בקורת על התנהלות הממשלה
שם הספר  דבר דבור 1951
שם הפרק  בקורת על התנהלות הממשלה
כותרת משנה  הממשלה, ישיבה מ"א

 

40 | הממשלה, ישיבה מ"א[1]                                                                                   18.4.1951

ביקורת על התנהלות הממשלה

סעיף שכ״ג: ממלאי מקום

לאחר דיון בקביעת ממלאי מקום לרוה״מ ושר הביטחון ב"ג ולשר האוצר א. קפלן, היוצאים לארה"ב, הוחלט כי שר החוץ ימלא את מקום רוה"מ ושר הביטחון. שר החקלאות פנחס לבון ימלא את מקום שר האוצר.[2]

 

סעיף שכ״ה: הסכסוך באזור המפורז בגבול הישראלי-הסורי

השר מ. שרת: בשטח, במקום, אין התפתחות חדשה מלבד המתיחות הקיימת ועומדת.[3] מרכז הכובד של העניין עבר עכשיו למועצת הביטחון, ובנוגע למהלך העניינים במועצת הביטחון אני יכול רק לחזור על מה שקראתי בעיתוני הבוקר. איני יודע אם התקבלו דינים וחשבונות ישירים, כי לא הייתי במשרד. בישיבת מועצת הביטחון היו חילופי דברים קצרים, והנציג הבריטי הציע לדחות את הדיון עד אשר גנרל ריילי יעמוד איתן על רגליו וימסור חוות דעתו על העניין. המשך הבירור נדחה לפחות לשבוע ימים, אולי יותר. בינתיים הגשנו תזכיר המברר את כל עניין זיכיון החולה,[4] קובע את עמדתנו בעניין הפירוז וסעיפים בהסכם שביתת הנשק.

 

סעיף שכ״ז: מכירת קרקעות על ידי רשות הפיתוח

הדיון נסב על קרקעות שברשות האפוטרופוס על רכוש הנפקדים, שעליהן התנהל משא ומתן ממושך עם מספר מפעלי חרושת ומלאכה שביקשו להתמקם בהן. תחילה חיוו שר האוצר א. קפלן ושר החקלאות פ. לבון את דעתם בעניין זה.

השר מ. שרת: אני הייתי מזהיר את הממשלה מכל הפרת הבטחה ומכל מעשה המוכרח להתפרש על ידי המעוניין ועל ידי הציבור כהפרת הבטחה. הכל חוץ מהפרת הבטחה, מפני שזוהי שאלה של כבוד הממשלה, זוהי שאלה של אמון בממשלה, זוהי שאלה של יכולת לנהל משא ומתן עם הממשלה על איזה בסיס־שהוא.

אני רוצה לומר: יש בארץ ובחוץ לארץ הצטברות של מרירות עצומה נגד הממשלה מתוך האשמה בהפרת הבטחות ואי־עמידה בדיבור.[5] קודם כל סחיבה ללא גבול, זאת אומרת כשנותנים כבר הבטחה, עד שמקיימים אותה פשוט זוהי שפיכת דמים. הנשמה יוצאת. הרושם אולי מוגזם, אבל זה הרושם. ייתכן שכל המספר משהו מעלים גם משהו אם הוא עשה בינתיים מעשה תעתועים. את מעשה התעתועים שלו הוא מעלים ומגולל את כל האשמה על הממשלה. זה מוגזם, אבל ההד איום ונורא.

שנית, מתוך זה שהענין נסחב, בינתיים משתנות המסיבות, כל רגע יש חוק חדש, הממשלה פסקה בעניין, הפסק חדש לגמרי, ואז אומרים לו [לתעשיין]: ״אתה צריך להתחיל הכל מהתחלה. מה שהיה כאילו לא היה ולא נשמר״.

משתרר רושם זה שהוא מופרז, אבל די להיאחז בחלק המוצדק. משתרר הרושם שעם הממשלה אי־אפשר לעשות שום עסק. מה שאחד אומר הן, השני אומר לא. בלבול מאין כמוהו. חוסר כל התחשבות בדיבור שניתן. אין לנו, לדאבוננו, אפשרות להשתלט על כל המשרדים. נעשים בחוץ לארץ דברים שאינם מגיעים אפילו לידיעת הממשלה.

לאשר בגושפנקה של הממשלה נסיגה מהבטחה, נסיגה מדיבור, אני רואה דבר זה כחמור מאוד. השר לבון אומר, שהמפעלים האלה דווקא אינם כל כך חיוניים. איני יודע, אולי יש גם מפעלים חיוניים, אבל זה אינו מעלה ואינו מוריד. העיקר הוא הרושם. בהחלטה כזאת יכולים לפגוע גם במפעלים חיוניים. מניין לנו שמישהו שיש לו עניין במפעל חיוני, לא יגש כלל לפעולה או ידרוש הבטחות כאלו שלא נוכל לתת מראש? לא נוכל לתת התחייבות, שפעם לא יהיה חוק כזה או אחר. זה תלוי בכנסת. עכשיו תהיינה בחירות, אין אנו יכולים לדעת מה תהיינה התוצאות. אנו גורמים לכך שדורשים [מהממשלה] התחייבויות שאין אנו יכולים לתת, כי האנשים [המשקיעים] חרדים. יש עובדה שהפכו את הקערה על פיה. זה עלול לפגוע, אני בטוח, גם במפעלים חיוניים.

 

הדיון נמשך והסתיים בהחלטה:

מחליטים: להסמיך את רשות הפיתוח לקיים חכירת קרקעות לגבי שטחים אשר ביחס למכירתם היתה התחייבות מצד האפוטרופוס על נכסי נפקדים.

סעיף של״ה: מינוי מנהל כללי למשרד ראש הממשלה

המזכיר מר ז. שרף: ראש הממשלה מציע למנות את מר אהוד אבריאל[6] כמנהל הכללי למשרד ראש הממשלה.

השר מ. שרת: אני רוצה להעיר - מר אהוד אבריאל הוא איש משרד החוץ, הוא נשאר איש משרד החוץ, משרד החוץ משאיל אותו לתפקיד זה.

מחליטים: למנות מר אהוד אבריאל כמנהל כללי של משרד ראש הממשלה, החל מאחד במאי 1951.



[1] מתוך הפרוטוקול.

[2] רוה״מ ב״ג יצא לחו״ל ב־2.5.1951 וחזר ב־7.6.1951.

[3] רקע המתיחות: השקת מפעל הטיית הירדן לשם ייבוש החולה במרס 1951 חוללה שלושה חודשי פעולות איבה בין ישראל וסוריה באזור ״המפורזים״ המרכזי הצפוני והמרכזי הדרומי (ר׳ מפה בעמ׳ 348]. ב־13 במרס הפעילה ישראל ב״מפורז״ המרכזי הצפוני כלים כבדים בגדה המזרחית של הירדן ממערב לגבול הבי״ל הישן. כעבור יומיים פתחו הסורים באש על מפעילי הכלים. האו״ם התערב וישראל הסכימה להשעות את עבודות העפר לאורך הירדן. ב־25 במרס חידשה ישראל את העבודה בגדה המערבית והסורים הגיבו באש. ב־30 במרס החליטה ישראל להמשיך בעבודה ויהי מה, ובתוך כך העתיקה בכוח 800 תושבי שני כפרים ערביים שב״מפורז״ התיכון הצפוני, קיראד אל־בקרה וקיראד אל־ע׳נמה, לכפר הנטוש שעב בגליל המערבי. ישראל החליטה גם לממש את ריבונותה על אזור אל־חמה, שנכלל ב״מפורז״ הדרומי אך מעולם לא נשלט ולא סוייר על ידי צה״ל. ב־4 באפריל שלח צה״ל שני רכבי סיור לאורך הירמוך לעבר אל־חמה. הכוח הישראלי, במדי שוטרים (קיום משטרה מקומית הותר לשני הצדדים בהסכם שביתת הנשק הישראלי-סורי), נתקל במארב ושבעה מאנשיו נהרגו. באותו יום, בתגובה, הורתה הממשלה בישיבת חרום, שמ״ש נעדר ממנה מפאת מחלה, לבצע פעולת גמול ולהפציץ מן האוויר את תחנת המשטרה הסורית באל־חמה וכן להרוס את שני הכפרים הערביים שפונו ועוד שני כפרים ב״מפורז״ הדרומי, סמרה ונוקייב, שתושביהם עקרו לסוריה. בישיבה זו, שבה נכחו הרמטכ״ל ידין וסגנו מקלף, נעדרו השרים גרי, יוסף, מאירסון ושפירא, ששהו בחו״ל (לפירוט ר׳ מוריס/מלחמות הגבול, עמ׳ 391-389; תלחמ״י 6, עמ׳ 179, 193, 218-216.

ר׳ גם מכתב כמוס מאת מ״ש לב״ג 16.4.1951 על פרשת אל־חמה המובא להלן במדור נספחים, עמ׳ 906, ובהקשר זה שם, מכתב לב״ג, עמ׳ 915; מכתב ר/א ידין לב״ג, עמ׳ 913.

[4] בשנת 1934 נרכש על ידי ״חברת הכשרת היישוב״ הזיכיון לניקוזו, לייבושו של אגם החולה וליישובו על פני שטח כולל של 56 אלף דונם. שטח זה נכלל באזור המפורז המרכזי הצפוני, שנקבע בהסכם שביתת הנשק עם סוריה. ״חברת הכשרת היישוב״ הוקמה ב־1908 על ידי פרופ׳ אוטו ורבורג ודר׳ ארתור רופין לשם רכישת אדמות והכשרתן להתיישבות יהודית. הרוח החיה בפעילות החברה היה יהושע חנקין, שב־1909 רכש בראשונה אדמות בעמק יזרעאל.

[5] במילוי הסכמים שנחתמו עם משקיעים.

[6] אהוד אבריאל (1980-1917). מוותיקי משרד החוץ ולפני כן פעיל בתנועת ההעפלה וברכש נשק צ׳כוסלובקי בימי מלחמת העצמאות. ציר ישראל ברומניה ולפני כן בצ׳כוסלובקיה. לימים ח״כ מטעם מפא״י ושגריר במספר מדינות.
העתקת קישור