל, וב-1939 יצא "הספר הלבן", שבודאי לא היה בו מניע להגשמת תוכנית המכוונת להתיישבות יהודית רחבת מידות. בסוף 1939 פרצה המלחמה, וכמובן הוסר העניין כולו מעל סדר היום. בינתיים חזרה בה הממשלה מהקצבתה והחלה טוענת כי בכלל אין צורך בייבוש הביצה, שכן נתגלה אותו נוזל פלא, אשר שמו די.די.טי., המדביר את היתושים. מומחים ארץ-ישראליים ובריטיים נדהמו מקלות-דעת זו לגבי בעיית הבריאות. אבל הרי השאלה אינה רק של תברואה. מה על גורל הקרקע, מה על עתיד החקלאות באותו אזור, וכיצד ינוצלו המים להשקיה? הממשלה מושכת ידיה מכל הבעיה והיא סבורה, כנראה, כי על-ידי כך היא מסייעת לצמצום ההפרש בין היהודים והערבים. והביצה במקומה עומדת.

 

כיצד מקטין השלטון עצמו את הפער

דוגמתי השנייה היא שיטת פעולתה של הממשלה כמעביד וכמחוקק בענייני עבודה. אתרכז בשאלת השכר. הממשלה מעסיקה פועלים לרבבות. לפי המקורות הממשלתיים עצמם, מעסיקים השלטונות האזרחיים והצבאיים יחדיו כ-80,000 איש. אם נוסיף על אלה את פועלי חברות הנפט הבריטיות, נמצא כי יותר מ-50 אחוז של הפועלים השכירים הערבים עובדים אצל שלוש רשויות אלו: הממשלה, הצבא וחברות הנפט. השכר במפעלים אלה נמוך ביותר, והשביתות יעידו. ב-1946 שבתו עובדי הממשלה ברבבותיהם. השביתה פרצה לאחר שכל הסבלנות שבעולם הגיעה לקיצה – לאחר דחיות וסירובים בלי סוף. ב-1947 שבתו עובדי הצבא עקב השכר העלוב והתנאים הבלתי-אפשריים. מדוע לא פעלה כאן הממשלה לצמצום הפער?

מדוע זה בין 121 הפקידים של ממשלת ארץ-ישראל, המקבלים משכורת שנתית מ-1,000 לירה ומעלה, 113 הם בריטים, רק 4 ערבים, רק 3 יהודים ואילו אחד מוגדר כ"שונים"? הזהו צמצום הפער? ומדוע עולה שכרם של השוטרים הבריטיים במידה כה מופרזת על שכר השוטרים הארץ-ישראלים? ובעיקר, מדוע התנגדה הממשלה בהתמדה ובעקשנות להכניס סעיף על שכר הוגן לתוך חוזי העבודות הציבוריות עם הקבלנים, למרות התביעה הנמרצת של היהודים בעניין זה? מדוע לא הוכנס סעיף על שכר הוגן לזיכיון שניתן לחברת הנפט העיראקית, שהיא אחד מנותני העבודה הגדולים בארץ? כלום באו כל אלה לשם צמצום ההפרש? כשהגיעה השעה לחתום הסכם עם חברת הנפט הטרנס-ערבית – הדבר היה רק אשתקד – שלחה הסוכנות היהודית מכתב בו ביקשה, לא רק למען היהודים, אלא למען הערבים, המיועדים לפי המקובל להוות את מרבית כוח העבודה, כי יוכנס להסכם סעיף המחייב את החברה לשלם שכר הוגן לפועליה, שיהא שווה לשכר הממוצע הניתן בארץ לפועל עירוני בלתי-מקצועי. בקשה זו הושבה ריקם.

ב-1928, כתוצאה מהדרישה היהודית הבלתי-פוסקת לחקיקת שכר מינימום, מינתה הממשלה ועדה של שלושה. היושב-ראש היה מושל מחוז בריטי, אחד החברים היה ערבי ממעמד המעבידים, והשלישי היה ידידי מר יצחק בן-צבי, כיום יושב-ראש הוועד הלאומי, אך באותו זמן נציג הסתדרות העובדים.

הוגשו שני דוחות, של רוב ושל מיעוט. דוח הרוב נחתם על-ידי הפקיד הבריטי והמעביד הערבי. דוח המיעוט נחתם על-ידי נציג הפועלים היהודי. אקרא רק פיסקה אחת מדוח הרוב. התאריך הוא 1928. בפיסקה נאמר:

"אין אנו משוכנעים כי בקרב רוב פועלי הארץ יש דרישה שבהכרה לחוק שכר-מינימום. אין כל ספק כי השקפת הסתדרות העובדים העברים מייצגת רוב גדול של חבריה. מספר פועלים ערבים הנם חברי אגודת פועלי הרכבת והדואר של ההסתדרות. קרוב לודאי כי מספר מסויים של פועלים בלתי-מאורגנים, יהודים ואפילו ערבים, מתייחסים באהדה להשקפות אלו, אבל אין אנו סבורים כי השקפות ההסתדרות מייצגות דווקא את השקפות הפועלים הערבים בכללם, וההסתדרות אפילו לא טענה זאת. בהעדר איגוד-פועלים ערבי כלשהו המאורגן דמוקרטית, נבצר מאתנו לברר מהי דעת הפועלים הערבים בשאלת חוק שכר-מינימום".

וכך הם הניחו את העניין. לא היה ביכולתם לרדת לעומקה של הבעיה ולגלות את הסוד הכמוס, מה חושבים הפועלים הערבים – אם באמת רצונם בשכר הוגן או לא – שכן לא היה לפניהם מכשיר מותקן כהלכה של איגוד מאורגן דמוקרטית, שבאמצעותו אפשר היה להגיע לחִקרה של סוגייה סתומה ומעורפלת זו.

עיינתי בהגדרת משימתה של אותה ועדה. אמרתי, שמא הוטלה עליה רק המשימה לברר דעתם של אחרים. לא מניה ולא מקצתיה. המשימה הייתה ללמוד את בעיית שכר המינימום ולהגיש הצעות.

הרי ששני אדונים אלה מתייצבים קבל דעת הקהל ומסתלקים מזכותם לדעה אישית עצמאית בעניין אשר אותו הם נתמנו לחקור.

אף-על-פי-כן, יש קצת קידמה גם בארץ-ישראל. ב-1943, בעיצומה של המלחמה, היתה לנו ועדת שכר חדשה בנשיאותו של זקן השופטים גורדון סמית. שוב היו בה יהודים וערבים. היא ישבה על מדוכת התחיקה לשכר מינימום – שכר-מינימום כללי, אחיד ובעל תוקף מכריע בשביל כל הפועלים ללא הבדל גזע או דת. על הפרק עמד אפוא צעד המכוון לגישור הפער, לחיסול ההפרש. זאת הייתה דרישת החבר היהודי של הוועדה, שהופיע בה כנציג הפועלים. דרישתו נתקלה בהתנגדות – שוב מצד חזית מאוחדת של פקידי ממשלה ומעבידים ערביים. אף-על-פי-כן פסקה הוועדה כי יש לעשות משהו. היא החליטה לא על קביעת שכר-מינימום כללי, אלא על הקמת מועצות תעשייתיות שיקבעו שכר-מינימום לכל מקצוע; הווה אומר, מינימום לא אחיד כי אם בָדיל. מילא, היה בזה תיקון-מה למצב. נציג הסתדרות העובדים לא היה מרוצה והוא אמר בדוח המיעוט שלו: "עדים רבים שחיוו דעתם בשאלה זו לפני הוועדה, בכללם נציגי ארגוני פועלים יהודיים, ערביים ומעורבים" – הרי שאז כבר לא היה מחסור בביטוי ברור של השקפות הפועלים הערבים! – "וכן נציגים של חוגי מעבידים ואפילו ראשי מחלקות ממשלתיות המטפלות בבעיות הפועלים, דיברו כולם בלשון אחת לטובת שכר מינימום שווה לפועלים יהודים וערבים בלתי-מקצועיים, שעבודתם הרגילה היא בתעשייה". ובכן, דעה זו, כאמור, לא נתקבלה. הוחלט על מועצות שיציעו מיכסות מינימום משתנות מענף לענף. אבל הממשלה לא הקימה את המועצות התעשייתיות האלה היא לא נקטה שום פעולה אפילו להגשמת ההמלצה המצומצמת של רוב הוועדה. זוהי תפיסתה של ממשלת המנדט לגבי החובה המוטלת עליה והאפשרויות הניתנות לה לצמצם את ההפרש בין הרמות.

אף-על-פי-כן, קיימת ועומדת בעיית ההפרש, ואין זו שאלה הניצבת רק לפני הממשלה. היא ניצבת גם לפני היהודים, גם לפני הערבים. על-כל-פנים, יש כאן אחריות שעל היהודים לעמוד בה. אדרבה, אדוני היושב-ראש, היהודים דורשים כי תינתן להם האפשרות לשאת באחריות זו. תוטל-נא עלינו האחריות. אל ייגזר עלינו להמשיך במאבק הבלתי-שווה וחסר התכלית עם החבלנות המינהלית. נהיה-נא חופשים לשאת באחריות.

מי שרצונו באמת ובתמים להעביר הפרש זה מן העולם, מן הדין שיטיל את המשימה על אלה המעוניינים לטובת עצמם בחיסול ההפרש. אין אני בא לדבר על ליבכם, כי תסמכו על זְליתוּתוֹ [זלית=אלטרואיסט] של היהודי. אין כוונתי אלא כי תתנו אמון בתבונתו וביכולתו להעריך נכונה את טובתו. תסמכו על אניכוּתו [אניך=אגואיסט] הנאורה של היהודי, לא יותר מזה – על אניכותו הנאורה והנבונה. יש באניכות ערובה יעילה יותר משיש בזליתות. חלילה לי לזלזל בערכה של מידת הזליתות. אין אני בא לשלול מעצמי או מידידי את הזכות להיות זליתים. אבל לעולם עומד אדם על יסוד איתן יותר שעה שהעניין הוא בנפשו.

 

טובת היהודי מחייבת שיפור חיי הערבי

ועתה, מדוע מחייבת טובתו של היהודי כי בארץ הזאת יהא נוהֵג שוויון זכויות ויתקיים שיווי הרמות? קודם-כל, יהא-נא ברור כי לא הרי הזכויות כהרי הרמות. שוויון זכויות אפשר להנהיג על-פי צו, או על-ידי מעשה של תחיקה. לעומת זה, שיווי רמות החיים אינו צעד חד-פעמי. זהו תהליך. זוהי התפתחות. הדבר נמשך זמן. אפשר להאיץ בו ואפשר להאיטו. אפשר לסייע לו ואפשר לעצור בעדו.

ובכן, קודם-כל אביא לפניכם שיקול מוסרי, אבל שיקול מוסרי ששורשו בטובתם של היהודים עצמם. הם באים הנה לשבת – לחיות בארץ הזאת – ובסופו של דבר, או אם יהיה צורך בדבר, למות בה. אין הם באים הנה כדי להשתלט על אחרים. גם אינם באים לבקש לעצמם מישרות שמנות לזמן-מה ואחר-כך ללכת. אפשר כשר הדבר, אבל לא זוהי מטרתם של היהודים. הם מזוהים עם הארץ הזאת. זוהי ארצם. בזאת הם מאמינים. זהו ביתם. אין הם רוצים לראות בתוך הבית הזה ומסביב לו עוני, ניוול, בערות, דיכוי חברתי. רצונם לטהר את אויר הארץ מכל ההשפעות המזהמות האלה, יען זהו האוויר שהם עצמם וילדיהם אחריהם חייבים לנשום. העניין הוא בנפשם. טובתם מחייבת זאת.

שנית, יש עוד טעם הנובע מטובתם של היהודים, ודווקא החומרית, ואפשר זהו טעם מחייב יותר. היהודים מעוניינים להגן על רמת חייהם מפני התחרותה של עבודה זולה – מפני סכנת פלישתם של עוני, של בערות, של קיפוח חברתי. השיווי כלפי מעלה הוא לדידם תהליך של הגנה עצמית. הורדת היהודים לרמת הערבים, זאת אומרת שיווּיים כלפי מטה, הוא עניין של נוחות מינהלית בשביל הבריטים. אבל העלאת הערבים לרמת היהודים היא בשביל היהודים עניין של התגוננות.

שלישית, ושוב זהו טעם חומרי, היהודים מעוניינים כבר עכשיו, ויהיו מעוניינים באופן החיוני ביותר לעתיד לבוא, בהעלאת כוח הקניה של האוכלוסייה הערבית בשביל מוצרי תעשייתם. בהתרחבות השוק הפנימי עיקר כוחה של התעשייה היהודית.

רביעית, עניין חיוני אחר הוא למנוע זרימת כוח עבודה זול מהארצות השכנות – לשים קץ למצב הדברים הקיים בנמל חיפה היום, בו עובדים חוֹרנים וסוּדניים בשכר שגם פועל ערבי ארץ-ישראלי לא יסתפק בו. טובתו של היהודי מחייבת, קודם-כל, להעלות את רמת ערביי ארץ-ישראל – הערבים שיחיו במדינה היהודית – עד לרמתם של היהודים, למען יהא זה עניינו של הערבי להתנגד להסתננות עבודה זולה, נחשלת ובלתי-מאורגנת, מבחוץ. כך מעוניין היהודי חיונית, כי יקום מפעל של פיתוח בסוריה ובעיראק, כי תתחיל התקדמות כלכלית בכל הארצות סביב, למען תעלה רמת המחיה בכל אתר ואתר ולבל יוכלו הארצות השכנות להציף את ארץ-ישראל בעודפי המובטלים שלהן, כפי שהן עושות זה שנים. כל שעה שפורץ משבר בסוריה, כל שנה שיש בצורת אי-שם מסביב, מייד מתחילה משם זרימת מחפשי עבודה המתחרים בפועלים המקומיים על-ידי שכר נמוך. טובתנו מחייבת, כי יהיו שם מפעלי ייבוש והשקיה והעלאת הפריון למען יישארו כל האנשים האלה במקומם, ויתפרנסו ברווח ולא יפלשו אלינו לפגוע ברמת חיינו. שוב, בנפשנו הדבר.

חמישית, יש להניח כי יחסי היהודים – קיראו לנו כרצונכם: מדינה יהודית, ארץ-ישראל עברית – עם המדינות השכנות יהיו תלויים בראש וראשונה ביחסם של היהודים לערבים במדינתם-שלהם. בהיותנו מוקפים ארצות ערביות מכל העברים, פרט לחוף הים, יהיה לנו עניין של שמירה עצמית ראשונית לדאוג לניקיון כפינו ולטוהר מצפוננו מבחינה זו.

לבסוף, הערובה השישית לערבים היא מציאותם של בני-תערובות יהודים בכל ארצות המזרח – בעצם, מציאותם של אלה ברחבי תבל. המיעוטים היהודיים בכל אתר ואתר יישארו קשורים לעולמים עם ארץ-ישראל היהודית. במרוצת הזמן תלך זיקתם זו ותגבר. ארץ-ישראל היהודית תראה עצמה חייבת להקפיד, כי התנהגותה כלפי בני עם אחר שבתוכה לא תוכל לשמשו תואנה להתנקמות ביהודי ארצות אחרות.

ביטולו של ההפרש יהיה תפקיד חשוב מאוד של המדינה היהודית. אבל הוא יהיה רק תוצרת-לוואי של הקמת המדינה ולא מטרתה העיקרית. כשאנו תובעים לעצמנו מעמד ממלכתי, אין אנו תובעים את הדבר לשם ביטול ההפרש בינינו לבין אחרים, או כדי שנוכל להושיט עזרה לאחרים. אנו תובעים מדינה מפני שאנו משוכנעים כי הדבר מגיע לנו. ארבעה גורמים מצטרפים במצב הדברים הנוכחי לשוות למדינה היהודית כורח בינלאומי דחוף.

 

גורמי דחיפותה של המדינה היהודית

הראשון הוא התבגרותו של היישוב. הוא מרגיש כי גדל מלהיות כפוף לפיקוח כלשהו, יהי זה מנדט או תהי זו נאמנות.

השני הוא מראהו הבינלאומי הכללי של המזרח התיכון המקיף אותנו. כל הארצות שמסביב לנו הן מדינות. כולן הגיעו לעצמאות. התביעה למדינה היהודית לא רק שאין בה נימה צורמת, אלא היא מתמזגת מתוך התאמה גמורה בתזמורת המנגנת סביבנו. כיום אין אנו תואמים את סביבתנו. רצוננו להשתוות ולא להיות יוצאי-דופן.

השלישי הוא הצורך הניצחַ בעלייה המונית ובהתיישבות רחבה, הן לשם הצלת שארית הפליטה של יהדות אירופה, והיהודים שחייהם תלויים להם מנגד בארצות המזרח, והן לשם הצבת מפעלנו פה על בסיס איתן. הדבר יכול להיעשות במלוא היעילות רק אם יינתנו בידינו מכשירי-שלטון ממלכתיים – משמעו של דבר, אם תוענק סמכות ממלכתית לאלה המעוניינים חיונית בביצוע המשימה.

והרביעי הוא עניין עתידו של העם היהודי. עומדת כאן על הפרק שאלת מעמדו המדיני של העם היהודי בעולם. השאלה היא אם תינתן אחת ולתמיד לעם היהודי האפשרות להשתחרר ממארת גורלו של בן-בלי-בית ולקנות לעצמו אחיזה של ממש אי-שם על-פני כדור הארץ. דבר זה ייתכן רק בארץ הזאת. אנו מאמינים, כי אין סיכוי לשלום של ממש אלא אם כן נגיע למעמד מדיני של עצמאות לאומית, שיהא מוכר ומובטח באורח בינלאומי.

למה יהיו הערבים מעוניינים לבוא לידי הסכם עימנו כל עוד יש להם תקווה להחזיק אותנו בשפל המדרגה, או פשוט להכניע אותנו? מדוע ייכנסו איתנו במשא-ומתן אם אין אנו שווי-מעמד איתם – אם לעומתם אנו נחותי דרגה? כלום מקרה הוא, כי הסכם פייצל–וייצמן בא לאחר הצהרת בלפור ולא לפניה – אותה הצהרה שהקנתה לנו מעמד, או שלפחות הערבים הניחו כי היא מקנה לנו מעמד? נסיגת השלטון הבריטי מאותה מדיניות, שלא איחרה לבוא, הוציאה את הערבים מידי טעותם. ושוב, מדוע פנו אלינו הערבים דווקא בשנת 1937 – השנה בה הוצע לראשונה דבר הקמת המדינה היהודית? ראיתי כי דברי בעניין זה⁷ הוכחשו בחריפות על-ידי העיתונות הערבית. אין מענייני לנהוג לפנים משורת הדין כלפי העיתונות הערבית ולהקל עליה את מלאכת הכחשת העובדות. אדרבה, הנני להכביד עליה מלאכה זו. ובכן, לא פעם אחת פנו אלינו הערבים באותה שנה, אלא שתי פעמים – אחת בקיץ ואחת בחורף של 1937.

מעמד מדיני הוא תנאי קודם הכרחי לשלום. כך הדבר בעניינים גדולים כבקטנים. בעיית ההתאמה ההדדית בין שני העמים בארץ הזאת קשה היא ביותר. פתרונה מחייב חוש המציאות וכושר קבלת דינן של עובדות. לכן חיוני הדבר לטובת השלום בטווח ארוך, כי עובדות ידועות תיקבענה במסמרות וכי בני-אדם יסתלקו מכל מחשבה כי אפשר להם לשנות עובדות אלו, או להתעלם מה,ן תוך שימוש באיומים או באלימות.

הבה אביא משל לעניין שאני מנסה להסביר. אטול את בעיית עיריית ירושלים. יש רוב יהודי בעיר הזאת. אף-על-פי-כן, עמד בראש עירייתה תמיד ערבי מוסלמי. במרוצת הזמן היה הדבר למום בגופה של העיר, ירושלים הלכה וגדלה, כן גדל מספר תושביה, ושרותיה הלכו והתרחבו. היהודים הגיעו לידי מילוי תפקיד חשוב מאוד בהנהלת ענייני העיר. הם השתכנעו כי העובדה שאין להם חלק הוגן בשלטון העירוני היא לרועץ להם ולעיר כולה. טענתם הייתה כי גם להם מגיעה הזכות לעמוד בראש מועצת העירייה.

העניין העסיק את הממשלה וכן את הציבור היהודי והערבי זמן רב. לבסוף קיבלה הממשלה החלטה ופירסמה אותה רישמית. היא ערכה תוכנית לחילופי ראשי העיר על-פי תור משולש - ראש-עירייה מוסלמי, ראש-עייריה נוצרי וראש-עייריה יהודי ישמשו באותה איצטלה זה אחר זה בסירוגין. הרעיון לא היה לפי טעמם של היהודים – בייחוד משום שאם ראש-העירייה הנוצרי יהיה ערבי, נמצאת התוכנית יוצרת משטר של יהודי אחד כנגד שני ערבים, ומתוך כך משתמע מעמד של מיעוט ליהודי ירושלים. אבל היהודים ניסו לראות את הבעיה באספקלריה רחבה יותר – לתת דעתם על אופייה היחיד במינו של העיר ירושלים מבחינה היסטורית, ועל החשיבות הנודעת לה ברחבי תבל – ולכן החליטו להתפשר ולקבל את ההצעה. הם הודיעו זאת לממשלה: אף-על פי שהם הרוב, ולדעתם מגיעה להם ראשות העיר בקביעות, הרי נוכח מסורת העבר וכל החופף על העיר כיום, הריהם מצהירים על נכונותם לתת יד להגשמת התוכנית. היו להם מישאלות נוספות שהם ניסחו בתשובתם, אבל הם לא הציגו את מילויין כתנאי לקבלת התוכנית. על-כל-פנים, הם הצהירו מפורש, שחור על-גבי לבן, כי הם מקבלים את התוכנית. והדבר לא נאמר בתגובה לגישושים מוקדמים מצד הממשלה או תוך משא-ומתן בלתי-רשמי. התשובה ניתנה לאחר שהממשלה מצידה התחייבה על התוכנית בהכריזה רשמית כי זוהי החלטתה.

אבל הערבים סירבו לשתף פעולה. הם דחו את התוכנית. הם דרשו כי מישרת ראש העיר תישאר נחלתם בלבד – נחלתה הבלעדית של העדה המוסלמית עד סוף כל הדורות. והתוצאה הייתה כי הממשלה נרתעה וחזרה בה מהתוכנית – פשוט, נתנה לה לנפול ולהתבטל, ובהכריזה על ביטול התוכנית היא תלתה את קולר כישלונה בצווארם של שני הצדדים שווה בשווה. דחייה בלתי-מסוייגת והסכמה גמורה, שהייתה מלווה בכמה מישאלות נוספות, הוצגו על-ידי הממשלה, בהודעה רישמית, כשוות זו לזו. שני הצדדים – הודיעה הממשלה – סירבו לשתף פעולה, ואז ניגשה הממשלה לפירוק המועצה העירונית. יהודי היה אז ראש העיר בפועל. הוא שימש בתפקיד זה שנים.⁷ לא נשמעה שום תלונה על אופן ניהלו את משק העיר. אף-על-פי כן, שולחו כל חברי מועצת העירייה, כערבים כיהודים, הביתה ובמשרדי העירייה הירושלמית הוקם שלטון בריטי ישיר. זה שתי שנים אין ירושלים נהנית מקורטוב של שלטון עצמי עירוני. עניני העירייה מתנהלים על-ידי פקידים בריטיים.

מה פירוש הדבר? פירושו מתן פרס על סרבנות – צעד המניא את ההתחשבות במציאות ואת ההסתגלות אליה. זהו ניצחון לטכסיסי החרמה. כולנו הרגשנו אז, כי הערבים נקטו עמדה בלתי-פשרנית זו רק משום שהיה ברור להם, כי על-ידי כך הם יחבלו בתוכנית ויאלצו את הממשלה לסגת. אילו היו משוכנעים, כי הממשלה תעמוד על החלטתה והתוצאה תהיה כי הנהלת ענייני העיר תיפול בידי היהודים בלבד והם יישארו בחוץ, היו שוקלים ומהרהרים הרבה לפני שהיו נוקטים אותה עמדה. הם היו מקבלים את הדין – ובעצם לא היה בזה שום ויתור מצדם על זכויות מוצדקות כלשהן. אף-על-פי שרוב תושבי ירושלים הם יהודים, הרי הרכב מועצת העירייה היה נשאר מחולק שווה בשווה בין יהודים וערבים, ואילו בראשות העירייה הם היו נוטלים את חלקם לפי התור. לא היה בזה שום קורבן מצידם אילו קיבלו את ההסדר.

לנו היה בזה לקח. אנו מזכירים את העניין כמופת שלילי. אנו בטוחים כי הוא הדין במישורים גבוהים יותר – וכן במישור הגבוה ביותר בו צריכה להיחתך הבעיה המדינית המרכזית של הארץ. אני בטוח כי אך ייווכחו הערבים כי הם עתידים להיפגש אתנו בארגון האומות המאוחדות כשותפים שווים – וכל מכלול יחסי ערבים ויהודים בארץ-ישראל ובמזרח התיכון ילבש צורה אחרת. תהיה זו עובדה, אשר בשום פנים לא יוכלו להתעלם ממנה.

 

אין לשאת עוד את העדר העצמאות

למעשה, מבחינתנו אנו, ותהי עמדתנו בעיניכם אניכה לחלוטין, העובדה כי אין אנו בארגון האומות המאוחדות היא קלקלה שאין לשאתה. אנו תוהים לדעת לפי איזה עיקרון של יושר ראשוני אפשר להצדיק את העדרנו מהמוסד הבינלאומי העליון. התשובה, לכאורה, ברורה: אין אנו מדינה. אבל תשובה זו רק מעוררת שאלה: מדוע אין אנו מדינה? על שום מה לא נהיה מדינה?

כיצד יוכל מישהו להצדיק מצב זה, כי בהיאסף כל האומות מארבע כנפות הארץ לשבת לשולחן אחד על-מנת לדון בבעיה הקובעת באורח כה חיוני גורלו ועתידו של עם – על-כל-פנים קובעת את גורלו לאין שיעור יותר משהיא משפיעה על מישהו מהמסובים לאותו שולחן – דווקא אותו עם עצמו יהא מוּצא מן ההתייעצות?

אדוני היושב-ראש,

אחדים מחברי, ואף אני עצמי, נתנסינו במצב זה המקומם ומשפיל כאחד עוד ב-1937. אותה שנה נכחנו, מר בן-גוריון ואני, בכנס העצרת של חבר-הלאומים בז'נווה ובישיבות הוועדה השישית, שטיפלה, בין השאר, בבעיות המנדטים, בכלל זה המנדט הארץ-ישראלי. ישבנו ביציע העיתונאים ועל ספסלי האורחים. באולם היו מכונסים נציגי כל אומות העולם, שהיו מאורגנות אז בחבר הלאומים. נציג עיראק ונציג מצרים ערכו מעל דוכן העצרת התקפות חזיתיות נגד המנדט, נגד הזכויות היהודיות בארץ-ישראל, נגד מעמד העם היהודי בארץ. איש לא ענה על התנפלויות אלו. איש לא השיב לחורפינו דבר. באותה צורה שבה נערכה ההתקפה, רק נציג יהודי יכול היה לרדוף אותה. אבל כיון שהנציג היהודי נעדר, הופקר ענייננו ללא מגן וגואל.

בוועדה השישית, כל מי שהיה אלוהים בליבו בקרב באי הזירה הבינלאומית, קם על רגליו ופסק באוזני כל את פסוקו – כאשר היה זכאי לעשות – על מה שמגיע ומה שאינו מגיע ליהודים בארץ-ישראל. הרגשנו כיצד – לעינינו ממש – הולכת ומתגבשת מדיניות עולמית לגבינו. רק אנחנו, היחידים מכל הנוגעים בדבר, ואיני סבור כי חטאנו ביהירות יתירה אם סברנו כי גורלנו חשוב לנו יותר משהוא חשוב למישהו מאלה שישבו ודנו בבעיה – רק אנחנו נצטווינו להחריש.

למען היושר אציין, כי פגם זה תוקן בחלקו בכנס האחרון שלא-מן-המניין של העצרת [של או"ם] בלייק-סַכסס. אנו מעריכים עמוקות את התיקון החלקי הזה, אבל איננו יכולים להסתפק בו. לא נוכל להסתפק בנוכחות שהוענקה לנו בחסד. אנו חייבים לתבוע את השתתפותנו בזכות.

התוכלו לשער בנפשכם – בהניחכם כי קיימת מדינה יהודית ולה מושב בעצרת האומות המאוחדות – כי המדינות הערביות יכריזו עלינו חרם כפי שהן עושות עכשיו על-ידי מינשרים רישמיים של ממשלותיהן, המתפרסמים בפומבי ומתבצעים בכוח השלטון, באחת הארצות אפילו באיום של עונש מוות? היש להעלות כדבר הזה על הדעת? אז יהיה בידנו נשק מגן מוצדק ביותר ושלומי לחלוטין. נוכל לגמול למחרימים מידה כנגד מידה, כפי שהייתה נוהגת באותו מצב כל מדינה שבעולם. יהיה ביכולתנו למנוע העברת סחורות, המיועדות לארצות המחרימות אותנו, דרך ארץ-ישראל. נוכל למנוע אשרות מנתיני אותן הארצות אם ירצו לבקר בארץ-ישראל. נוכל להפסיק את קניותינו מהם. לבסוף, נוכל לקרוא תגר עליהם קבל העולם כולו, בעצרת האומות המאוחדות, על הפרה זדונית זו של הוראות המפורשות במגילה.

כל אפשרויות התגוננות אלו קיימות בכוח גם עכשיו. אבל הן אינן בידינו. הן בידי מימשל שאינו מעוניין להשתמש בהן. אין לנו כיום רשות כניסה לארצות הערביות, אבל כל אדם מכל אחת מהארצות הללו יכול לבקר בארץ-ישראל. כיום עודנו קונים ואף הננו אנוסים לקנות חומרי מזון מהארצות השכנות במחירים מופקעים. יכולנו להשיג אספקה זו במחירים נמוכים יותר ממקורות אחרים, אבל מכריחים אותנו לקנות דווקא בארצות אלו. ואיש בעצרת או"ם לא התעורר עד עכשיו לריב את ריבנו ולא התריע על אי-החוקיות של חרם גזעי זה, המופעל על-ידי מדינות שהנן חברות לאומות המאוחדות ואשר נשבעו אמונים למגילה.

אין אני שש לקראת סיכוי זה של התנגשות – ניתוק כל הקשרים, מניעת אשרות, הפסקת המסחר וכיוצא באלה. אבל אינני סבור כי הדברים היו מגיעים לידי כך למעשה, שכן עצם הידיעה כי כזו תהיה התגובה הייתה פועלת כגורם מרתיע חזק ביותר. שוב היו המדינות הערביות מחשבות היטב את דרכן בטרם תפתחנה בחרם, ולאחר שהיו שוקלות את התוצאות מראש, ספק אם היו פותחות בו. יצר התוקפנות היה נחנק באיבו. חוסר המגן הוא המגרה לתוקפנות. אם רק תיחסם הדרך בפני כיוון כזה של פעולה, יתחילו לפעול כיוונים אחרים – חיוביים. ככלות הכול, הרי המנהיגים הערבים אינם רק לאומנים. הם גם ראשי מדינות. הם מצווים ועומדים לדאוג לענייני מדינותיהם. אין הם יכולים להיות אדישים לשיקולי מסחר ותחבורה ופיתוח. הם חייבים להביא בחשבון את כל הגורמים. יכולים הם לשנוא את היהודים כאוות נפשם, אבל אין הם יכולים למנוע את קיומם במזרח התיכון ואת דבר היותם כוח מדיני.

במערכת זו של נסיבות, אשר אני מנסה לשוות לנגדי, לחץ המציאות בלבד מוכרח להביא את הערבים לידי הבנה כי הם זקוקים לנו ממש כשם שאנו זקוקים להם, וכי לא תצמח שום ברכה מהמשך הריב בינינו. איזה אורח חיים, איזו צורה של פעולה משותפת, מוכרחים יהיו לבוא לעולם. חומות המשפטים הקדומים סופן להתפורר בלחץ הצרכים המשותפים והעניינים המשותפים. זהו תהליך אשר יופעל על-ידי המדינה היהודית - ואך ורק על-ידיה. תהליך זה לא ישא פריו בן-לילה. יחלוף זמן עד שיבשיל הפרי. אבל לאט-לאט, וללא ספק, בוא יבוא הדבר.

 

לא פדרציה ולא מדינה דו-לאומית

אדוני היושב-ראש,

אנו משוכנעים כי הבעיה שאני משתדל להדגיש לפניכם אינה ניתנת לפתרון על-ידי הסדר פדראלי. עלינו להבחין הבחנה חותכת בין שתי גירסות אפשריות של פדרליזם – מדינה פדראלית וקונפדרציה של מדינות. נתנגד לראשונה. נחייב את השנייה. לא באנו הנה לחיות לבדד. באנו על-מנת להשתלב. קונפדרציה של מדינות היא אחת מצורות ההשתלבות. החֶבר הערבי אינו פדרציה – אין זה אלא צירוף רופף של מדינות לשם פעולה משותפת בעניינים מסויימים. אפילו סוריה והלבנון, שתי ארצות כה קשורות זו בזו, אינן מהוות פדרציה. פירושו של דבר, אין הן מגלות רצון כלשהו לוותר על מקצת ריבונותן לטובת איזה גוף מרכזי. אבל אנו, מבחינה עקרונית ומלכתחילה, איננו שוללים את הרעיון של קונפדרציה ובלבד שתהא זו התאגדות של מדינות עצמאיות. ולא רק איננו שוללים זאת, אלא אנו רואים בהסדר כזה סיכוי של ברכה רבה.

מה שאינו בא בחשבון כלל ועיקר הוא מדינה פדרלית; זאת אומרת הסדר שפירושו כי אנו נהיה חלק מרכיב של מדינה אשר תפרוש עלינו את מרותה ולא תניח לנו להיות חופשיים ועצמאיים. פדרליזם ממין זה יביא לידי התנגשות מתמדת של מגמות מנוגדות, אשר תקעקע את מיבנה המדינה עד היסוד. לשם מניעת התפוררות כזו לא תהיה ברירה מלהציב בראש הפדרציה גורם שלישי כביר כוח, אשר ממילא ייהפך לכלי קיבול בשביל ריכוז השלטון. שלטון מכריע יותר ויותר ירוכז בהמשך הזמן בידיו; על-כל-פנים, לגבי כל הבעיות הדינמיות שתתעוררנה יהיה הגורם השלישי בעל הדעה המכרעת. משמעו של הסדר זה יהיה שלילת העצמאות. המכריע יהיה נתון ללחץ משני הצדדים והמצב כולו יהיה מוכרח להשתבש ולהסתאב, כאשר קרה בעבר. הבעיה תישאר ללא פתרון. שוב יהיה צורך במינוי ועדה לחקירת המצב מחדש. כמיהת העם היהודי להוויה ממלכתית לא תבוא על סיפוקה, אבל כמיהה זו לא תיעקר מליבותיהם של יהודים והיא תוסיף להוות בעיה בינלאומית.

וכן לא תוכל הבעיה להיפתר בשום פנים על-ידי משטר דו-לאומי, המושתת על שוויון בין שתי החטיבות הלאומיות. כדי שפתרון זה יהא מעשי, עליו להתבסס על ההנחה כי שני הרצונות הקיבוציים הקיימים כאן יפעלו, בדרך כלל, מתוך התאמה הדדית. אין זו שאלה של הצטרפות יחידים זה לזה בעניינים בלתי-מכריעים. יחידים יכולים לתת יד איש לרעהו מעבר למחיצות גזע או דת או עדה, אבל לגבי העניינים העיקריים יתקיימו פה זמן רב – מי יודע עד מתי – שתי חטיבות לאומיות, כל אחת בעלת רצון קיבוצי משלה. מי שמדמה בנפשו, כי מדינה כזו תהיה בת-פעולה, מוכרח להניח מראש נכונות החטיבות האלו לפעול שכם אחד זו עם זו.

אבל תנאים מוקדמים כאלה אינם קיימם, ולכן הרעיון כולו תלוי על בלימה. ואם יבוא מישהו להניח למען הויכוח את אפשרות מעשיותו של משטר כזה, כי אז יהיה אנוס לבוא לידי המסקנה, כי גורלו יהיה אחד משניים: הוא יביא או לידי מצב של שיתוק גמור, או לידי ביטולה של העצמאות למעשה, יען גם במקרה זה, כדי להיחלץ מקיפאון מתמיד, לא יהיה מנוס מלהכניס צד שלישי, אם מתוך ראיית הנולד או מתוך חוכמה שלאחר מעשה.

אינני רואה עצמי מוסמך לדון בשאלה מבחינת המשפט החוקתי המישוואי, אבל לי לא ידוע שום תקדים להסדר שכזה. קיימות בעולם מדינות דו-לאומיות ורב-לאומיות, אך בכולן, כמדומני, מופקדת הריבונות, בסופו של חשבון, בידי רוב התושבים או רוב המוסד הנבחר. בסופו של דבר, הרוב הוא הקובע. בשום מקרה אין אתה מוצא שתי עדות שוות-מעמד מאוזנות זו מול זו. היה יותר מן ההיגיון לצפות להסדר כזה בארצות ההן מאשר בארץ-ישראל, יען באותן הארצות אין פילוגים כה יסודיים, אף לא ניגודים כה חותכים, כמו בארץ-ישראל. כללו של דבר, אין זה פתרון בר-ביצוע.

עלי להדגיש שוב ושוב, כי השאלה אינה אם יכולים יהודים וערבים לחיות יחד במסגרת מדינית אחת. הם יכולים לחיות יחד. הם חיים יחד למעשה. הם עתידים לחיות יחד. השאלה היא אם אפשר יהיה להפעיל מכונת שלטון משותפת, בהירתם אליה שתי החטיבות בכוח משיכה שווה. הן יימשכו לצדדים שונים. הבעיה בארץ הזאת איננה כיצד ליישב את הניגודים בין שני חלקים קיימים ועומדים של אוכלוסיית הארץ. אילו זו הייתה הבעיה, לא היה הפתרון קשה כל-כך. הבעיה היא כיצד להשלים בין העצמאות לבין ההתפתחות הדינמית של החטיבה היהודית ושל הארץ כולה. לשון אחרת, הבעיה היא כיצד לעשות מהעצמאות מנוף של פיתוח ולא בלם לפיתוח. אבל אם תאמרו להעניק שוויון לסטטיקה ולדינמיקה, כי אז ידה של הסטטיקה תהיה על העליונה. שוויון זכות-הווטו יהיה פירושו תבוסה יהודית. יען איזו רעה יוכל ווטו יהודי לעולל לערבים מבחינה חיונית ומכרעת איזושהי? הערבים הם פה. שום אדם שפוי בדעתו לא ינסה לעוקרם משורש. על-כל-פנים, איש לא יוכל לעשות זאת על-ידי ווטו. אבל ווטו ערבי יכול להפסיק את העלייה היהודית – שהיא עיקר העיקרים בשביל היהודים.

גם לא תוכלו לפתור את הבעיה על-ידי עקירת עניין העלייה מתוך מכלול הדברים ומסירתו לידי איזה מוסד שיוקם במיוחד לשם כך. אין עניין העלייה ניתן לעקירה מן המכלול. בעיה זו אחוזה ומשולבת בכל פעולת מכונת השלטון, במדיניות הכלכלית, בשיטת המיסים. אין זה רק עניין של הענקת אשרות ומתן אפשרות לאנשים להיכנס לארץ. משמעו של הדבר הוא קליטת האנשים האלה וסיפוק צורכיהם. הדבר מחייב לעצב את מדיניותה הכלכלית של הארץ באופן שתוכל לקלוט עולים. אם תהיה התאמה הדדית בין המוסד המנצח על העלייה לבין שלטון המדינה, כי אז הכול שפיר. אבל אם יש ניגוד גמור, כי אז לא יפעל ההסדר, ואותה סמכות העלייה שתעניקו למוסד המיוחד לא תהיה אלא אשליה.

ושוב, גם במדינה דו-לאומית נהיה נאלצים בלית-ברירה להיזקק לגורם שלישי ומכריע, שבידיו יהיה השלטון האמיתי. מזה תצמחנה בהכרח כל התוצאות השליליות – וקודם-כל שלילת העצמאות.

 

לא בעיית עתידה של ארץ כי אם בעיית גורלו של עם

בעצם, כל אותה גישה המביאה לידי דו-לאומיות, מחטיאה את עיקרו של עניין. כשמדובר על דו-לאומיות הרי נקודת המוצא היא הארץ – כיצד יש לפתור את בעיותיה: הנה לפנינו ארץ אשר שני עמים מתרוצצים בקירבה, והבעיה היא כיצד יוכלו לחיות יחד. אבל אין זו כלל נקודת המוצא הנכונה של הבעיה. נקודת המוצא האמיתית היא מצבו של העם היהודי. בעיית ארץ-ישראל אינה אלא השתקפות של הבעיה היהודית. אילולא הייתה קיימת השאלה היהודית, כי אז לא היינו עומדים כיום נוכח בעיית ארץ-ישראל. הסוגייה המכונה עכשיו בפי כל "בעיית ארץ-ישראל" – אם רק יעמיק המטפל בה מתחת לשטח, ימצא כי אין היא אלא הבעיה היהודית. זהו עיקרו של עניין. אין לפתור את הבעיה מתוך התעלמות משורשיה בהיסטוריה. אין לפתור אותה אלא אם כן תהא נבחנת באספקלריה של העתיד. אין לפתור אותה אם יצומצם היקפה בתחום ארץ-ישראל כפי שהיא כיום, מתוך הסחת הדעת ממעמדו העולמי של העם היהודי מזה, וממצבו הבינלאומי של העולם הערבי מזה.

הדבר שמן ההכרח לרדת לעומקו ולהבינו לאשורו הוא באיזה היקף ובאיזה להט דבקים בליבם יהודי העולם כולו בארץ ישראל; הדחף של מאות אלפים לעלות לארץ, השאיפה של העם היהודי כולו – במידה שהוא חושב ופועל ומתאווה כחטיבה אחת – להגיע לקוממיות ממלכתית בארץ-ישראל. ההיקף הבינלאומי של הבעיה מוכרח להיות מובא בחשבון למלוא רוחבו. המטרה הבינלאומית מוכרחה להיות ריפוי העולם מאותו מדווה מיוחד במינו – המדווה העולמי אשר שמו "הבעיה היהודית".

אנו עדים כיום לגאות התודעה היהודית בעולם כולו – לא רק בארצות שבהן מעמד היהודים עודנו רעוע, אלא גם, ואולי בעיקר, בארצות שבהן מושרשים היהודים בחיים הכלכליים והחברתיים ונהנים משוויון גמור של זכויות. במידה שאין הם מוטמעים כליל בסביבתם – ורובם הגדול לא נטמע – ובמידה שדבר עתידו של העם היהודי קרוב לליבם ומעסיק את דעתם, הם נמשכים יותר ויותר אל הדגל שהרימה התנועה הציונית, ושוקדים יותר ויותר על פתרון בעיית עמם על-ידי המפעל הארץ-ישראלי.

שני אירועים כבירים חלו בתולדות העם היהודי בימינו, המצטרפים זה לזה בתוצאותיהם: ההשמדה באירופה והגאולה בארץ-ישראל. משולים הם לשני קטבים המעוררים במשותף את הרצון הלאומי היהודי לפעולה. הם מולידים את הרצון הזה ועושים אותו פעיל יותר ויותר. הדחף הוא להבטיח את הגשמתה המלאה של גאולתנו, כדי למנוע את הישנות ההשמדה – ולפחות כדי ליצור נמל מיבטחים אחד, אשר ביטחונו יהא נובע מדבר היותו נחלת עולם לעם היהודי עצמו.

לא תיתכן יציבות של קבע, לא תהיה נחת בארץ-ישראל, ובמידה שהבעיה היהודית מטרידה את דעת-הקהל – גם בעולם כולו, אלא אם כן תבוא שאיפה זו על סיפוקה, אם לא – תתמיד המתיחות, יתחדשו מצבים הטומנים בקירבם התפוצצויות, יימשך הדיכוי על כל תוצאותיו הטראגיות.

מכירים אנו היטב בכוחה של ההתנגדות שאנו נתקלים בה, אבל אנו בטוחים כי לכשיינתן סיפוק לשאיפה – במידה שיש אפשרות אנושית לספקה  – תלך ההתנגדות ותפחת. כוחן של העובדות – הכוח המשכנע והמחייב של העובדות – מוכרה לתת אותותיו בסופו של חשבון. אם נגיע לשלב מסויים ונעבור ממנו והלאה-הרי מעבר לאותו שלב תפסיד ההתנגדות את טעמה. שוב לא יהיו לה סיכויים. ההתנגדות ניזונה מהאמונה כי יש בה כדי למנוע ביצעוֹן מסויים. אבל משבא הביצעוֹן לעולם, הרי אינו עשוי להשתנות. ולאמיתו של דבר, אין שום כוח חיים מאחורי ההתנגדות הזאת – שום עניין של חיים ומוות. אין זה עניין של חיים או מוות בשביל העולם הערבי לנעול שערי הארץ בפני יהודים. אבל זהו עניין של חיים או מוות בשביל העם היהודי כעם – איני מדבר ברגע זה על יחידים – להתבסס מחדש בארץ-ישראל, ובכן, משאתם מספקים את היצר החיובי, הרי אתם קוצבים גבול לתקופה הנסערת ורבת התלאות. לעומת זה, אם אתם נכנעים להתנגדות האלימה, אתם מאריכים ללא שיעור את המצב המסוכסך והפרוע.

 ממש כשם ש-650,000 היהודים היושבים כיום בארץ נתקבלו כעובדה קיימת על-ידי שכנינו הקרובים והרחוקים, כך סופה של המדינה היהודית להתקבל. פחדיהם של הערבים ייתכן שהם כנים מבחינה נפשית, אף-על-פי-כן, הם בלתי-מושכלים. המחשבה כי רווחתם של ערביי ארץ-ישראל, וכן עצמאותן ושלמותן של הארצות הערביות השכנות, עלולות להיות נתונות בסכנה בגלל יצירת מדינה יהודית, אינה אלא פרי דמיון חולני. הפחדים יפוגו נוכח המציאות, כשם שנתבדו חזונות-האימים שהועלו אך לפני שנים מעטות בדבר העתיד להתחולל בארץ אם עוד כמאתיים אלף יהודים ייכנסו לתוכה – הערבים ינושלו אז מאדמתם, ייהפכו ללהקות של ארחי-פרחי חסרי קורת גג וישלחו ידם בשוד כחותכי דרכים שאומנותם בכך, ואפילו יגורשו מהארץ או ישועבדו לחלוטין. כשם שנמוגו כל מדוחי בלהות אלה, כך ייעלמו החששות הרווחים עדיין. השאלה היא אם מן הדין הוא כי מוראים ילידי דמיון אלה יכריעו נגד הצורך הדוחק שהעולם עומד לפניו היום, ונגד שיקולי הצדק הבינלאומי. וכן השאלה היא אם תפקידה של ארץ-ישראל בהיסטוריה מן הדין שיסולף מחמת האיומים של כוח נסגני פרוע. גזר-הדין של המצפון הבינלאומי לא יוּמרה, על-כל-פנים, לא לאורך ימים.

אבל עלי לשוב ולהדגיש, כי נקודת המוצא היא מעמדו של העם היהודי. והחוליה הממשית המרתקת את הבעיה הזאת אל הבעיה הארץ-ישראלית היא העלייה – הזכות לשוב. אם תוכר זכות זו, יהא כל השאר נובע מאליו.

מסקנה מוכרחת ראשונה, הנובעת מהכרת אותה הזכות, היא כי מתחייב מרחב ארץ מספיק להתיישבות נרחב ככל האפשר, והרי מוּדעת היא כי ארץ-ישראל כולה אינה גדולה ביותר. מסקנה יסודית שנייה היא הריבונות – ריבונות יהודית כערובה יחידה, יעילה וסופית לזכות הכניסה. החלטתנו נחושה להיאבק על השגת אישור בינלאומי לדבר-מה הטבוע עמוק בתודעה היהודית מבחינה זו. יען העם היהודי ראה את עצמו מאז ומעולם כריבוני בעניין זה של שיבתו לארצו.

 

לקח "סטרומה"

אדוני היושב-ראש ורבותי,

ידעתי כי אני מסתכן בניצול סבלנותכם לרעה, אבל אני מוכרח להזכיר בקצרה את גורלה של אותה שיירת פליטים יהודים, אשר צללה תהומות בים השחור בשנת 1942. זרה לי כל כוונה לגרום לכם ייסורי נפש, אבל עלי להעלות את הפרשה משום שבאותו מאורע טרגי בא בבת-אחת לידי ביטוי נוקב כל אותו המצב המדיני שהוא מוקד הבעיה.

הספינה ההיא עגנה חודשיים בקושטא. היא עמדה באותו נמל זועקת לחסד ולרחמים, משוועת למקלט ולהצלה באוזני כל העולם התרבותי. איזו מדינה בת תרבות, בעלת-ברית או נייטרלית, לא היה לה נציג באיסטנבול? הווה אומר, העולם כולו ראה את האונייה. העולם כולו ידע איזה גורל נחתך כאן. והעולם כולו הפקיר את האנשים האלה לכליה. האונייה הוכרחה לשוב אל הגיהינום כלעומת שבאה. חופי הבוספור צללו לזעקות המוסגרים למוות. משיצאה האוניה לים השחור נתקלה במוקש וטבעה. מכל נוסעיה ניצול רק איש אחד.

אדוני היושב-ראש ורבותי,

אנא, אל תגלו בדברי פנים שלא כהלכה. לא שהוכינו פלצות על-ידי מותם של עוד 764 נפשות – אנשים, נשים וטף. באותו זמן השתוללה סביבנו המלחמה - ולא רק בעולם כולו, אלא האויב עמד בשערי ארצנו, אף אנו בארץ-ישראל הקרבנו חללים במלחמה. עשרות מאיתנו ניספו בהתקפות אויר של האויב. מאות מבנינו ואחינו נפלו בשדות קרב של אפריקה ואירופה. יום אחד טובעה על-ידי הגרמנים אונייה שהובילה בים התיכון פלוגת צבא יהודית ארץ-ישראלית ו-120מחייליה, בנים אשר טיפחנו, אבדו במצולות. כמה מצעירינו ומצעירותינו, פאר הנוער שלנו, גאוות יישובנו, התנדבו לצנוח מאחורי קווי האויב והוצאו להורג על-ידי הצורר בכלא דכאו, בחצר בית-הסוהר של בודפשט, במחנות הנאצים בסלובקיה. על כל אלה התאבלנו, אבל על כל אלה היינו גאים. הם נפלו בקרב. לא העובדה כי עוד 764 קיפחו חייהם זיעזעתנו. הדרך שבה מתו היא שדיכאה אותנו עד עפר והסעירה את רוחנו. היעלה על דעתכם, כי כזה יכול היה להיות גורלם של בני איזה עם אחר? התדמו בנפשכם כי אסון כזה, באותם התנאים, היה מוצא שיירה של פליטים פולנים, צ'כים, יוונים, יוגוסלבים – או בני איזו אומה אירופית או אמריקנית או אסיינית שהיא? כי יהיו נָסים ממוות וימצאו שערי כל הארצות סגורות ומסוגרות בפניהם, מנעול ובריח, ובראש וראשונה שערי אותה ארץ אשר העולם כולו הבטיח להם כי היה תהיה ביתם? כל קבוצה כגון זו הייתה זוכה במקלט אי-שם, יהיה באשר יהיה, כשם שבחלק זה של העולם ניתן לעינינו מקלט לפליטי מלחמה יוונים בארץ-ישראל, לפליטים יוגוסלבים במצרים, לפליטים פולנים בפרס, בארץ-ישראל ובמזרח-אפריקה. לכולם ניתן מחסה עד עת מצוא. המחסה ניתן מתוך הבנה, כי מייד עם גמר המלחמה הם יחזרו איש לארצו. ריבונות עמם, שנטרפה אותה שעה במים הזידונים של המלחמה, ושהעולם היה בטוח כי סופה לצוף ולעלות מחדש, הייתה הערובה להחזרתם לארצם לעתיד לבוא, ולכן פעלה כמכשיר הצלתם לאלתר.

אותו גזר-דין של מוות שנחרץ על "סטרומה" עקב העדר מקלט בשבילה אי-שם על-פני כדור הארץ – היה גורל השמור ליהודים בלבד. אי נציג לאומי שנגזר עליו לכבוש בחובו זעם אין-אונים כזה, ולבקש רחמים על אחיו הנרדפים והנדונים לאבדון? ולאחר שנכשל בהשגת רשות כניסה לשיירה כולה- לבקש ולהתחנן כי לפחות לילדים יוּתר להיכנס, ולהיכשל אפילו בזה, יען הרישיון שניתן סוף-סוף – איחר לבוא?

התעללות זו אף היא שמורה ליהודים בלבד. לאחר חוויה כזאת, כלום לא היה כל אחד מכם נשבע שבועת קודש לא לנוח ולא לשקוט אלא להיאבק עד נשימתו האחרונה על החזרת קוממיותו וריבונותו של עמו? למען יהא שטח אחד על-פני האדמה – שטח מספיק ובטוח, ארצו של העם, בו יהיה חופשי לקבל את בניו ובנותיו הנידחים בלי שיהא זקוק לנטילת רשות מידי מישהו?

 

אנא, בקרו במחנות העקירים!

ועתה, אדוני היושב-ראש ורבותי, הרשוני-נא להגיד כי פרשת "סטרומה" לא נסתיימה באותו אסון. היא רק התחילה. והיא הולכת ונמשכת כיום.

כן. עודנה נמשכת. מחנות אירופה עודם מלאים יורדי "סטרומה" שבכוח. מחנות קפריסין אף הם מלאים אותם. רבים מהם כבר נמצאים ביישובי ארצנו, אך עוד רבים מאלה נמקים בציפייתם, והנה, אתם כבר הקדשתם הרבה זמן ומרץ וכוח גופני לביקורים בערינו ובכפרינו. אנא, השלימו את התוכנית. אני פונה אליכם בקריאה זו מטעם הסוכנות היהודית. אני בטוח כי אני משמיע אותה באוזניכם גם בשם האנשים הנוגעים בדבר במישרים, בגופם ובנפשם.

אנא, בקרו במחנות. האנשים שבהם הם חלק עיקרי ובלתי-נפרד של נושא חקירתכם. גורלם המר, ומעמדו של העם היהודי מדורי דורות שהמיט עליהם גורל זה – זהו הנושא האמיתי של חקירתכם, ראה ראיתם אותם בארץ הזאת שבים לתחייה בכוח התקווה החדשה המאירה את דרכם, והעבודה הקשה והברוכה שהם עמלים בה. ראו-נא אותם במחנותיהם – כיצד הם מתנוונים בבטלה מאונס, משוללים כל תקווה זולת הניצוץ הקל הזה, כי אולי בעקבות חקירתכם והמלצתכם הם יזכו בישועה ויגיעו אל המנוחה והנחלה בטרם יעבור מועד.

ידענו כי זמנכם קצר ומלאכתכם מרובה, ולכן רשאים אתם לנקוט בחירה קפדנית. אבל אנא, בקרו במחנות אחדים וכן לפחות במרכז טיפוסי אחד של החיים היהודיים באירופה שלאחר המלחמה, מקום-שם, גם מחוץ למחנות, הסיכויים בשביל היהודים הם קודרים ממש כמו בתוך המחנות.

בסיום דברי עלי להשמיע באוזניכם עוד בקשה אחת בשם הסוכנות היהודית: בעוד שישה שבועות תהיה שומה עליכם להגיש את המלצותיכם למזכיר הכללי של האומות המאוחדות, לשם העברתן אל הכנס השנתי של העצרת. כנסוֹ של אותו גוף גדול יימשך שבועות ואולי חודשים. בינתיים יעמדו היהודים העקורים ונטולי הבית באירופה נוכח הגזירה לבלות במחנות את חורפם השלישי שלאחר המלחמה – חורף שלישי של עינויי נפש וייסורי גוף, ואילו היישוב העברי בארץ עדין יעמוד בזעזועי מלחמתו נגד גזירות החנק של הספר הלבן.

רבותי, הואילו-נא אפוא להקדים לדין-וחשבון שלכם המלצת חירום לעצרת, כי עד לעיונה בהכרעות הנדרשות לגבי הבעיה העיקרית העומדת על הפרק, אשר פתרונה גם במסגרת כנס העצרת מוכרח להימשך פרק זמן, תחליט העצרת על הקלת המצב משתי בחינות אלו: תדרוש את סילוקם הדחוף של כל האֱסָרים והחרמות שהטיל "הספר הלבן" ואת פתיחת שערי הארץ לפני עלייה רחבה של יהודים בני-בלי-בית. זה מוכרח להיות השיעור הראשון והמיידי של פתרון בעייתנו.

אבל אל-נא תדחו את הפתרון. אל-נא תמליצו על דיחויו על-ידי העצרת. ואשר לפתרון עצמו, אנו תפילה, אדוני היושב-ראש ורבותי, לתבונתכם ולאומץ-לבכם.

 

הערות

 

1     תפקיד מרכזי בחיבור התזכירים המדיניים שהוגשו לוועדה זו, וכן לזו שלפניה, מילא ד"ר ליאו כהן, המזכיר המדיני של הסוכנות בירושלים, כיום יועץ מדיני במשרד-החוץ ופרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

2.    כל החומר שהוגש לוועדה בכתב ופרשיות העדות שבעל-פה, עם השאלות והתשובות , נתפרסם בספר ששמו The Jewish Plan for Palestine', ירושלים, 1947 (559 עמ').

3.    תזכיר הממשלה על ביצוע המנדט.

4     האחים סאלם.

5     יוזם הקנייה ומבצעה היה יהושע חנקין, איש העלייה הראשונה, אשר גאולת הקרקע הייתה  מפעל חייו. שנים רבות ניצח על פעולה זו מטעם ארגונים שונים והמוסדות הלאומיים ופעל רבות על דעת עצמו בהעמידו את שולחיו בפני עובדה, גאל אדמות רחובות וחדרה, מושבות הגליל התחתון ועמק הירדן, עמק יזרעאל ומפרץ חיפה. עמק חפר ושטחים בשרון. הלך לעולמו בכסלו תש"ו, בן 81, ונקבר על-פי צוואתו לרגלי הגלבוע.

6      ר' פרק א', סעיף "ניסיונות לבוא בדברים עם האגף הקיצוני", פיסקה 9.

7      מר דניאל אוסטר.