הערות לסקר ממשלת המנדט

28 במרס 1946

 

רקע היסטורי:

המכתב הבא נכלל באוסף משום האור שהוא זורע על עמדת ממשלת המנדט כלפי המפעל הציוני באותם הימים, ועל רוח היחסים ששררו אז בין השלטון הבריטי והיישוב העברי. הוא מוקיע את שיטת הסילופים, ההעלמות וההלעזות שנזקקה לה ממשלת המנדט, כדי להבאיש את היישוב בעולם ולהצדיק את מדיניותה העוינת כלפיו.

 

*    *   *

 

למזכירות ועדת-החקירה האנגלית-אמריקנית

ירושלים

 

רבותי,

הנני להעיר על המסמך ששמו "סקר ארץ-ישראל, הוכן בדצמבר 1945 ובינואר 1946 לידיעת ועדת-החקירה האנגלית–אמריקנית", אשר הוגש לוועדה על-ידי ממשלת ארץ-ישראל והמורכב משני כרכים המצטרפים ל-1084 עמודים.

 

2.  אף-על-פי שהממשלה עצמה פירסמה ברבים, כי חומר המיועד להגשה לוועדה חייב להישלח לא יאוחר מ-4 במרס 1946 – תאריך אשר הסוכנות היהודית שמרה עליו לגבי הגשת תזכירה – הובא המסמך דלעיל לידיעת הסוכנות היהודית רק ב-20 במרס, וזה על אף הפניות המרובות אל הממשלה – במשך גביית העדות שבעל-פה ולאחריה – לשם השגת העתק מן המיסמך בעוד מועד כדי הגשת תשובה עליו אם יהיה בה צורך. עד שהגיע יום 20 במרס כבר הייתה גביית העדויות במלוא מהלכה, ונציגי הסוכנות היהודית היו שקועים ראשם ורובם בהכנת העדויות ובהשתתפות בישיבות. לפיכך נבצר מהם, תוך הזמן הקצר ביותר שנשאר ברשותם עד לנסיעת הוועדה, ללמוד את המיסמך שהוגש על-ידי הממשלה בכל תשומת-הלב וההקפדה שהיה ראוי להן, ולהגיש לוועדה את הערותיהם השקולות לנקודות השונות שחייבו הבהרה. הסוכנות היהודית מביעה את צערה על האיחור שחל במסירת הסקר לידיה, בייחוד מאחר שאפשר היה להסיק מהשאלות שהוצגו על-ידי חברי הוועדה בישיבות שמיעת העדות, כי הוא הומצא לידי הועדה ימים רבים לפני-כן.

 

3.  גזבר הסוכנות היהודית, מר [אליעזר] קפלן, הביע צערו, בהודעה שמסר לוועדה בכתב להשלמת עדותו, על אי-יכולתה של הסוכנות היהודית, עקב קבלתו המאוחרת של הדין- וחשבון הממשלתי, להשוות את ספרותיה עם אלו של הממשלה כדי לסלק הפרשים מיותרים. בהודעתו ובנספחים שצורפו אליה, עירער מר קפלן על הנתונים שנכללו בדוח הממשלתי על נושאים כה חיוניים כשטח האדמה המעובדת, גודל יחידת המחיה בחקלאות, חלוקת אדמות המדינה ובעיית המים להשקיה. הוא הראה כי הנתונים בדבר אדמות המדינה אינם מדוייקים וכי כוזבת המסקנה שהוסקה מהם, שכאילו נהנו היהודים מאדמות אלו יותר מהערבים. הוא הוכיח את אופיים המטעה של הנתונים בדבר יחידות המחיה. הוא עירער חמורות על דיוקם של המספרים הרשמיים בדבר שטחי הקרקע המעובדים והניתנים לעיבוד, ובדבר כמות המים המצויה. בתזכיר הזה תצמצם הסוכנות היהודית את הערותיה בתחום הפרק השני של הסקר, שכותרתו היא "סיכום היסטורי של האירועים המדיניים העיקריים בארץ-ישראל מאוקטובר 1917 עד ינואר 1946".

 

ההיסטוריה כחומר ביד היוצר

 

4.  הסוכנות היהודית מצהירה בצער, כי נבצר ממנה לקבל את "הסיכום ההיסטורי" כסקירה הוגנת ונקייה מפניות. הסיכום מכיל סילופי עובדות מובהקים, וכן השמטות מרובות של עובדות ונסיבות חשובות, המצטרפים להצגת תמונה בלתי-נכונה של ההתפתחויות הנסקרות. המגמה הכללית של הסילופים וההשמטות האלה היא לרועץ לעמדה היהודית, והיא באה ללמד זכות על עמדת הערבים או הממשלה כלפי היהודים. במקרים רבים נערך מאזן כוזב בין היהודים והערבים – אם בגנותם של הראשונים או לשבחם של האחרונים. בסעיפים הבאים תיזכרנה כמה פיסקאות להוכחת אמיתותן של האשמות אלו, אשר הסוכנות מכירה היטב ברצינותן.

 

5.  בעמוד 18 נאמר, כי לאחר מות המופתי הירושלמי הקודם בא הנציב העליון¹"ובמלאו אחרי השיטה התורכית של בחירת המופתי, מינה את חאג' אמין אל-חוסייני לרשת את מקומו". מתיאור זה של הדברים משתמע, כי לא הייתה לנציב העליון ברירה אלא למנות דווקא את חאג' אמין, בעוד שלאמיתו של דבר הוא היה חופשי למנות כל אחד משלושת המועמדים אשר בהתאם לשיטה התורכית הוצעו לו על-ידי המוסדות המוסלמיים המוסמכים. למעשה היה חאג' אמין לכתחילה המועמד הרביעי שסומן, ולכן לא היה כלל מקום לכלול את שמו ברשימה שהוגשה לנציב העליון, אילמלא נעשה לחץ ברגע האחרון על אחד משלושת המועמדים להסתלק. העובדה כי חאג' אמין לא קיבל את מספר הקולות הדרוש לכלילתו ברשימת השלושה הייתה ללא ספק ידועה היטב לממשלה.

 

6.  בעמוד 23 מופיעה הכותרת "הספר הלבן משנת 1930 ו'המכתב השחור' מפברואר 1931". בעמוד 29 מבואר, כי זהו הכינוי שקבעו הערבים למכתב ששלח ראש הממשלה מר רמזי מקדונלד ביום 13 בפברואר 1931 לד"ר חיים וייצמן בהמשך לספר הלבן משנת 1930. בהזדמנויות רבות קראו היהודים לספר הלבן משנת 1939 בשם "ספר שחור", אבל מעולם לא עלה על דעת מחבר ה"סיכום" להכניס לכותרת, שמדובר בה על מיסמך ממשלתי רישמי, מילת גנאי לגלגנית אשר ראה להשתמש בה לגבי מכתבו של ראש-ממשלה בריטי שעה שהיה לטובתם של היהודים.

 

7.  בעמוד 23 מוצגת תקרית "המחיצה"² שליד הכותל המערבי כסיבה האמיתית להשתלשלות המאורעות שהביאה לידי מהומות-הדמים של 1929. למעשה, לא היה שום חידוש באותה מחיצה והיא לא שימשה אלא תואנת דברים בפי המופתי ועושי-דברו לחרחור ההסתה נגד היהודים. בתיאור ההתרחשויות שקדמו למאורעות-הדמים ובהרצאת החקירות שבאו בעקבותיהם טבועה המגמה לתלות את קולר הפורענות כולה בצווארם של היהודים, אף-על-פי שהיהודים הם שנתקפו ומהם נהרגו רבים.

 

8.  בעמוד 28, אגב סיכום הספר הלבן של ³1930 מקפיד בעל הסקר לרשום במדוקדק, אחת-אחת, את כל הטענות האנטי-ציוניות שנשמעו באותו זמן, אבל אין בפיו זכר לעובדה כי מר לויד ג'ורג' והגנרל סְמַטְס, שני החברים שנותרו בחיים מקבינט-המלחמה שהוציא את הצהרת בלפור, גינו בכל חומר הדין את הספר הלבן, בהצהרות שפירסמו ,כי לורד היילשם וסר ג'ון סיימון, שני לורד-צ'נסלורים לשעבר, התקיפו בחריפות את ,הספר הלבן מטעמים משפטיים במכתבם למערכת ה"טיימס"; כי הספר הלבן שימש נושא לויכוח בפרלמנט בו נמתחה עליו ביקורת קשה מכל פינות הבית, וכי נוכח כל אלה ראתה הממשלה את עצמה אנוסה להקים ועדת-קבינט מיוחדת, אשר תברר את העניין עם נציגי הסוכנות היהודית. זה היה המשא-ומתן, שכתוצאה ממנו שלח ראש הממשלה לד"ר וייצמן את המכתב מ-13 בפברואר 1931.

 

9.  בעמוד 35 מתוארת ההתפרצות המרעישה של מהומות-הדמים בשנת 1936, כלהלן: "עקב התנפלותם של שני שודדים ערבים בדרך טול-כרם–שכם, נהרגו שני יהודים. למחרת בלילה נרצחו שני ערבים בקרבת פתח-תקווה. לווייתו של אחד היהודים ב-17 באפריל הביאה לידי התפרעות רצינית בתל-אביב וביפו, בה נרצחו שלושה יהודים". סיפור זה אין בו מתום והוא מטעה לחלוטין. הערבים שהרגו את היהודים בכביש טול-כרם–שכם לא היו שודדים כלל; הם היו רצחניים פוליטיים, כמוכח מן העובדה כי היהודים, שלושה במניין, הופרדו משאר הנוסעים שבאוטובוס, הוצאו החוצה ונורו בקור רוח. לווייתו של אחד היהודים ההרוגים ב-17 באפריל לא גרמה לשום התפרעות ביפו, ואירעה בה רק קטטה קלה בין ההמון היהודי והמשטרה בתל-אביב. שום יהודי לא נרצח באותו יום. רק יומיים לאחר-מכן פרצו התנפלויות על יהודים ביפו, ובאותו יום, 19 באפריל, היום הראשון של המהומות, נהרגו תשעה יהודים ותשעה נפצעו קשה.

 

10.  אין ב"סיכום" דבר וחצי-דבר שיתרמז ממנו כי השביתה הערבית, אשר הביאה לידי שיתוקו הגמור של נמל יפו, הייתה מכוונת להרעיב את היישוב העברי. וכן לא נזכר דבר פתיחתו של נמל מאולתר בתל-אביב ב-19 במאי 1936, בעיצומן של הפרעות, אשר משמעותו הייתה כישלונה של השביתה הערבית להשיג את היעד העיקרי שלה.

 

11.  שניים מהקווים הבולטים ביותר של תקופת מאורעות-הדמים אינם זוכים אלא להדגשה זעומה ביותר בסיפור-המעשה הרישמי. לגבי היהודים יש אך הודיה קלושה מאוד בעובדה, כי התנהגותו של היישוב בכללו בכל שנות שפיכת הדמים הצטיינה במידה מפתיעה של כיבוש היצר, בריכוז כל המאמצים בהתגוננות ובהימנעות ממעשי-תגמול – קו-התנהגות שהנחיל ליישוב כבוד מצד אוהבים ואויבים כאחד. האמור בעמוד 45, כי "בעמדתם של כל חוגי היישוב היהודי חל שינוי עקב הרשעתו של צעיר רוויזיוניסטי על-ידי בית-דין צבאי", אינו אמת. מעשי התגובה שבאו לאחר זה היו, כמקודם, נחלתן של קבוצות בלתי-אחראיות. הם גונו בפומבי ובמלוא ההדגש על-ידי המוסדות הלאומיים היהודים ועל-ידי היישוב המאורגן כולו, אשר עמד בלי הרף במערכה נגד שיטת התגמול. ואשר לערבים, אם גם נזכר כי היו רציחות של ערבים בידי ערבים, אין כל זכר מפורש למערכה הרצחנית שניהלו חאג' אמין ונושאי-כליו נגד מתנגדיהם המדיניים בקרב הציבור הערבי, מערכה שהחלה ברציחות מתוכננות כהלכה של מנהיגיה הדגולים של האופוזיציה, והביאה קרוב לסופה של התקופה הנסערת לידי מלחמת אחים רחבת-היקף, שבה קיפחו חייהם כ-1,000ערבים. בעמוד 40 נזכרת אומנם העובדה, כי מפלגת "ההגנה הלאומית" – אשר שימשה אופוזיציה לחאג' אמין ואשר חבריה היו כולם מועמדים להירצח – פרשה מהוועד הערבי העליון, אבל דבר לא נאמר שם על הסיבות שהניעו אותה לצעד זה.

 

12.  בעמוד 43, לאחר ציון העובדה כי בעקבות רציחתו של נציב מחוז הגליל⁴ נס חאג' אמין ללבנון בסירת-דוגה, יוצא הסיכום מגדרו כדי לזכות את הקורא בהודעות, כי לפי "התקדים התורכי הוא (חאג' אמין) מקיים בידו את משרת מופתי ירושלים לכל ימי חייו" – דברים שאינם כלל לעניין, אלא אם כן מטרתם לפתוח פתח להחזרת חאג' אמין לארץ ולמשרתו.

 

13.  בעמוד 55 מובא נוסח ההחלטה של ועדת המנדטים לחבר-הלאומים בדבר הספר הלבן של 1939. מתוך אותה מובאה הושמטה הנקודה העיקרית והמכרעת שבה, והיא המסקנה שהגיעה אליה הוועדה פה אחד, כי "המדיניות המנוסחת בספר הלבן אינה עומדת בהתאמה עם הפירוש שנתנה תמיד הוועדה למנדט הארץ-ישראלי, תוך הסכמה עם המעצמה בעלת המנדט ועם מועצת חבר-הלאומים".

 

14.  בעמוד 50, לאחר מסירת דין-וחשבון על פתיחת ועידת לונדון ב-7 בפברואר 1939, נאמר ב"סיכום": "המשלחות הערבית והיהודית סירבו לשבת יחד". אין זו אמת. הערבים בלבד הם שסירבו לשבת עם היהודים, ולא להיפך. כשסידרה הממשלה ישיבה משותפת עם נציגי מצרים, עיראק וערב הסעודית, נכחו היהודים בישיבה, אבל הערבים הארץ-ישראלים נעדרו.

 

טשטוש הגיוס ומאמץ-המלחמה היישובי

 

15.  הפנייה של ה"סיכום" בולטת בייחוד בפרק המטפל בתקופת המלחמה. אין ההזדמנות מנוצלת כאן להזכיר ולו גם כלאחר-יד את תרומתו החרושתית, החקלאית והמדעית של היישוב למאמץ המלחמה, אשר בזמנו זכתה פעם אחרי פעם לשבחים מפי ממשלת ארץ-ישראל והשלטונות הצבאיים. תרומת היישוב לכוחות המזוינים מתוארת מתוך כוונה למעט את גודלה ואת ערכה. אין ניתנים מספרי-השוואה על הגיוס היהודי והערבי – 9,000 ערבים שנתגייסו בארץ ישראל מהארץ עצמה, מעבר-הירדן, מסוריה ומלבנון כנגד 26,000 מגוייסים יהודים מהארץ בלבד. ⁵

 

16.  בעמוד 57 מעלים ה"סיכום" לגמרי את העובדה, כי מאות המגוייסים הראשונים סופקו במישרים על-ידי הסוכנות היהודית לשם שירות ביחידות טכניות שונות של הצבא הבריטי ללא כל תנאי-שהוא בדבר צירופם יחד "ביחידות יהודיות מוכרות, לשם שירות בארץ-ישראל". בעמוד 60 מדובר על גיוסן של פלוגות חיל-הרגלים, ערביות ויהודיות, אבל אין זכר לעובדה כי תוכנית-גיוס זו הייתה פרי יוזמתה של הסוכנות היהודית, שתבעה בלי הפסק כי יותן ליהודים, וממילא גם לערבים, חלק בהגנת הארץ נגד סכנת הפלישה שאיימה באותם הימים. בדומה לזה, כשמציין בעל ה"סיכום" בעמוד 65 את ההכרזה מאוגוסט 1942 בדבר הקמתו של הרגימנט הארץ-ישראלי, מורכב מגדודים יהודיים וערביים, הריהו מתעלם לחלוטין מהעובדה כי ההחלטה להקים גדודים הייתה שוב תוצאה ישירה מדרישותיה הנמרצות של הסוכנות היהודית.

 

17.  בעמוד 61 מופיע פסוק זה: "ההצלחות הגרמניות בבלקנים, בקירנייקה ובעיראק במשך חודש אפריל (1941) עירערו את שיווי-המשקל הפנימי בקרב היהודים והערבים כאחד . . . והגיוס, הן של ערבים הן של יהודים, התחיל פוחת באפריל". כדי לעמוד על דיוקה של גירסה זו מתבקשת תשומת-הלב למספרים הבאים: המספר החודשי של המתנדבים היהודים, שהיה 131 באפריל, עלה במאי ל-⁶601 והיה 465 ביוני ו-273 ביולי, ואילו מספרי המתגייסים הערבים היו 194 באפריל, 122 במאי, 91 ביוני ו-119 ביולי. באותה פיסקה נאמר: "ירידת מספרם של המתגייסים היהודים יוחסה בחלקה להתחדשות התעמולה מצד ארגונים יהודים רשמיים למען צבא יהודי לאומי, אולם הסוכנות היהודית אירגנה פעולת גיוס נמרצת באוקטובר אשר שיפרה את מצב ההתגייסות היהודית". מי היו הארגונים היהודיים "הרישמיים", שעשו עצמם אחראים על-ידי תעמולתם לירידת ההתנדבות היהודית לצבא – לאחר שה"סיכום" עצמו מודה כי הסוכנות היהודית אירגנה פעולת-גיוס נמרצת – נשאר סתום ללא הסבר, ואף אומנם אין הדבר ניתן כלל להסברה. גם לא נעשה ניסיון כלשהו להשלים בין אותה סברה, המוגשת בעמוד 62, כי התעמולה למען הצבא היהודי הביאה לידי צמצום ההתנדבות, ובין הגירסה המופיעה בעמוד 65, שלפיה דווקא "בזמן שפעולת-הגיוס הייתה מלווה חידוש הדרישות להקמת הצבא היהודי . . . הלכו מספרי הגיוס היהודי והשתפרו בהדרגה עד שהגיעו לשיאם ביולי (1942)" – 1,599 באותו חודש אחד! הפסוק באותו עמוד, כי "ההכרזה שהופיעה באוגוסט (1942) בדבר הקמת . . . גדודים . . . יהודים נתקבלה על-ידי היהודים בקרירות", הוא היפוכה המדהים של האמת, והריהו מנוגד ניגוד גמור לגירסה הניתנת שורות אחדות לפני-כן. משום-מה מסרב בעל ה"סיכום" להודות בעובדה הברורה, המזדקרת לעיני כל מי שיעיף עין בטבלת המספרים החודשיים של תנועת-הגיוס, כי הגיוס היהודי עלה והערבי ירד במידה שהסכנה שאיימה על ארץ-ישראל נעשתה קרובה יותר, הדבר אירע מייד לאחר כיבוש יוון על-ידי הנאצים, וכן בימי אל-עלמיין.

 

18.  בכל ה"סיכום" אין למצוא שום מספרים – חודשיים, שנתיים, או כוללים – על תנועת הגיוס היהודית והערבית. היוצא היחיד מן הכלל מופיע בעמוד 49, מקום-שם מודגש כי "רק יהודי אחד ושמונה ערבים גויסו לגדודי חיל-הרגלים בחודשי נובמבר ודצמבר" (1943). שוב יש כאן הטעיה גמורה: המספרים הכוללים לחודשים אלה הם 159 מתגייסים יהודים ו-49 ערבים. האמת היא כי שלטונות-הגיוס המריצו באופן שיטתי את המתנדבים היהודים להתגייס לא לגדודים אלא לפלוגות הטכניות; אף הגדודים עצמם לא היו אז חביבים ביותר על המתנדבים החדשים משום שהם הועסקו אך ורק בתפקידי זקיפות, ונשללה מהם כל אפשרות של לחימה ממש – בעוד שהיחידות הטכניות נשלחו בזו אחר זו לאזורי-החזית ושותפו במיבצעים פעילים.

 

19.  בכל ההרצאה המפורטת של האירועים המדיניים, הכלולה ב"סיכום", לא נמצא מקום להזכיר ולו בקיצור נמרץ את דבר הקמת החטיבה היהודית הלוחמת, שהייתה מורכבת מיחידות יהודיות ארץ-ישראליות, ואשר לאחר הקמתה באוקטובר 1944 נכנסו לתוכה 1,500 מתגייסים יהודים חדשים שהתנדבו באותו שלב מאוחר של המלחמה. גם כניסת הבריגדה לחזית הקרב באיטליה בפברואר 1945 וההתלהבות שעורר מאורע זה בקרב יהודי ארץ-ישראל, לא זכו להירשם.

 

20  סיכומו של דבר, היחס צר-העין של ממשלת ארץ-ישראל כלפי ההתנדבות היהודית לצבא משתקף במלואו בתיאור הזה. אין ה"סיכום" מזכיר כלל, כי מלבד הגיוס לצבא התנדבו 1,800 יהודים לחיל-האוויר, 1,000 לחיל-הים ו-4000 נשים יהודיות לחילות-העזר לנשים בצבא ובחיל-האוויר. כן לא נזכר תפקידן של היחידות הארץ-ישראליות במערכות צרפת, מזרח-אפריקה, צפון-אפריקה, יון ואיטליה; אף לא העזרה המיוחדת שהושיטו מתנדבים יהודים לכוחות הבריטים והצרפתים במערכה הסורית במאי וביוני 1941; גם לא השתתפותם של יהודים ארץ-ישראלים במיבצעים נועזים ומסוכנים של יחידות-קומנדו וחוליות-צנחנים מאחורי קווי האויב באפריקה ובאירופה. בני ארץ-ישראל שחירפו נפשם למות תוך שירות פעיל בארצות קרובות ורחוקות לא נפקדו כלל. לעומת זה, מסופר בעמוד 68 על קטטה בין חיילים אמריקנים ואזרחים יהודים בתל-אביב, שפרצה משום שכמה נערות יהודיות נראו בחברתם של חיילים אלה. זהו השמץ היחיד המגונב לקורא, בחסדו של בעל ה"סיכום", מכל פרשת היחסים בין היהודים הארץ-ישראלים לבין צבאות בעלי-הברית. על הכנסת-האורחים הרחבה והנדיבה שנהגו בני היישוב בחיילים של אומות-הברית, הן בבתיהם והן במועדוני-הצבא, הס מלהזכיר.

 

21.  מה שמסופר על התלאות והייסורים שמצאו את פליטי-המלחמה היהודים, אשר נמלטו על נפשם מזוועות הנאצים והגיעו לחופי ארץ-ישראל, עולה בקנה אחד עם סגנון ה"סיכום" כולו. לאחר כל הלקח של הניסיון הטראגי ההוא, עדיין מנסה בעל ה"סיכום" את כוחו בהגנה כושלת על האמצעים הבלתי-אנושיים שננקטו בשעתם למנוע את ההצלה. בעמוד 60 נאמר, כי "מטעמי ביטחון, הן מבחינה רחבה יותר והן מבחינה צרה יותר, הוחלט כי עולים יהודים בלתי-חוקיים, המגיעים לארץ-ישראל, לא יורשו להישאר בארץ אלא ישוכנו במקומות-מקלט אחרים בתוך הקיסרות המושבתית". הנה כי כן, המערכה האכזרית נגד העלייה "הבלתי-חוקית", שהתנהלה לשם מתן תוקף למשטר הספר הלבן, מוצגת כאן תוך עיקום העובדות כתקנה של עת-מלחמה שנקבעה מטעמי ביטחון. ניסיון לפרש את גירוש פליטי החרב כ"אמצעי מלחמתי המכוון להציב תריס בפני הסתננותם האפשרית של אנשים שהיו עלולים לחבל בפעולות הצבאיות של בעלי-הברית במזרח הקרוב" – כשחוזרים עליו בשנת 1946! – אין הוא יכול להתקבל אלא כחוסר-שחר מפליץ.

 

22.  אגב הזכרת ההודעה הרשמית מ-20 בנובמבר 1940, שגזרה גירוש על שיירות העולים "הבלתי-חוקיים", נמנע ה"סיכום" מלהביא את הפסוק המהותי שנכלל באותה הודעה, ואשר שימש סיבה עיקרית למאורעות הטרגיים שבאו בעקבותיה,⁷ וזו לשונו: "סידורם הסופי ישמש נושא לעיון בסוף המלחמה, אבל אין הכוונה כי הם יישארו במושבה שהם נשלחים אליה או כי ילכו לארץ-ישראל".⁸

 

23.  בעמוד 61 מסופר, כי "במרס 1941 הגיעו עוד 783 עולים בלתי-חוקיים באונייה 'דאריין' ושולחו למאוריציוס. לא הייתה תגובה פומבית רצינית, למרות תעמולת החוברות שהתנהלה על-ידי ארגונים יהודים". סיפור זה כוזב בתכלית. אנשי "דאריין" לא גורשו כלל - לא למאוריציוס ולא למקום אחר בחוץ-לארץ. הם הוחזקו שבעה-עשר חודשים תמימים במחנה עתלית בקרבת חיפה. שררה מתיחות רבה ביישוב בגלל מצבם. הם שוחררו ביולי 1942.

 

24  עמוד 64 מסופר כי "חידוש הויכוח על חלוקת הארץ הביא לידי קרע בסוכנות היהודית בין הקבוצה שבראשה עמד ד"ר וייצמן ובין יסודות קיצונים יותר, שמנהיגם היה מר בן-גוריון. הדבר גרם להתפטרותו של השני מראשות הנהלת הסוכנות היהודית ב-26 באוקטובר". כל הסיפור הזה קלוט מן הדמיון ואין לו כל קשר עם העובדות. מר בן-גוריון התפטר בגלל סכסוך בשאלת האחריות הקיבוצית בתוך ההנהלה. לא היה להתפטרותו כל קשר עם מדיניות ההנהלה. לא התנהל באותם הימים שום ויכוח על חלוקה, אשר אז לא עמדה כלל על סדר-היום.

 

25.  בעמוד 78 נמסרת הצעת הממשלה לפתור את בעיית ראשות עיריית ירושלים על-ידי חילופים לפי התור, ונאמר כי ההצעה נדחתה "על-ידי שני הצדדים". זהו כזב, וכן כוזב הסיפור כי חברי המועצה היהודים קיבלו את הצעת הנציב העליון ללא כל תנאי. נכון, כי הם ביקשו להביא שינויים ידועים בהצעת הממשלה, אבל במכתבם לנציב המחוז מ-26 במרס 1945, בו נוסחו הסכמתם והצעתם, אין המילה "בתנאי" מופיעה כלל. זוהי בדותה גמורה.

 

26.  ההערות דלעיל אינן ממצות את הנושא בשום פנים. אין הן באות אלא להדגים את המגמה הכללית של ה"סיכום".

 

                                                                                      בכבוד רב,

                                                                                      מ. שרתוק

הערות

1. מר הרבט סמואל.

2. על פי תלונת המופתי ובפקודת השלטון המרכזי,  הוסרה בכוח ע"י קצין המשטרה דגלס דאף (מחבר "חרב להשכיר", הפך אחר-כך ידיד לציונות). המחיצה שהפרידה כמקובל בין גברים לנשים שהתפללו ליד הכותל המערבי, בעיצומה של תפילת יום הכיפורים תרפ"ט (1928). קביעת המחיצה הוצגה ב"סיכום" כמעשה התגרות מצד היהודים, אשר מילא תפקיד של פטר- מדון.

3. הוצא על-ידי לורד פספילד (סידניי ווב) כשר המושבות ושימש תחנה חשובה בתהליך נסיגת הממשלה הבריטית ממדיניות הצהרת בלפור, בהציעו שיטת הגבלות על העלייה ורכישת הקרקע והקמת מועצה מחוקקת אשר רוב חבריה הארץ-ישראלים ערבים. אחדים מעוקצי ספר לבן זה ניטלו על-ידי מכתב רמזי מקדונלד מ-1931.

4. לואיס אנדריוס, אוסטרלי ששירת בפקידות המנדט והצטיין ביחסו החיובי לצורכי החקלאות העברית.

5. בפרוץ מלחמת-העולם השנייה היו בארץ כמיליון ורבע ערבים וכחצי מיליון יהודים.

6. לאחר שבאפריל נפלו בשבי הצבא הנאצי 1,100 חיילים יהודים ארץ-ישראלים שפעלו במסגרת הכוחות הבריטיים ביוון.

7. הפיצוץ והטיבוע של אוניית הפליטים "פטריה" בנמל חיפה.

8. אנשי אוניית הפליטים " אטלנטיק" שולחו לאי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי בדצמבר 1940 ולאחר דין-ודברים ממושך ומייגע הוחזרו לארץ באוגוסט 1945 על אף אותה הודעה מפורשת.