הרצאת פתיחה לפני הוועדה המיוחדת של או"ם

ירושלים, 17 ביוני 1947

 

רקע היסטורי

הכנס המיוחד של העצרת נינעל ב-15 במאי 1947. האפתעה הגדולה בו, אשר נפלה ממש כפצצה, הייתה נאומו של אנדרֵי גרומיקו ב-14 במאי. בתוך דיון על מינוי הוועדה וסמכויותיה, אשר נסב כולו על ענייני נוהל, השמיע נציג ברית-המועצות משא מדיני בעל חשיבות ממדרגה ראשונה. הוא ירד לעומקה של הבעיה, הדגיש את הכורח לבטל את המנדט ולהעניק עצמאות לארץ-ישראל, והכריז כי אף-על-פי שרצויה בארץ מדינה עצמאית אחידה, הרי אם יתברר כי אין שני העמים, הערבי והיהודי, יכולים לחיות בשלום במסגרת מדינה אחת, יהיה צורך להקים שתי מדינות, אחת יהודית ואחת ערבית. נאום זה גם קבע לראשונה את יחסה החיובי של ברית-המועצות לשאיפה הלאומית היהודית, ובזה הצעיד את דבר הגשמתה צעד גדול קדימה, גם העמיד על סדר-היום הבינלאומי את עניין חלוקת הארץ כנושא של מדיניות מעשית. הכוונה העיקרית של המדיניות הסובייטית הייתה להביא לידי חיסול המנדט – זאת אומרת, לידי עקירת יתד מערבית חזקה מאזור המזרח התיכון. תביעת העצמאות לכל אחד משני העמים באה לאו דווקא לשמה, אלא כמסקנה שנבעה מאותה מגמה מרכזית – לאחר שנוכחה ברית-המועצות לדעת כי עצמאותה של ארץ-ישראל כולה לא תיכון בלי שתבוא על סיפוקה שאיפת העם היהודי למדינה משלו בתוכה. שיקול זה לא גרע מחשיבות המיפנה שחל למעשה באותו שלב בעמדה הסובייטית כלפי המפעל הציוני בארץ כהוויה ממשית, אף לא מערכו של התפקיד שמילא מפנה זה בגיבוש ההכרעה באו"ם.

הכנס הסתיים בקבלת החלטה על מינוי "ועדה מיוחדת לארץ-ישראל", מורכבת מנציגי אחת-עשרה מדינות: אוסטרליה וקנדה מחבר-האומות הבריטי, הולנד ושוודיה ממערב-אירופה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה ממזרח אירופה, הודו ופרס מאסיה, אורוגוואי, גואטמלה ופרו מאמריקה הלטינית. על ועדה זו הוטל להכין "דין-וחשבון בשאלת ארץ-ישראל" לעיונו של הכנס הסדיר הקרוב של העצרת. שום הנחיה לא ניתנה לה, פרט לחובה שהוטלה עליה "להקדיש עיון מדוקדק לעניינים הדתיים של האיסלאם, היהדות והנצרות בארץ-ישראל". היה זה הסעיף הענייני היחיד בהגדרת משימתה של הוועדה, אשר כל יתר שמונת סעיפיה טיפלו אך ורק בעניינים של סמכות ונוהל. מורשת המנדט כאילו צללה לנשייה, ובמיסמך הראשון של או"ם על ארץ-ישראל לא היה זכר למעמדו ולזכויותיו של העם היהודי בארץ. אין זאת כי חל בינתיים היסט גמור של מרכז הכובד המדיני מקוטב השאיפה והזכות אל קוטב המציאות הממשית ועובדות-הכוח, המחייבות דפוסים מדיניים מסויימים, אבל אינן זקוקות לערובות בינלאומיות מיוחדות.

הוועדה בחרה בנציג השוודי, שופט בית-הדין העליון סנדסטרום, כיושב-ראש. היא הגיעה לארץ בהרכבה המלא באמצע יוני 1947, בלוויית סגל רב של פקידי או"ם, אשר מהימים הראשונים בלט בתוכם ד"ר רלף באנץ'. הסוכנות היהודית מינתה את דוד הורוביץ ואת אבא אבן¹ כקציני-קשר עם הוועדה. עליהם הוטל לעמוד לימינו של ראש המחלקה המדינית בכל הנוגע להצגת העניין היהודי לפני הוועדה, ללוות את הוועדה בסיוריה, להספיק לה ידיעות ומיסמכים, להושיט לה כל עזרה והדרכה, ולארגן את הופעת נציגי הסוכנות לפניה. חברי הוועדה סיירו תחילה בחלקיה השונים של הארץ, אך בטרם יצאו לדרכם ביקשו לשמוע מפי נציג הסוכנות הרצאת פתיחה עובדתית, שתאפשר להם להתמצא בענייני הארץ מעיקרם.

 

 

*   *   *

 

אדוני היושב-ראש,

אני מבין כי מטרת הופעתנו² היום היא לערוך לפניכם מבוא עובדתי לנושא חקירתכם מנקודת-ראותה של הסוכנות היהודית. הנני להבהיר אפוא כי אף-על-פי שזוהי, למעשה, הופעתה הראשונה של הסוכנות היהודית, אין לראות בה פתיחת הפרשה שתגולל הסוכנות לפני הוועדה, אלא אך ורק מבוא עובדתי מוקדם, המוגש לפי משאלתכם. אסתייע בהזדמנות זו כדי לקדם פניכם בברכות כפי שכבר עשה היושב-ראש שלנו בכתב, להבטיחכם מלוא שיתוף הפעולה מצידנו ולאחל לכם מלוא ההצלחה האפשרית בשליחותכם הרמה.

 

שיעור קצר בידיעת הארץ

אפתח את הרצאתי העובדתית בסקירה קצרה על מפת ארץ-ישראל. אני בטוח כי קוויה הכלליים של מפה זו נהירים לכם.

ארץ-ישראל הייתה מעודה ארץ קטנה, אך מעולם לא הייתה קטנה כבימינו. אם תעיינו באטלס כלשהו מן הימים שלפני מלחמת-העולם הראשונה, תמצאו את השם פלשתינה משתרע על-פני ארץ שמשני עברי הירדן, המתפשטת גם על-פני חבל שמצפון לגבול הקיים הן לצד מזרח והן לצד מערב.

עם קביעת הגבול בין תחומי מימשלי המנדט הצרפתי והבריטי כתום מלחמת-העולם הראשונה, קוצץ שטחה של ארץ-ישראל בצפון, ואילו ב-1922 הוחלט לסגור בפני עלייה והתיישבות יהודית את חלקה המזרחי של הארץ, הגדול מן המערבי. אותו חלק הארץ נקרא עכשיו עבר-הירדן; זוהי ארץ נפרדת שכיום הינה ממלכה ערבית.

לפיכך, כשאנו מדברים על ארץ-ישראל בדיון מדיני, כוונתנו לארץ השוכנת בין ים-התיכון והירדן והמתוחמת בתוך גבולותיה המדיניים הקיימים מצפון ומדרום.

על אף קטנה של הארץ, יש בה גיוון גיאוגרפי ואקלימי ניכר. ואלה הם אזוריה העיקריים:

ראשית, עמק החוף, שבו מצויים בשפע מים תת-קרקעיים להשקיה. זהו האזור העיקרי לגידול ההדרים, בידי יהודים וערבים כאחד, והוא מכיל עכשיו כמאה וחמישים יישובים יהודים חקלאיים.

אחריו בא רכס ההרים המרכזי, המאוכלס ערבים בצפיפות מסויימת. יש פה סכום ניכר של שטחי קרקע אשר גם הממשלה גם הערבים התייאשו מהם והכריזו עליהם שהם שטחים צחיחים, אולם אנו מאמינים כי יש בהם אדמה הראויה לעיבוד ולפיתוח, ואנו סבורים כי גם הוכחנו זאת לא אחת. קיימים רק ארבעים יישובים יהודיים באזור זה, וכמה מהם הצליחו בניסיונות של גידולי הר.

את רכס ההרים חוצה עמק יזרעאל, המשתרע ממפרץ חיפה ועד לסביבות דרום ים-כנרת. עמק זה שימש בימי קדם ממגורה לארץ כולה. קיימים בו עכשיו שלושים וחמישה יישובים יהודיים, המושתתים ברובם על חקלאות אינטנסיבית.

בהרחיקנו מרכס ההרים מזרחה, נבוא לעמק הירדן. זהו שקע המעמיק והולך מצפון דרומה ומגיע בים-המלח לנקודת שִפלו שהיא המקום הנמוך ביותר על-פני כדור הארץ. בעמק הירדן אנו מונים כחמישים יישובים יהודים, אשר כולם, פרט לאחד, נמצאים בחלקו הצפוני של העמק. רק יישוב אחד שוכן קרוב לים-המלח.³ באזור זה השגנו את הדרגה הגבוהה ביותר של חקלאות אינטנסיבית.

אחרון-אחרון - החלק הדרומי של ארץ-ישראל, הוא הנגב, ובו 40 אחוז משטח הארץ כולה. כיום רובו ריק ושמם. בחלקו הצפוני יש אדמה משובחת, אשר אילו הושקתה אפשר היה להפכה לאזור של התיישבות חקלאית אינטנסיבית ביותר. כאן יש רק שבעה-עשר יישובים יהודים, שרובם הוקמו בשנתיים האחרונות.

 

חידושי הגיאוגרפיה השרירותית

'זוהי חלוקתה הטבעית של הארץ לאזורים, אבל כיום קיימת חלוקה רישמית של הארץ לאזורים לפי שיטה אחרת – לפי מידת החופש שיש ליהודים – או שאין להם – לרכוש קרקע. 63 אחוזים של הארץ מהווים אזור הנקרא "האזור האסור". באזור זה אסורה על היהודים רכישת קרקע כלשהי. גם אם יבקש יהודי לקנות קרקע מיהודי אחר באזור זה, ייזקק לרישיון מיוחד מאת הממשלה. אחריו בא האזור הנקרא "מוסדר", וכללו 35 אחוזים משטחה של הארץ, בו כל העברת קרקע בין יהודי ולא יהודי טעונה רישיון מיוחד מאת הממשלה. לבסוף – האזור השלישי, ה"חופשי", המהווה רק 5 אחוזים מהשטח הכולל ובו חופשים היהודים לרכוש קרקע.

אם תעיינו במפת האזורים מזה, ובמפת הקרקעות שבידי היהודים מזה, תמצאו כי האיסור הוטל, לפי דרגות חומרתו, ביחס הפוך לשיעור הרכוש הקרקעי היהודי. רצוני לומר, באזור שבו כבר קנו היהודים חלק גדול למדי של הקרקע הם חופשים עכשיו לקנות את הנותר, אבל דבר זה קשה מאוד, כמובן, משום שהם כבר קנו שם הרבה, ואילו באזורים שבהם קנו היהודים אך מעט או כמעט ולא-כלום, אבל היה לאל ידם לקנות עוד אילו ניתן להם הדבר, דווקא שם אסור עליהם לקנות קרקע כלשהו.

הנני להוסיף, כי חקירות ממשלתיות שנערכו בעבר הוכיחו כי התיישבות חקלאית של יהודים לא הביאה לידי יצירת מעמד של ערבים חסרי קרקע. במקרים מסויימים קנינו קרקע מידי בעלי אחוזות גדולות, אשר היה צורך להעביר את אריסיהן למקום אחר. כל אלה יושבו על קרקע מחדש ולא יצאו מכלל מעמד עובדי האדמה. במשך כל פעולותינו בשדה רכישת קרקע להתיישבות, בכל מקום שקנינו שטחים ניכרים מידי איכרים בעלי קרקע, לא נעלם אף כפר ערבי אחד ממפת הארץ. בדרך כלל, הייתה מדיניותנו לא להניח ללא קרקע איכרים ערבים שמידיהם קנינו קרקע, או אותם ערבים שהיו מעבדים כאריסים את הקרקע שקנינו מידי בעליו. אנו סבורים, כי לא יֵקל למצוא בתולדות ההתיישבות בעולם דוגמה למפעל התיישבות רחב-ממדים, שהתנהל מתוך התחשבות כה מרובה בטובתה של האוכלוסייה הקיימת ובייחוד בטובתו של מעמד-האיכרים הקיים.

אבל נחזור למפת ארץ-ישראל. הארץ הקטנה הזאת חבה את קיומה כיחידה בפני עצמה, במפת העולם ובדברי הימים, קודם-כל לעובדה כי זו הייתה ארץ-מולדתו של העם היהודי, ושנית, לעובדה כי בה זכה העם היהודי להביא לידי גילוי את רוחו היוצרת ולתרום כיכולתו לאוצר הרוח והתרבות של המין האנושי. על אף כל הגירושים והאיסורים, התאמצו היהודים בכל כוחם לקיים את אחיזתם הממשית באדמת הארץ. אציין פרט אחד שייראה תמוה. יש בגליל כפר ערבי ושמו בוקייעה – השם העברי הוא פקיעין – בו יושבים כמה פלחים יהודים הנחשבים לשריד האחרון שנותר מרציפות היישוב היהודי בארץ מימי החורבן הרומאי. הללו משמשים מופת נוגע עד הלב לדבקותם של היהודים בקרקע הארץ במשך כל הדורות שחלפו, דורות חושך ואפלה לעם היהודי.

לעומת זה, נעשו תמיד ניסיונות מצד היהודים שישבו בחוץ-לארץ – לשוב ולהיאחז בארץ. הייתה זו שלשלת כמעט בלתי-פוסקת של מאמצים בכל מאה ומאה, למעשה בכל דור ודור. השלב הנוכחי של שיבת העם היהודי לארץ-ישראל, אשר החל בערך ב-1881, איננו חיזיון חדש וחסר תקדים בדברי הימים – אין הוא אלא חוליה בשלשלת. בתחילתו של שלב חדש זה נפגשו בארץ-ישראל זרמי העלייה היהודית שפרצו כמעט בעת ובעונה אחת משלוש רוחות השמים: מצפון מרוסיה ומרומניה; מדרום מתימן; וממערב ממרוקו. האנשים באו מארצות שונות, מתרבויות ורקעי חיים שונים, אבל כולם היו מאוחדים בתודעתם כיהודים ובאדיר-חפצם לצלוח על כל המכשולים ולהתנהל מחדש במכורת עמם.

 

ואלה תולדות היישוב העברי

למעשה, ראשית התיישבותם מחדש של היהודים על הקרקע קדמה להתחלת זרם העלייה. מהיישובים החקלאיים שלעינינו כיום, הוותיק ביותר הוא בית-הספר החקלאי לבנים – עכשיו, כמדומני, גם לבנות – "מקווה ישראל", אשר נוסד ב-1870 על-ידי חברת "כל ישראל חברים" (AIliacne Isréalite Universelle), שהינה אגודה של יהודים צרפתים, המקיימת בתי-ספר בארצות שונות במזרח. בית-ספר זה, שממזרח ליפו, הוא אחד המפעלים החלוציים הראשונים של החקלאות העברית החדשה בארץ-ישראל.

בשנת 1878 נוסדה המושבה פתח תקווה, הנחשבת לאם המושבות. כיום זוהי עיר, מוקפת חגורה של פרדסים. יסדוה יהודים אשר ישבו כבר זמן-מה בארץ – תושבי העיר העתיקה בירושלים שיצאו מבין החומות, נטשו חיי בטלה והתפרנסות מן הצדקה שהגיעה מחוץ-לארץ, ובחרו בחיי יצירה כעובדי אדמה.

אולם הדחיפה העיקרית להתיישבות חקלאית ניתנה על-ידי זרם העולים מאירופה. בשנות 1882, 1883 ו-1884 הניחו יהודים שבאו מרוסיה ומרומניה את היסוד למושבות היהודיות החדשות הראשונות – ראשון-לציון וגדרה, שנוסדו על-ידי עולים מרוסיה מדרום ליפו, זיכרון יעקב, שנוסדה על-ידי יהודים רומנים בשומרון, ויסוד המעלה, שנוסדה על-ידי יהודים רוסים בגליל העליון.

באותם הימים הייתה הארץ שוממה, חשופה, נגועת קדחת. תושביה היו עניים ונחשלים לאין שיעור. המשטר העותמאני היה שקוע בבערות ושטוף בשחיתות. חלקים שלמים של הארץ היו נתונים למרותם של ראשי שבטים חמסנים. ואף-על-פי-כן, אותן קבוצות קטנות של יהודים, שהיו חדשים בארץ, בלתי-מורגלים בחייה, טירונים בעבודה החקלאית, זרים לכל עמל כפיים, ראו עצמם חופשים להתיישב באשר חפצו, או באשר יכלו, ונראו כעשויים לבלי חת – משום שכולם הרגישו כי שבו הביתה. הארץ הזאת הייתה ארצם.

אנו מכנים את גל העלייה של אותם הימים בשם העלייה הראשונה. היא נמשכה לסירוגין עד לשנים הראשונות של המאה הנוכחית. היא בנתה מושבות חדשות וחיזקה את היישוב היהודי העירוני.

לאחר כישלון המהפכה הרוסית הראשונה, וגאות נחשול הפרעות שהציף את רוסיה בשנת 1905, בא הגל השני של העלייה – העלייה השנייה. זו נמשכה עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. באותה תקופה נוסדה על גבעות החול הסמוכות ליפו העיר העברית הראשונה תל-אביב, והוקם היישוב החקלאי הקיבוצי הראשון על הירדן, קרוב לים-כנרת, ושמו דגניה.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החלה העלייה השלישית. שוב פרצו פרעות באוקראינה; אירעו רדיפות ופרעות מקומיות גם בפולין; כקודם נדחפו היהודים עקב סבל וסכנה לנטוש את מושבותיהם ולבקש מקלט בארצות אחרות. הפרעות יש בהן כדי להסביר מדוע הם הוכרחו לעקור. אבל הן בלבד אינן מסבירות מדוע הם באו דווקא לארץ-ישראל, שכן באותם הימים היה עדיין לאל ידם להגר גם לארצות אחרות. הם נמשכו לארץ-ישראל מפני שהארץ הזאת דיברה אל ליבם. הייתה זו הארץ היחידה בה נשקפה להם התקווה לבנות את חייהם מחדש על יסודות איתנים ולהיות שוב לאומה בת-חורין.

בינתיים עברה הארץ מיד ליד. הממשלה הבריטית פירסמה את "הצהרת בלפור". על בסיס זה נתאשר המנדט שנמסר לה מידי חבר הלאומים ונפתחה תקופה חדשה של בניין ופיתוח. באותה תקופה הייתה העלייה היהודית ליסוד מכריע בחיי הארץ ולמנוף עיקרי להתקדמותה.

גל חדש וחשוב של עלייה - אולי הגדול ביותר במניין - גאה באמצע שנות השלושים, לאחר עלות היטלר לשלטון בגרמניה. העלייה היהודית הגיעה לשיאה בשנת 1935. באותה שנה אחת בלבד קלטה הארץ 62,000 עולים שנכנסו ברשות השלטון, ואני מניח כי עם העולים שהצליחו לעלות ולהשתקע בלא רשות, עלה המספר הכולל על 70,000. היישוב היהודי, שנתבע לקלוט את האנשים האלה, מנה כ-300,000 פחות ממחצית מספרו כיום, ואף-על-פי-כן נקלטו העולים האלה, ולא זו בלבד שלא נגרמה על-ידי כך הפרעה כלכלית כלשהי, אלא בסופה של אותה שנה הורגש מחסור ניכר בכוח עבודה, משום תנופת הפיתוח וגידול הביקוש למצרכים ולשירותים שנגרם על-ידי העלייה עצמה.

 

בעיות העלייה – מאבקים והישגים

 

אבל עד שפרצה מלחמת-העולם השנייה נהפכה המדיניות הבריטית על פיה. בשנת 1939 פורסם "ספר לבן", אשר על הוראותיו בענייני קרקעות כבר עמדתי ואשר הטיל הגבלות כה חמורות על כניסת יהודים לארץ, שאף כי נמשך והלך קילוח של עלייה, הרי רבבות רבות של יהודים, אשר יכלו להינצל אילו נמלטו לארץ-ישראל בעוד מועד, נתפסו במלכודת של אירופה ונדונו לכליה. פרשת העלייה של ימי המלחמה, אשר לא אבוא להוגיע את הוועדה בהרצאת פרטיה, היא טרגדיה מראשיתה ועד סופה. שיירות פליטי אירופה, אשר נסו מטבח, הוחזרו כלעומת שבאו; מהם נספו בים, מהם הוגלו לאיים רחוקים, ורבים נמקו זמן רב במחנות הסגר בתוך ארץ-ישראל על לא עוון בכפם זולת רצונם להימלט בעוד מועד.

פרשה זו הולכת ונמשכת עכשיו על רקע אחר. רק 1,500 מותרים בכניסה מדי חודש בחודשו, אבל מספר החותרים להימלט מהמצוקה ומההשפלה של מחנות העקורים באירופה שלאחר המלחמה גדול הוא ממספר זה בהרבה. התוצאה היא כי קרוב ל-17,000 יהודים עקורים כלואים עכשיו לזמן בלתי-מוגבל במחנות הסגר באי קפריסין.

אם נסיח דעתנו מהתלאות ומהמכשולים שנגזר על העלייה היהודית להתלבט בהם עקב הגזירות וחוסר העידוד מבחוץ, ואם נתבונן בתהליך העלייה היהודית מבפנים ונְשַווה אותו לפנינו בכללותו – ראה נראה אותו כתנועת שיבה המונית של עם למולדתו, הן במניינה והן בתפוצתה.

יהודים באו לארץ, והם הולכים ובאים, כמעט מכל ארץ בעולם בה יהודים נחיתים. לפי רשומותינו, באו עולים לארץ מחמישים ושתיים ארצות. הללו כוללות לא רק את אירופה כולה, אלא גם את צפון-אמריקה, כמה ארצות בדרום-אמריקה, ורוב ארצות הקיסרות הבריטית שיש בהן יהודים. כן כלולות במניין זה כל הארצות הערביות והמוסלמיות, להוציא רק ארץ אחת שאין בה יהודים כלל, הלא היא ערב הסעודית. רשימת הארצות הללו מקיפה את אפגניסטן, פרס, תורכיה, עיראק, סוריה, לבנון, מצרים, לוב, תוניסיה, אלז'יריה ומרוקו.

ענף אחד של העלייה, הקובע ברכה לעצמו, בייחוד בעשור השנים האחרון, הוא העלאתם של ילדים ונוער, בנים ובנות, מהם יתומים ומהם נערים ונערות אשר הוריהם שולחים אותם לארץ כדי לפתוח לפניהם סיכוי לחיים חדשים. במסגרת המפעל הזה העלינו עד כה לארץ 20,000 ילדים. ארגון מיוחד, הפועל מטעם הסוכנות היהודית, מטפל בענף זה של העלייה. הילדים מקבלים חינוך והכשרה ביישובינו החקלאיים ובמוסדות מיוחדים, עד שהם גדלים כדי עמידה ברשות עצמם. אקווה כי תהיה ההזדמנות לחברי הוועדה לראות אחדים ממוסדות אלה ולשוחח עם הנערים והנערות הללו, אשר רבים מהם כבר עומדים ברשות עצמם.

העובדה כי אנשינו באים מסביבות כה שונות, יוצרת כמובן בעיה פנימית. יש הבדלי מוצא, חינוך, רמות תרבות וכלכלה. יש גם מחיצות עדתיות והפרשי מסורת שאינם מתבטלים על נקלה. לעומת זה קיים ועומד תהליך של טמיעה פנימית.

אנו, כחברי תנועה לאומית, שוללים את התבוללותם של יהודים בקרב אומות העולם, את כיליונם הלאומי תוך כדי טמיעה בסביבתם הזרה. הניסיון העובדתי הוכיח, כי התבוללות זו אינה פותרת את הבעיה היהודית. אבל אפילו פתרה את הבעיה, נסרב, בטבע הדברים, לוותר על זהותנו המובהקת.

אולם בארץ-ישראל אנו מברכים על תהליך זה של טמיעה פנימית והדדית, שפירושה כי אנו מתבוללים לא בתוך סביבה נוכריה, אלא בתוך עצמנו, ואנו יוצאים מתוך כור-המצרף הזה מאוחדים מחדש ומגובשים מחדש. הסביבה המשותפת החדשה, בתי-הספר, הארגונים החברתיים החוצים את הקווים המפרידים בין העדות – לכל אלה נודעת השפעה של ליכוד. יש לציין, כי מתוך 640,000 היהודים החיים בארץ-ישראל כיום, לפחות 230,000 הם ילידי הארץ. מובן כי רובם הם בניהם ובנותיהם של עולים. אם נוסיף על ילידי הארץ את אלה שנתחנכו בה, נגיע בסך-הכל למחצית היישוב כולו. ואין צורך להדגיש, כי האחדות והאחידות בקרב הדור הצעיר מרובות יותר מאשר בין בני הדור הקשיש.

כולנו חיים בתקווה לעלייה יהודית רחבה. ממילא מובן כי עלייה כזו משמעה כניסת יסוד חדש של שוני לתוך חיינו הפנימיים, אבל הניסיון הוכיח כי יכול נוכל לעמוד בזה וכי במרוצת הזמן תלך ותגבר ההתמזגות.

אותם 640,000 הנמצאים בארץ כיום, רואים עצמם כיישוב יציב, אך לא כחטיבה מוגמרת. הם יציבים במובן זה שהתחפרו פה. בשבילם זהו המנוס האחרון. הם אינם חטיבה מוגמרת משום שהם רואים את עצמם כחי לחלוץ – רק שבריר של העם היהודי אשר הצליח עד כה להתיישב פה מחדש ואשר עיקר שליחותו בחיים, כל אחד לחוד והכל יחד, היא להכשיר את הקרקע לקליטת הרבים שיעלו ויבואו.

 

המיוחד והמהפכני במבנה היישוב

שש מאות וארבעים אלף יהודים אלה מהווים – מכל בחינה כלכלית וחברתית – חברה חדשה ההולכת ונבנית תוך כדי תהליך של עלייה והתיישבות. הקו הבולט של התהליך הוא כי העלייה קולטת את עצמה. אין אנו נוטלים פרנסה מאחרים. אנו יוצרים את פרנסתנו במו ידינו. אין זו התפארות במוסריות נעלה, אלא זוהי קביעת עובדה ניצחת. אפילו ניסו יהודים לגזול את לחמם של אחרים, הרי היו מחטיאים את מטרתם, אשר היא התיישבות המונית בארץ. הארץ הזאת מעולם לא הייתה קולטת מספר כה רב של תושבים חדשים אילמלא הביאו הללו את אמצעי מחייתם בידיהם, כביכול במזוודותיהם ממש. הם הביאו את הונם, את יוזמתם, את יכולתם היצרנית, מידה מסויימת של כושר הסתגלות והתמצאות, ומעל לכל – את אדיר-חפצם לגלות בארץ הזאת אפשרויות ייצור סמויות, למען יוכלו להתנחל ולהתפרנס בה.

היסטוריון ותיאורטיקן חברתי וכלכלי ממוצא יהודי, קרל מרקס, אמר כשעתו כי היהודים נוהגים בדרך-כלל להידחק לתוך נקבוביותיו של גוף כלכלי קיים. יהודי ארץ-ישראל הכחישו פסק זה. אנו לא נדחקנו לתוך נקבוביותיו של שום גוף כלכלי, קודם-כל מפני שלא היה פה שום גוף כלכלי אשר לתוך נקבוביותיו יכולנו להידחק; והשנית, משום שהייתה זו שאיפתנו המפורשת ליצור את משקנו העצמי למען נוכל לחיות בארץ הזאת חיים יהודיים עצמאים, במובנו הממשי של מושג זה, החומרי והרוחני כאחד, גם מחוץ למסקנות המדיניות העשויות לנבוע ממנו. הנה כי כן, לא זו בלבד שהוכרחנו ליצור נכסים חדשים, אלא בפירוש רצינו ליצור אותם. צירוף זה של כוונה וכורח, של שאיפה נעלה וצורך מוחלט, יש בו כדי להסביר במידה רבה את מפעלנו בארץ הזאת ואת הדרך בה הלכנו.

למשל, החקלאות. היהודים לא היו עושים חיל רב כעובדי אדמה אילו התפזרו על-פני כל שטחו של המשק החקלאי הערבי ואילו ניסו "להידחק" – בלשונו הבלתי-מלבבת של קרל מרקס – שניים-שניים או שלושה-שלושה לתוך כל כפר וכפר. הייצור היה נחשל יותר מדי. רמת-החיים הייתה נמוכה יותר מדי. שירותים ציבוריים לא היו קיימים. המאמץ היה נכשל מעיקרו. הם היו מוכרחים לתת יד איש לרעהו, לקנות קרקע במשותף ולהתיישב בצוותא. שומה הייתה עליהם להקים כפרים משלהם, לבנות את מושבותיהם כיחידות עצמאיות של יצור, של שלטון עצמי ושל התגוננות. אחד הגורמים המכריעים היה רצונם לפתח ולקיים את חייהם התרבותיים והדתיים המיוחדים. כל קהילה יהודית כזאת, כפרית או עירונית, הייתה תא של רקמת חיים יהודיים לאומיים – עובר של האומה היהודית המתהווה.

לכן עתידים אתם להיווכח, כי הרציפות המרחבית של ההתיישבות היהודית היא אחת מתכונותיה הבולטות ביותר. אין פה פיזור של יחידים, אלא יש ריכוז של קבוצות אנשים ביישובים המהווים חטיבות שלמות בתוך עצמן – לא שכבה אופקית המתפשטת על-פני הארץ, אלא מיבנים מאונכים בכל מקום ומקום. ראה תראו, גם במישור העירוני, שכונות יהודיות, שטחים יהודיים רצופים בערים המעורבות, וערים או עיירות יהודיות טהורות. בטבע הדברים, כל המרכזים האלה של ההתיישבות היהודית מעורבים עם ערים וכפרים ערביים; אשכולות של יישובים יהודיים עם אשכולות של כפרים ערביים, וכפרים יהודיים נפרדים עם כפרים ערבים נפרדים.

אנו משוכנעים, וכן נתאמץ להוכיח, כי יש מקום בארץ להרבה יישובים יהודיים נוספים, הן באזורים שכבר התיישבנו בהם והן באותם חלקי הארץ שכיום הם ערביים בלבד. אין מצידנו שום נטייה להתבודדות – לא כלכלית ולא חברתית. אולם אנו סבורים כי ההצלחה לא תאיר לנו פנים אם מבחינה כלכלית ומרחבית ננסה להתערב כיחידים בהמוני התושבים הערביים, כשם שאנו מתערבים בהכרח באוכלוסייה הכללית בכל שאר ארצות תבל. אילו נקטנו דרך זו בארץ-ישראל, היינו מחטיאים את מטרתנו, היה נבצר מאתנו להתיישב בארץ זו בהמונינו והתיישבותנו לא הייתה מגיעה לאותו אופי ולאותם ממדים אשר בהם כל טעמה.

מטרתנו היא להקים בניין לאומי העומד ברשות עצמו והמושתת על יסודות משלו. זוהי הדרך היחידה הנותנת לנו תקווה להתיישב פה בהמון ולהרגיש את עצמנו בטוחים מבחינה כלכלית ועצמאיים מבחינה לאומית. ולמעשה כבר הביאו מאמצינו לידי יצירת משק יהודי לאומי, בעל מיבנה חברתי וכלכלי משלו, המושלם בתוך עצמו. כדי להגשים את המטרה הזאת הוצרכנו לחולל שידוד-מערכות מרחיק לכת במיבנה המקצועי שלנו. העולים נטשו את ארצותיהם כתלמידים, כחנוונים, כסוחרים, כאנשי ביניים מכל המינים, כבעלי מלאכה זעירים וכיוצא באלה. פה הם התיישבו בחלקם שוב כסוחרים וכחנוונים – אף זהו יסוד חיוני באוכלוסייה – אבל גם, ומבחינה איכותית בעיקר, כפועלים חקלאיים, כאיכרים, כבעלי-מטעים, כפועלי בניין, כקבלני בניין, כנהגים, כמכונאים, כפועלי חרושת, כחלוצי תעשיה. טבלות השוואה שאנו מגישים לוועדה בדבר המיבנה המקצועי של קהילות ישראל בגולה מזה, ושל היישוב העברי בארץ מזה, יבליטו את העיקר הזה. התמורה שחלה היא הפיכת הפירמידה המקצועית על פניה, ושוב זו תוצאה של כורח ושאיפה גם יחד. החלטתם הנחרצת של העולים להכות שורש בארץ, ולהחזיק מעמד בה, דחפה אותם למקצועות של עבודת כפיים וייצור של ממש. ומעל לצורך הדוחק והבלתי-אמצעי הזה התנשא החזון של עם תקין ויוצר, האוכל לחמו בזיעת אפיו ואינו תלוי בעמלם של אחרים – בא ביחסי גומלין כלכליים עם עמים אחרים, אבל בלתי-תלוי בהם למחייתו במובן הישיר, הראשוני, הגשמי של הדברים.

תמיד היה לנו זרם בלתי-פוסק של עולים – ויכול היה להיות זרם כזה עכשיו – מאירופה ומחלקי תבל אחרים. כיום אין לנו עלייה הראויה לשמה, אבל קיימים בחוץ-לארץ מחנות-נוער הזונחים את משלחי ידם הקודמים, או את משלחי היד של הוריהם, הנוטשים בתי-ספר תיכוניים וגבוהים כדי להכשיר עצמם כפועלים חקלאיים או כעמלי כפיים במקצועות אחרים, על מנת לעלות לארץ; והם עולים לארץ בכוונה תהילה לבחור בחיי עבודה גופנית, כלומר, להתייצב בשורה כבוניה הישירים והממשיים של המדינה היהודית העתידה לקום.

 

השאיפה לעבודת האדמה

הדחף הכביר ביותר שפעם בקרב היהודים העולים לארץ-ישראל היה להתיישב על הקרקע. רעה חולה בחיים היהודיים בדורות הקודמים הייתה כריתותם מן האדמה-האֵם. הציונות קיבלה על עצמה לרפא מום זה. עבודת אדמה חלוצית, גאולת הקרקע מעזובת הדורות, בניית חברה חדשה מן המסד – היו למשאת הנפש הנשגבה של הנוער שלנו. כיום רק 19 אחוז של היישוב חיים על הקרקע ממש. דומני כי זהו האחוז הקיים גם בארצות-הברית. הגבול נקבע לא על-ידי שיעור רצונם של בני עמנו להשתקע בחקלאות, כי אם על-ידי האפשרויות המעשיות לספק מישאלה זו. הגורם שקצב את הגבול היו אפשרויות רכישת הקרקע להתיישבות, אשר תמיד היו כפופות להגבלות ואשר עכשיו חובלו לגמרי על-ידי החוק הקיים.

הלחץ שפעל בחיינו היה תמיד לחץ של האנשים על הקרקע ולא לחץ הקרקע על האנשים. מעולם לא המתינה האדמה לאנשים שייאותו להתיישב עליה. תמיד היו תורים ארוכים של אנשים שחיכו להזדמנות בה תימצא אדמה פנויה להתיישבותם. המגמה לא הייתה מן הכפר אל העיר, כמקובל בעולם של זמננו. נהפוך הוא. תהליך-העלייה עצמו פעל כמעבר של אנשים עירוניים לחיי כפר ולעבודה חקלאית. אבל גם בתוך הארץ הננו עדים לשאיפתם של אנשים לנטוש את הערים ולהתיישב על הקרקע. בבתי-הספר התיכוניים שלנו קיימות אגודות-נוער שמגמת פני חבריהן לא להיכנס למיכללות לאחר גמר לימודיהם, אלא לצאת כחלוצים לעבודה ולהתיישבות חקלאית. כאשר חזרו חיילינו מהמלחמה, קמו אלפים מהם שהיו לפני-כן תושבי עיר, ובחרו בהתיישבות חקלאית. עלה בידינו לספק רק את מישאלתו של חלק מהציבור הזה.

כל דונם קרקע שברשותנו היינו מוכרחים לקנותו ולהכשירו באמצעינו העצמיים. לא קיבלנו בתחום זה שום עזרה משלטון המנדט. גם בחלוקת אדמות המדינה הראויות לעיבוד קופחנו כמעט כליל – למרות הסעיף המפורש במנדט המחייב את השלטון להעמיד לרשותנו אדמה מתאימה מתוך הסוג הנקרא קרקעות המדינה. קיבלנו כמה שטחי קרקע צחיחים לגמרי לתכליות של שיכון וחרושת, אבל כמעט ולא-כלום לחקלאות.

כיום יש בידינו 6 אחוזים מכל שטח הקרקע של ארץ-ישראל – בערך 1,800,000 דונם, אשר 750,000 דונם מזה הם רכוש לאומי, בהיותם שייכים לקרן הקיימת לישראל, שהיא מכשיר לאומי לרכישת קרקע הנתון לפיקוחה של ההסתדרות הציונית. אדמה זו מוחכרת לעובדיה על יסוד זכות חכירה העוברת בירושה. הווה אומר, מ-40 עד 45 אחוז של אדמתנו הם קניין הלאום. השאר הוא רכוש פרטי או שטחי זיכיונות.

הדחף להתיישב הוליד, כמובן, את הדחף לנצל עד קצה הגבול כל יחידת קרקע. לא יכולנו להסתפק בגידולם של שני מַלעֵי-דשא במקום שקודם גדל רק אחד, כלשון הפתגם האנגלי, אלא חתרנו לאפשר מחיה לעשר או למאה נפשות במקום שקודם התפרנסה רק נפש אחת. אחת התוצאות העיקריות שהושגו הייתה גילוים וניצולם של מים להשקיה בכמויות הולכות וגדלות – ממקורות שלא נוצלו קודם-לכן וגם ממקורות אשר איש לא חלם על קיומם. ראה תראו בכל יישוב חקלאי יהודי שתבקרוהו את בריכת המים שנתגלו, וכיצד הם מסייעים להשגת המטרה של קליטת אנשים במספר גדול יותר ויותר בכל יחידה נתונה של קרקע.

הישגי החקלאות שלנו הודות להשקיה מהווים נכס חשוב לא רק לנו ולא רק לאלתר. יש בהם אות ומופת לעתידות הצפויים לארץ כולה אם ייעשה חיפוש שיטתי אחרי המים, ואם יונהג שימוש נאות בהם לטובתם של יהודים וערבים כאחד. אם מותר לי להביע באוזניכם מישאלה, הריהי כי במשך ביקורכם תתבוננו לא רק במה שכבר הושג, אלא תנסו לסקור את השדה הרחב של האפשרויות הגנוזות אשר טרם נוצלו. קו חשוב אחר של עבודתנו היה מפעל ייבוש הביצות, אשר החזיר לאדם בריאות וקרקע כאחד. קו אחר היה הייעור. בשני כיוונים אלה היינו חלוצים. גם הממשלה עשתה עבודת-ייעור חשובה והייעור שינה בכל מקום תכלית שינוי את הנוף. ההשקיה והכשרת הקרקע פילסו את הדרך לחקלאות אינטנסיבית, לגידולים חדשים, ליבולים מוגדלים, ליתר גיוון חקלאי. כל אלה סייעו ליציבות כלכלית מוגברת. כל אלה היה משמעם בעבר – ואם רק יונח לנו לעבוד, יהיה משמעם גם בעתיד – יותר ויותר אנשים באותו השטח, ולא עוד, אלא גם רמת-חיים גבוהה יותר.

בענף החקלאות המיוחד שנשתבחה בו ארץ-ישראל, גידול ההדרים, אשר יש בו חלק שווה ליהודים ולערבים, נתגלגלה הזכות לידי היהודים למלא תפקיד חלוצי בהשבחת שיטות העיבוד, בגילוי שווקים חדשים, בארגונו השיתופי של השיווק, בהדברת נגעים וגם בשיווי אופי דמוקרטי יותר לענף בכללו. בטרם נכנסנו לשדה זה היה גידול ההדרים משק קפיטליסטי. רק בעלי ממון רב היה לאל ידם לנטוע פרדסים, שכן חייב הדבר השקעה ראשונית גדולה. אולם המתיישבים שלנו הוכיחו – והערבים מיהרו ללמוד מהם לקח – כי גם בעל משק זעיר יכול לנטוע הדרים בחלקת-אדמה קטנה וליהנות מהיתרונות שמעניק הפרי המשובח למגדליו.

כאשר נכנסנו אנחנו, כהסתדרות ציונית או כסוכנות יהודית, לשדה ההתיישבות החקלאית, היה ביכולתנו להסתייע באוצר ניסיונם של חלוצים שקדמו לנו, ואשר מפעלם נתממן והודרך בעיקר על-ידי הברון אדמונד דה-רוטשילד המנוח מפריס, ועל-ידי חברת פיק"א שהמשיכה את עבודתו ההתיישבותית.

 

החרות והיצירה בהתיישבות החקלאית

במפעל ההתיישבות הציוני מילאה תנועת הפועלים את התפקיד של כוח מניע עיקרי. היה זה רעיונה של תנועת הפועלים ליצור קהילות של יצרנים חקלאיים חופשים, המנהלות את עצמן. הסוכנות היהודית נקטה בתוכניתה ההתיישבותית שני עקרונות יסוד מן הבחינה החברתית, להבדיל מן הבחינה החקלאית. העיקרון הראשון הוא שלטונם העצמי של המתיישבים מראשית התנחלותם, והשני הוא הגדרתם העצמית לגבי הצורה החברתית שברצונם לבחור בשביל עבודתם וחייהם המשותפים. תוצאת תחולתם של שני העקרונות הללו הייתה הטלת יהב האחריות כולו על המתיישבים עצמם. ועקב תחולת העקרונות האלה של דמוקרטיה כלכלית על שדה ההתיישבות החקלאית, הגענו, כפי שאנו סבורים, לפריון גבוה יותר וגם עיצבנו דמות נעלה יותר של עובד אדמה.

הדבר הביא לידי גיוון רב של טיפוסי יישובים – שוב, מן הבחינה החברתית, להבדיל מן החקלאית – והכל בגלל חופש הבחירה בין הצורות החברתיות השונות.

קיימות אצלנו המושבות הוותיקות, בהן שולטים הכללים של קניין פרטי והעסקת עבודה שכירה. גם במושבות אלו נוהגת מידה רבה של שיתופיות – שכן עקרונות שיתופיים ונוהג של עזרה הדדית הם מקווי היסוד של ההתנחלות היהודית בארץ, עקב התנאים הקשים ביותר אשר נגזר על המתיישבים שלנו להיאבק עימם. פרט לקו הזה, לפנינו כאן הטיפוס השכיח של יישוב, בו כל אדם הוא בעל אדמתו, ואם יש לו אדמה יותר משיוכל לעבד בעצמו, הריהו מזמין אחרים לעזרתו ומשלם להם שכר.

אבל קיימים עוד שני טיפוסים. אציין תחילה את המשותף לשניהם ואחרי-כן אעמוד על ההבדלים שבין זה לזה. צד שווה אחד הוא כי שניהם קיימים על אדמה שהיא רכוש הלאום ושאינה ניתנת להיקנות או להימכר; המתיישבים חוכרים את האדמה הזאת והם רשאים להחזיק בה כל עוד הם ובניהם משתמשים בה כיאות. צד שווה שני הוא ששניהם מושתתים על העיקרון שאנו קוראים לו עבודה עצמית; משמעו של דבר, כי המתיישבים חייבים לעשות את כל העבודה בעצמם ואין הם רשאים להיזקק לעבודה שכירה במשקיהם אלא במקרים של כורח גמור.

אבל במסגרת השיטה הזאת קיימים שני טיפוסים נפרדים: האחד הוא יישוב שבו כל אחד אחראי למשקו ומנהלו ברשות עצמו, ועם זה יש בו מידה רחבה של שיתופיות ועזרה הדדית. התוצאה היא כי יש הפרשים בין ההישגים האישיים, אבל דאגת הכלל היא, באמצעות שיטה מפותחת למדי של עזרה הדדית, כי שום חבר לא ירד למטה ממינימום מסויים. השני הוא היישוב הקולקטיבי או הקיבוץ. שימו-נא לב, כי כל אלה צמחו מתוך קרקע ארץ-ישראל – בכוח מגעו של היהודי העולה עם אדמת הארץ. אין אלה נטעים זרים שהובאו מבחוץ. המשק החקלאי הקיבוצי הראשון שלנו נוסד בשנת 1909 על גדות הירדן והכנרת. ביישובים הקיבוציים נהוגים מיזוג גמור של המאמצים ושיתוף גמור בהנאה מהפירות: "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו". קיימות גם צורות ביניים שונות באזור הספר שבין שני הטיפוסים האלה.

ככל שעולים יישובים אלה ברמתם הכלכלית, הרי הם קולטים חברים נוספים. משהגיעו לגובה מספרי מסויים ואין ברצונם להוסיף חברים, זאת אומרת אם אין הגדלת היחידה רצויה להם מבחינה חברתית, הם מותרים על חלק משטחם כדי לפנות מקום ליישוב חדש.

מקור המימון למפעל-התיישבות זה הוא הון לאומי – הקרן הקיימת לישראל, הרוכשת קרקע, וקרן היסוד, המספקת ציוד. חלק מההוצאות הראשונות להקמתה של כל נקודה יישובית חדשה אינו מיועד לפירעון. זהו הסכום המצטרף מהוצאות הכשרת הקרקע, הדרכת המתיישבים בחקלאות, ניסיונות וכישלונות שונים. מבחינה מסחרית אין הוצאות אלו נחשבות כנושאות פרי וטעונות פירעון. מבחינה לאומית ולטווח ארוך פריין רב מאוד. המוֹתר, שהוא מ-75 עד 80 אחוז של התקציב, נפרע על-ידי המתיישבים בשיעורים שנתיים ובריבית נמוכה מאוד.

גם להתיישבות הישנה, בה פועל בעיקר ההון הפרטי, מסייע ההון הלאומי על-ידי הדרכה חקלאית והושטת עזרה למעבר מענף לענף, להתגברות על משברים וכדומה.

למעשה, אנו עדים בארץ זו לחיזיון מעניין של קיום משותף של משטרים חברתיים שונים במסגרת המשק היהודי הכללי, ושל צמידות ההון הלאומי עם ההון הפרטי.

 

 

צמיחת התעשייה יש מאין

מעמד של חשיבות ראשונה במעלה בחיים הכלכליים של היישוב העברי ושל הארץ כולה נודע לתעשייה. יותר מבכל ענף אחר היה גידולה של התעשייה היהודית פרי השקעה פרטית ויוזמה אישית. חלוצי התעשייה סיפקו את אלה. התעשייה משתרעת על-פני שדה רחב ביותר. 80 אחוז מתעשיית הארץ הם בידי יהודים. זהו משק שכולו חדש, פרי יצירתם של אנשים מקרוב באו, מהם שהביאו איתם את ההון ואת כושר המעשה מבחוץ, ומהם שעשו את הונם בארץ, לאחר שהתחילו מקטנות. רבים רכשו גם את כושר המעשה וחריצות הכפיים בארץ – למדו את אלה מתוך מהלך העבודה. אף כאן פיתחו העולים היהודים יכולת רבה של הסתגלות והתמצאות בגילוי צורות חדשות של ייצור ומקורות חדשים למחיה. התעשייה היהודית מעסיקה כיום כ-60 אלף פועל, שהם 28 אחוז מהמספר הכללי של המפרנסים. בשנות המלחמה הוכיחה התעשייה את ערכה המיוחד למשק הארץ ולמאמץ המלחמה של בעלות-הברית.

נשמעו נבואות על התכווצות חריפה והרת אסון שתחול בפעילותנו החרושתית מייד עם גמר המלחמה. לאושרנו, נתבדו נבואות אלו. אין במשמע כי לא נתקלנו במכשולים כאשר ניגשנו לבצע את המעבר ממשק מלחמה למשק שלום, אבל בדרך כלל היה המעבר חלק למדי. עדיין לא יצאנו לגמרי משלב המבחן, אבל מיבנה התעשייה שלנו גילה דרגה גבוהה של יציבות וגמישות בהסתגלותו לתנאים החדשים.

רוב בעלי בתי-החרושת שלנו מאורגנים בהתאחדות בעלי התעשייה לשם פעולה משותפת בשיווק, בעזרה הדדית, באספקת אשראי וכיוצא באלה. אף בתחום זה ממלא ההון הלאומי תפקיד מסייע ומעודד.

ראוי להזכיר במיוחד את שני הזיכיונות הגדולים המופעלים על-ידי חברות יהודיות בארץ: חברת החשמל לארץ-ישראל וחברת האשלג לארץ-ישראל. שני המפעלים האלה מתבססים על עמק הירדן. חברת החשמל הקימה את בית-הכוח המרכזי שלה על הירדן בצפון הארץ, ואילו חברת האשלג פועלת בקצוות הצפוני והדרומי של ים-המלח.

שדה התעשייה רוחש פעולה תמיד. בלי הרף מתנהלים ניסיונות וחיפושים לגילוי אפשרויות חדשות, נערכות תוכניות חדשות לבקרים ומתכשרים או מובאים מומחים לשם הקמת מפעלים חדשים.

הפיתוח התעשייתי שימש עמוד-שדרה לגידולו של יישובנו העירוני. התפתחות היישוב העירוני היהודי באה לידי ביטוי גם במערכת השלטון העצמי המקומי. בתחום זה צועדת העיר תל-אביב בראש. יש לנו בארץ שלושה סוגי עיריות: עיריות ערביות טהורות, עיריות מעורבות ועיריות עבריות טהורות. נקל לראות את ההבדלים בין שלושת אלה לפי הרמה של השירותים שמספקות העיריות, שיעורי המיסים שהן גובות וסדרי השלטון העצמי הדמוקרטי שהן מקיימות. בעיריות המעורבות אין זכות-בחירה לנשים, ומיכסת המס המעניקה זכות בחירה גבוהה יותר. בערביות גבוהה המיכסה עוד יותר.

 

תנועת העבודה וארגון היישוב – אומה בהתהוותה

בכל השדות הללו ממלאת תפקיד בולט תנועת הפועלים שלנו על-ידי כוחו המאורגן של המעמד העובד. היא פועלת בכל התחומים האלה הן כארגון של פועלים שכירים והן כגורם כלכלי עצמאי. כבר הזכרתי את חלקה של תנועת הפועלים בהתפתחות מפעלנו החקלאי. יש גם מפעלים תעשייתיים חשובים הצמודים למשק החקלאי בנקודות ההתיישבות העובדת. הסתדרות-הפועלים הראשית, שבמסגרתה מאורגן רובו הגדול של המעמד העובד, והידועה בשמה המקוצר "ההסתדרות", מנצחת אף היא על מספר ניכר של מפעלים תעשייתיים. אחדים מבתי החרושת הגדולים ביותר נתונים עכשיו ברשותה של ההסתדרות. בתי חרושת אלה הם קינינו של מעמד הפועלים.

במסגרת ההסתדרות הכללית, וכן מחוצה לה, מתנהלת פעילות שיתופית רחבה ומגוונת – קואופרציה בייצור, בצרכנות, באשראי, בשיכון, בשיווק, בעזרה רפואית, בחינוך וכו'. אחד הגילויים המעניינים של התפתחות המשק השיתופי הוא התובלה השיתופית. כל חברות האוטובוסים הן רכושם של הנהגים.

ושוב, לפי אותה שיטה של שילוב משטרים כלכליים שונים, הדרים בכפיפה לאומית אחת, קיימים בתעשייה מפעלים שיתופיים וקפיטליסטיים, צירופים ושותפויות של אלה, וגם בקרב המשק השיתופי- מפעלים סוציאליסטיים יותר או סוציאליסטיים פחות.

המפעל הזה כולו מחייב, כמובן, מסגרת ארגונית. ארגוננו המרכזי בארץ פועל בשני מישורים. קיים הארגון הכולל של יהודי ארץ-ישראל. היישוב היהודי בארץ הינו גוף מאורגן. ממשלת המנדט חקקה בשלב מסויים חוק, הנקרא "פקודת העדוֹת", והמאפשר לכל עדה להתארגן ולבקש אישור לקיומה המאורגן. היישוב היהודי השתמש באפשרות הזאת, ולפי אותו חוק הוכר כגוף מאוגד. על יסוד זכות בחירה כללית, נערכות בקרב יהודי ארץ-ישראל בחירות לאסיפת הנבחרים, וזו בוחרת מתוכה את המוסד העליון הפועל בתמידות, הלא הוא הוועד הלאומי. מוסד זה עתיד להופיע לפני הוועדה.

במישור אחר פועלת הסוכנות היהודית, המייצגת לא רק את יהודי ארץ-ישראל, אלא את כל היהודים בעולם כולו המעוניינים בבניינה של הארץ כבית לאומי לעם היהודי.

יש תיאום וחלוקת תפקידים בין הסוכנות היהודית והוועד הלאומי. מחלקות הוועד הלאומי, הממונות על השירותים שהוא מספק, הן בעלות אופי סטטי, בהיותן מטפלות בצורכי היישוב הקיים: חינוך, בריאות, סעד, ארגון קהילתי, בתי-דין רבניים. אלה הם השירותים המאורגנים והמסופקים על-ידי הוועד הלאומי. לעומת זה, תפקידי הסוכנות היהודית למחלקותיה הינם בעיקר דינמיים בטבעם: עליה, התיישבות חקלאית, פיתוח המסחר והתעשייה, עבודה ותעסוקה וכו'. כאן מודגשים יותר צורכי פיתוח הארץ לקליטת העלייה והדאגה לעולים החדשים - יותר מהדאגה ליישוב הקיים.

הסוכנות היהודית היא הנציגות המדינית העליונה. בימי מלחמת-העולם השנייה אירגנו הסוכנות היהודית והוועד הלאומי, במשותף, את מאמץ המלחמה של היישוב היהודי. הסוכנות הקימה רשת של לשכות גיוס, עודדה את תנועת ההתנדבות לצבא וגייסה לשירות פעיל כ-33,000 איש ואישה, מהם 26,000 לצבא, לצי ולחיל-האוויר, רובם בחזיתות-חוץ, והשאר להגנה מקומית. מתנדבינו הופיעו בשדה המערכה כגוף לאומי מובהק בזהותו, ושירתו ברובם הגדול ביחידות יהודיות, שקציניהן ואף רבים ממפקדיהן היו יהודים ארץ-ישראליים. לקראת סוף המלחמה ניתנה לנו האפשרות להקים יחידה קרבית גדולה לשרות בקו ראשון של החזית. זו הייתה "החטיבה היהודית הלוחמת" [Jewish Brigade Group] שפעלה בחזית איטליה.

היישוב התארגן להושטת עזרה למשפחות המתנדבים ולכיסוי צורכי חירום אחרים של ימי המלחמה. סכומים ניכרים גוייסו בשנות המלחמה להצלת יהודים מאירופה, למתן סעד למשפחות החיילים ולמימון קליטתם של החיילים בחיים הכלכליים עם שובם משדה הקרב. כל המאמצים האלה נעשו תוך שיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית.

משלוח סכומי-כסף גדולים מן הארץ להצלת יהודי אירופה הוא רק אחד מגילויי הכרת האחריות העמוקה השוררת בקרב היישוב לגורלם ולעתידם של היהודים בארצות אחרות; ולא רק משום שרבבות כה רבות מאיתנו יש להם קרובים בחוץ-לארץ – או היו להם קרובים אשר אינם עוד – ולכן הם חשים בכל נימי נפשם את מחץ השואה, אלא משום שהיישוב הוא פרי מאמציו ותקוותיו של העם כולו. ולא רק כסף נשלח להאריך חייהם של יהודים, במידה שאפשרי היה הדבר, ולעזור להם להגיע לארץ, אלא בכל מקום שהגיעו אליו חיילינו הם הופיעו כלוחמים בשם העם כולו. ידוע ידעו, כי הם אך מתי-מספר – רק 25,000 בתוך מיליון יהודים ומעלה שנלחמו בשורות בעלי-הברית – אבל הם גם ידעו כי הינם שליחי הקיבוץ היהודי היחיד בעולם שהייתה לו הזכות והאחריות לעצב מדיניות-מלחמה יהודית עצמאית. הם היו היהודים היחידים שנהנו מהחופש להחליט מה עליהם לעשות במלחמה הזאת, והוטלה עליהם החובה, כיהודים, להוציא החלטה זו לפועל.

לפניכם אומה בהתהוותה – חטיבה מדינית וכלכלית עצמאית למעשה. כמה משורשי המשבר המתחולל כיום נעוצים בניגוד הקיים בין מצבנו העובדתי ומעמדנו הרשמי, ולדעתי תיטיב הוועדה לעשות אם תיגש לבחינת הבעיה מהזווית הזאת.

הערות

 

1. יליד דרום-אפריקה. גדל באנגליה, חניך קיימבריג' במדעי המזרח, עברי מילדותו. עם גמר מלחמת-העולם השנייה ניכנס לשירות הסוכנות היהודית, כיום שגריר ישראל בוושינגטון וראש משלחת-הקבע של ישראל לאו"ם.

2. בלוויית דוד הורוביץ.

3. קיבוץ בית-הערבה, צפונית- מערבית לים המלח, שמישקו נחרב במאי 1948 וחבריו עברו לגשר-הזיו ולכברי שמצפון לעכו.

 

 

הפרק הבא