אין אנו סבורים ששאלת השלום בין יהודים לערבים בארץ-ישראל עשויה להיפתר בדרך של שכנוע. היא יכולה להיפתר רק ביצירת עובדות – בהקמת יישוב יהודי בן מספר ומשקל שיש בו כדי לנטוע בקרב הערבים יחס קבע של כבוד אליו, ולגמול אותם מכל מחשבה או רצון להשמידו, או לעכב את גידולו, במעשי אלימות.

10.5.1936, בשיחה עם הנציב העליון ווקופ

 

בכל מלחמה יש סכנות, אך הימנעות ממלחמה בכלל נראית לנו כסכנה החמורה ביותר.

10.5.1936, בשיחה עם הנציב העליון ווקופ

 

לפני ימים אחדים הייתה לי שיחה עם יהודי אחד חשוב בארץ, ויהודי זה אמר שמוכרחים למצוא פתרון לשאלה הערבית, מוכרחים להגיע לאיזה הסכם. אמרתי שאינני מאמין שנוכל להגיע לאיזה הסכם בזמן הקרוב. הוא אמר שמוכרחים להגיע להסכם בזמן הקרוב, אחרת הסכנה גדלה והולכת. אמרתי: "אני יודע שהסכנה גדולה, אולם אין די בסכנה שישנה כדי להגיע לידי הסכם, כי יש שאלות ללא פתרון". היהודי אמר שאין שאלות ללא פתרון. אמרתי: שאלות ללא פתרון אלו שאלות שרק הזמן יפתרן, אך אין רואים בדיוק מה יהיה הפתרון.

22.5.1936, בישיבת הנהלת הסוכנות

 

אינני מאמין שנשיג הסכם עם הערבים לשם גידול כוחנו בארץ. אבל אני מאמין ובטוח שבשלב ביניים מסויים בעתיד, לאחר שנהיה יותר חזקים, נגיע לידי ברית יציבה עם בריטניה ככוח עם כוח, ונגיע לידי ברית יציבה עם הערבים ככוח עם כוח. תנאי לכך, שנהיה בעיני הצד שכנגד לא רק פוטנציה של כוח אלא כוח ממשי. אינני חושב שלעולם יהיו יחסינו עם הערבים כהר-געש, ויחסינו עם האנגלים חסרי בסיס מוצק. אני בטוח שנגיע אי-פעם להסכם משולש בין שלושת הגורמים שיש להם אינטרסים בארץ-ישראל.

22.5.1936, בישיבת הנהלת הסוכנות

 

פוליטיקה זוהי תורת הניצול ההדדי.

22.5.1936, בישיבת הנהלת הסוכנות

 

טענתנו היסודית היא שבשבילנו ארץ-ישראל היא הארץ היחידה, ובשביל הערבים אין היא ארץ יחידה. קיומו הלאומי, עצמאותו ועתידו של הגזע הערבי אינם תלויים בארץ-ישראל. קיומנו הלאומי, היותנו לעם, כלומר לאום שיש לו קיום ממלכתי, תלויים בארץ-ישראל.

22.5.1936, בישיבת הנהלת הסוכנות

 

כשנבנה פה פעם מדינה יהודית, עם חקלאות ותעשייה מפותחות, מוסדות מדע ותרבות, והארץ תהיה מאוכלסת המוני יהודים, ברור שילכו ויתחזקו הקשרים בין ארץ-ישראל ושכנותיה.

22.5.1936, בישיבת הנהלת הסוכנות

 

על חזונות גדולים אפשר לשוחח, אבל חזון איננו עניין למשא-ומתן. האנגלים יסרבו לנהל משא-ומתן כזה. בשיחות איתם צריך לדבר על עניינים ממשיים, אלה או אחרים, ובלבד שיהיה ברור להם כי אנו חושבים על דברים גדולים. וצריך להגיד להם כי כל מה שאנו רוצים יקום. זאת היא שאלה של קצב בלבד, אך שאיפתנו תתגשם בין אם ירצו ובין אם לא ירצו.

23.5.1936, ועדה מדינית, מפא"י

 

היה מעניין מאוד, אם כי לא מהנה מאוד, לראות עד מה מהירות תנודותיה של המטוטלת הריגשית בעם היהודי.

25.5.1936, שיחה עם הנציב העליון

 

הייתי רוצה להזהיר מפני אשליות. היה זמן שאמרנו: "אין תנועה ערבית, יש אפנדים המגינים על האינטרסים שלהם, ותו לא". בקונגרס בקרלסבד כבר דיברתי נגד השקפה זו. אמרתי שלערבים יש אינסטינקט לאומי טבעי המעורר אותם להתנגד לנו. בפרוטוקול של הישיבה הקודמת קראתי, שחברים אמרו כי ההנהגה הערבית הנוכחית אינה ביאוּת-כוח ערבית מוסמכת. אני רוצה להזהיר גם מפני אשליה זו. אין ערבי בארץ-ישראל שאיננו נפגע מכניסת יהודים לארץ, אין ערבי שאינו רואה את עצמו כחלק מהגזע הערבי, ששלט מאות בשנים על הארץ הזאת. והוא איננו מוכרח לראות את עצמו כחלק מהעם הערבי הגדול שיש לו ארצות ומדינות בעיראק ובחיג'אז ובתימן. לגביו ארץ-ישראל היא יחידה עצמאית שהיו לה פנים ערביות, והן הולכות ומשתנות; בעיניו, למשל, היתה חיפה עיר ערבית ועכשיו נעשתה יהודית; ותגובתו על כך אינה יכולה להיות אלא התנגדות גם אם היא נוגדת את האינטרס הכלכלי הפרטי שלו, התנגדות זו קיימת. היא חבויה עמוק בלבו, וכשבא נחשול של סערת רוחות ושילוח רסן, וכשמוציאים את האנשים ממסלול חיי יום-יום ומראים להם שאפשר לשבות באין מכלים, והממשלה מתנהלת כדרכה, אין כל זה מלאכותי, אלא יש משהו בלב ההופך את התנועה לתנועה המונית. אין ספק שהרצון להתנגד לנו הקיף עכשיו המונים בין ערביי הארץ. ואף אם יתנקמו פעם ההמונים בהנהגה שלהם על הסבל והקורבנות שנגרמו להם, הרי כיום סבל זה איננו מחליש את ההתנגדות אלינו אלא מגביר אותה, כי ההמונים יודעים שבגללנו קמה הסערה, בגלל ה"יַהוּד".

9.6.1936, במרכז מפא"י

 

    ההנהגה של התנועה הזאת [.....] מורכבת מאותם האנשים שהנחשול העלה אותם. ואי-אפשר לטעון, כי מאחר שמנהיגות זו לא נבחרה בבחירות כלליות אין זו מנהיגות. אין גורם שאינו רואה בהם אלא מנהיגות. אי-אפשר לדבר על נכונותנו למשא-ומתן, ובו בזמן לפסול אותם. [---] ההנהגה הערבית הזאת היא גורם מדיני, כך רואה אותה הציבור הערבי, הממשלה מכירה בה. השלטון בסוריה הכיר ב"גוש הלאומי" כבא-כוח הארץ, אף-על-פי שמנהיגיו לא נבחרו בבחירות, וכן השלטון במצרים הכיר בנחאס פחה [מנהיג מפלגת ה"וואפד"]. אנחנו בעצמנו מכירים בנחאס. עכשיו הוא נבחר, אבל הוא היה מנהיג העם המצרי גם לפני שנבחר, ושום איש לא יאמר שאין לנו לבוא עמו בדברים. אני עצמי ניסיתי לבוא בדברים עם נחאס פחה, ואני רואה בכך מעשה כשר בהחלט, צעד פוליטי נכון. והנה, בעיני נחאס זה, קבוצת המנהיגים הערבים היא ההנהגה הפוליטית של ערביי ארץ-ישראל. בעיניו מנהיגים ערבים אלה הם גורם עצום בארץ-ישראל, והיהודים הם גורם מפוקפק.

22.5.1936, בישיבת הנהלת הסוכנות

 

אם קובעים שאין באים במשא-ומתן עם הנהגה זו [...] מפני שהיא איננה באת-כוח העם הערבי, אזי צריכים להסתלק בכלל מקשרים פוליטיים עם הערבים. יכולנו להחזיק בעמדה כזו לפני עשר שנים, בשעה שעוד לא היינו לגבי הערבים גורם מציאותי כמו עכשיו. עכשיו אנחנו גורם מציאותי חזק, ואנו מוכרחים להיפגש עם הערבים על רקע המציאות – והרקע הוא שזוהי הנהגתם.

22.5.1936, בישיבת הנהלת הסוכנות

 

בכל מצב גרוע יש גם צד לטובה – שכן אותה שעה מצטללים הדברים בהכרה.

6.7.1936, בישיבת הוועדה המדינית, מפא"י

 

לאיים מותר רק בשעה שאפשר לקיים את האיום.

6.7.1936, בישיבת הוועדה המדינית, מפא"י

 

ככל שמכריעה עכשיו חזית החוץ, הרי גם השלום הפנימי הכרחי בשעה של רתיחת מלחמה.

9.7.1936, במרכז מפא"י

 

אני משוכנע, שבקרב המוני הערבים יש פחד מפני ריבוי היהודים והשתלטותם על היישוב הערבי בארץ. אם זה לא כך, אזי כל השנים שלמדתי ערבית ונפגשתי עם ערבים היו לריק. ואם אני יכול לטעות בנקודה כה מכרעת טעות יסודית כזאת, אינני ראוי למקומי.

28.7.1936, בוועדה מדינית, מפא"י

 

יצר ההתקוממות היה מהבהב אצל הערבים כל הזמן. סיבות שונות עצרו בעדו – עתה שולח הרסן והוא התפרץ, הממשלה אשמה שלא ידעה להפסיק את ההתפרצות, אבל למנוע אותה לגמרי לא יכלה.

28.7.1936, בוועדה מדינית, מפא"י

 

אינני יודע מה קרה לגולה: או שהעולם היהודי מוכה פלצות ואינו יכול להרים ראש, או שדרושה לו מהלומה חזקה כדי שיתעורר.

28.7.1936, בוועדה מדינית, מפא"י

 

אינני יודע אם במצב הנוכחי בגולה, לפי טבעם של היהודים, אפשר יהיה לעורר אותם, כי הם אינם מתפעלים משום דבר עד אשר הגרזן יורד על ראשם ממש.

3.8.1936, במרכז מפא"י

 

הערבים קיימים, בתוכנו ומסביבנו, ועלינו להביא בחשבון קודם-כל אותם, ורק נוסף להם את התורכים, הפרסים, וכו'.

12.3.1937, יומן מדיני

 

בניסיון לחלק את עצמנו לשני מחנות כביכול, אשר בקרב האחד מפעמת מיסטיקה ציונית עמוקה ובקרב השני שולט רק ההיגיון היבש, יש משום עוול לאמת. אם "מיסטיקה" משמעה בהקשר זה אמונה ציונית בלתי-מעורערת – אזי כולנו "מיסטיקנים", ואם אחד מאיתנו איננו מכריז על עצמו השכם והערב שהוא "מיסטיקן", אין זאת אומרת שיש למישהו זכות לפסול אותו כחסר אמונה ציונית, או כמי שתפיסתו הציונית צרה ושטחית. כל אחד מאיתנו מביע את אמונתו בסגנונו הוא, אבל אף אחד מאיתנו אינו מסתפק רק בתפילה או בהבעת "אני מאמין". כולנו מתאמצים, איש כפי יכולתו, להיות הגיוניים.

22.4.1937, בישיבת הוועד הפועל הציוני

 

ירושלים היא דגלנו. דגל זה הביא אותנו לארץ-ישראל, דגל זה הביא אותנו ירושלימה, אבל אין אנו רשאים להציג ברירה – ארץ-ישראל או ירושלים! אין אנו רשאים להקריב את ארץ-ישראל למען ירושלים. דורות על דורות היו יהודים בגעגועים ובשאיפה לארץ-ישראל. ירושלים כדגל בלבד ענתה לצרכים נפשיים של בני אותם דורות. אבל משעה שעלינו על דרך ההגשמה איננו רשאים לוותר על אפשרויות הגשמה ולדון את עצמנו לשיתוק ולנסיגה למען ירושלים, שכן אז תאבד ירושלים את ערכה בשבילנו. דורנו לא יוותר על אפשרויות ההגשמה ולא יתנחם בגאולה לעתיד לבוא.

22.4.1937, בישיבת הוועד הפועל הציוני

 

רצונו של העם היהודי, שהוא רצון חי ופעיל, הוא שיחוג את ניצחונו על כל המכשולים, כי עימו כוחות היצירה.

13.5.1937, ראיון עם המזכיר הראשי הול

 

תפקידנו עכשיו הוא לחטוף וליישב. אין פירושו של דבר כי יכולים אנו להתעלם מהקשיים הכספיים והאחרים, אבל מבחינה מדינית אין מצווה גדולה יותר ברגע זה מאשר לחטוף ולכבוש – בייחוד באותם המקומות שעמדתנו בהם רופפת. למרות הקשיים מבחינה כספית ומבחינת הביטחון, הרי מבחינה מדינית אינני יודע מצווה יותר דוחקת ואמצעי מלחמה יותר אפקטיבי מאשר העלאת נקודות שלנו בשטחים אלה, ויצירת עובדה.

7.6.1937, במרכז מפא"י

 

בחיינו הטרופים, גם כשאנו מושכים בעול שכם אחד ונלחמים כתף אל כתף, מזדמן לנו רק לעיתים רחוקות מאוד – או שלא מזדמן כלל – להשמיע איש באוזני רעהו דברים שבלב.

4.7.1937, מכתב לבן גוריון

 

בליבנו חי המושג השלם של ארץ-ישראל כמושג היסטורי-נפשי, אולם כיצד השתלשלה ההיסטוריה שלנו למעשה? היו זמנים שישבנו בארץ ולא היה לנו שלטון על כל חלקיה. במפה ההיסטורית של ארץ-ישראל חלו במשך הדורות שינויים רבים. נלחמנו פעם בחלק זה ופעם בחלק אחר של הארץ, ועל פני כל הארץ שפכנו דמנו, יצרנו ערכים רוחניים, הקימונו מצבות-עד. אולם כשאנו עומדים עכשיו בפני האפשרות להיות כוח גדול בארץ בלי שנקבל לרשותנו את כל מצבות העבר שלנו, צריך שיימצא בנו האון המוסרי להחלטה.

9.8.1937, נאום בקונגרס הציוני ה-

 

ההיסטוריה גזרה על ארץ-ישראל להיות מולדתו וארץ עתידו של העם היהודי, ומי שאינו רואה זאת חוטא למדיניות הריאלית. זוהי עובדה ניצחת של דורנו ואסור להתעלם ממנה. סבורים אנו כי דווקא מצרים מסוגלת להעריך זאת ולעזור לנו להוציא את המנהיגות הערבית בארץ-ישראל, הלוקה בחוסר כישרון לתפוס ערכים ריאליים, מתוך המסגרת הצרה של לאומיות קנאית חשוכה. [---] העלייה היהודית לארץ-ישראל אינה פרי החלטה ארעית של פרטים. זהו גילוי רצונו של עם, גורם היסטורי היוצר עובדות מדיניות חדשות ומשנה את פני הארץ. גורם זה יוסיף לפעול כל זמן שיפעלו המניעים ההיסטוריים אשר חוללו אותו. שום מדינאי ריאלי אינו רשאי להתעלם מן האמת הזאת.

18.9.1937, יומן עבודה ב"יומן מדיני", כרך ב', עמ' 322

 

עוד לא התייאשתי מלהוכיח דברים שבהיגיון.

14.11.1937, דברים בהנהלת הסוכנות