11 | כנס נספחי צה״ל^[1]

ישראל והמזרח התיכון

שר החוץ משה שרת: אינני יודע אם אצדיק את הסיכויים אשר כינוס הנספחים תולה בנושא הזה. על כל פנים, אומר מה שיש לי לומר על הנושא הזה בשלב הנוכחי.

ישבתי אתמול והקשבתי לדברים וניסיתי גם לתהות על עצם התופעה הזאת, החדשה בחיינו, של כינוס נספחים צבאיים. אנחנו עדיין הולכים משלב לשלב בפרשת השינויים המהפכניים שחלו בחיינו, ונדמה לי שגם הכינוס הזה מסמל את התמורה היסודית שבאה באותו האופן ובאותו האופי המיוחד לעניין שאנו דנים בו. הוא עצמו, והנושא שהוא דן בו, מסמלים הן את ההישג הכביר והן את הסכנה החמורה.

אנחנו מקיימים את הכינוס הזה בשעה טרופה מאוד, בשעה של מתיחות הולכת וגוברת בעולם כולו, וסיבוכים מחמירים והולכים לגבי מעמדנו־אנו. וכשאתה מסתכל על המפה שלפנינו ורואה את הפינה הקטנה שאנחנו תופסים בה, וכל סבך הארצות והדרכים והימים שמסביב, וכשאתה נותן דעתך על המשך המפה הזאת לכל ארבע רוחות השמים וכל מה שמתחולל על פני הרקע הרחב על כדור הארץ, וכשאתה בייחוד משוה לנגד עיניך את התמונה האמיתית, המדינית והצבאית, אשר מסביב לפינה שלנו, שאנחנו מוקפים שטחים רחבים, מאוכלסים, מזוינים בחלקם הגדול, של מדינות אויבות, ושאין לנו כל ביטחון ביום עברה בעזרה ממשית מבחוץ וגם אין כל ביטחון מוחלט, אם כי יש תקווה, לכושר עמידתנו לבד בפני הכוחות אשר יכולים להצטרף, הרי אתה אומר לעצמך שעדיין קיומנו תלוי על בלימה.

נעצנו איזו סיכה באיזו פינה, אבל כל רוח לא מצויה עלולה לעקור אותנו מחדש. וכשאתה, לעומת זאת, משוה לנגד עיניך את מפת העולם הרחבה והמסועפת, את כל מרכזי ההשפעה אשר פזורים על פני המפה הגדולה הזאת, אתה רואה עד כמה קיומנו היום ועתידנו תלויים בהתבצרותנו.

הנה באו הנה ארבעה אנשים מקצוות שונים, קצינים, רובם קצינים צעירים, והם האחיזות אשר יש לנו על פני השטח הזה.^[2] הרי גם זה בא להבליט עד כמה עוד כל העניין הזה אשר אנו עוסקים בו עודנו צעיר, עודנו רך, עודנו לא מושרש בחוויה הבינלאומית. אך לעומת כל זאת אתה גם מתמלא בהכרת ביטחון בדרך אשר אנחנו הולכים בה, בכוח אשר אנחנו כבר צברנו ואשר אנחנו הולכים וצוברים. מי יכול היה לתאר לפני שלוש־ארבע שנים, שנגיע למעמדים כאלה, לממדים כאלה, לאפשרויות כאלה, שנהווה גיבוש של כוח ממשי בפינת עולם זו, כוח ממשי המודרך על ידי מדיניות עצמאית של העם היהודי במידה שהוא מתרכז כיום בפינה הזאת, גיבוש המחייב את כל אומות העולם, כקרובות כרחוקות, כגדולות כקטנות, להביא אותו בחשבון, להתחשב בו, לכוון את מחשבותיהן אליו ולנסות להידבר איתו, על כל פנים להעריך את כוחו כיכולת של התנגדות ושל מלחמה.

על הרקע הזה העובדה שהגענו להקים רשת של נציגויות, צירויות, על פני תבל רבה, ובארבעה מרכזים חיוניים - לפחות אחד מהם החיוני ביותר אשר יש בסביבתנו הקרובה, באנקרה, ובשלושה מרכזים עולמיים גדולים בוושינגטון, בלונדון ובפריס - יש לנו נוסף לנציגים דיפלומטיים גם נציגים צבאיים, נספחים צבאיים, אשר חודרים לפני ולפנים, בוחנים את המצב מהבחינה המיוחדת של הגנה, ביטחון, התבצרות גשמית שלנו, קושרים קשרים, קורעים לנו חלונות לתוך התעלומה האופפת אותנו, הרי עובדה זו היא הישג כביר אשר נוטע בנו ביטחון רב.

אבל שני הדברים כאחד, גם מה שהשגנו, העובדה שאנחנו מהווים כוח ממשי, לא רק שאיפה ולא רק מאמץ, אלא גורם של כוח, והעובדה שעדיין הגורם של הכוח הזה אין בו להבטיח הבטחה מוחלטת את עתידנו, אלא הוא צריך לגדול ולבקש לעצמו נקודות אחיזה ומשען במערכת הכוחות הבינלאומיים, שני הדברים האלה כאחד מצווים עלינו ראייה בהירה ומפוכחת ביותר של המצב אשר אנחנו נתונים בו, של התקוות והסכנות ושל הדרך אשר עלינו ללכת בה.

מאת הגורל היה הדבר, שאנחנו נהיה לחלק בלתי נפרד של אותו גוש ארצות הנקרא עכשיו, בשפת המונחים המקובלת, ״המזרח התיכון״. אם נשקיף על פני המפה הזאת, ואני אתמול השקפתי עליה, ואינני יודע אם בדברי אחדש דבר, ואינני יודע אם דברי יעמדו בפני הביקורת הצבאית-מדעית, אבל דמות המפה הזאת היא בעיני כמערכת גשרים. היקף של גשרים המצטרף מחמישה גשרים: אנטוליה היא גשר בין הים השחור והים התיכון, דרום קווקז - גשר בין הים השחור והים הכספי, פרס - גשר בין הים הכספי והמפרץ הפרסי, חצי האי ערב - גשר בין המפרץ הפרסי וים סוף, חצי האי סיני - גשר בין ימי סוף והים התיכון. ובאמצע, אם ניקח את ה״מותניים״ של הגוש הזה - קו חיפה-בצרה - זהו גשר בין הים התיכון ובין המפרץ הפרסי. כל הגוש הזה יחד הוא כולו גשר כולל אחד בין אירופה, אסיה ואמריקה, נקודת צומת, וזהו הדבר הקובע את חשיבותו.

הגוש הזה בא בחשבון הן כמטרה להתקפה והן כבסיס להתקפה. הוא בא בחשבון כמטרה להתקפה וכבסיס להתקפה בהיותו גשר, בהיותו שער למיבצעי הגנה ומיבצעי התקפה על פני שטחים יותר רחבים. אי־אפשר לעבור מאסיה לאפריקה אלא דרכו. אי־אפשר לעבור מהצפון לדרום אלא דרכו. אי־אפשר להתקדם מאירופה ישר לצפון אפריקה במזרח הים התיכון אם האגף המזרחי, שהוא המזרח התיכון, איננו מוגן. מכל הבחינות זהו שטח חיוני אם חושבים על פעולות מלחמה בהיקף עולמי. אבל מלבד מצבו הגיאוגרפי הכללי הזה, הקובע לו אופי מרכזי צומתי, מבחינה מסוימת יש בו נקודות אחיזה מיוחדות, נכסים תעשייתיים, תחבורתיים, שכולם נהפכים לנכסים צבאיים בימי מלחמה. ויש כאן לפנינו שלושה ערכים מיוחדים כאלה: מקורות הנפט, דרכי האויר ותעלת סואץ. מכאן, שהמזרח התיכון ממילא נהפך לאחד מהמרחבים העיקריים שהתכנון המלחמתי והמחשבה האסטרטגית של היריבים הפוטנציאליים במלחמת העולם העתידה מוכרחים להתרכז בהם. וישנם שלושה מרחבים כאלה: המרחב האטלנטי ומערב אירופה, מרחב האוקיינוס שקט - מזרח אסיה, איי האוקיינוס השקט והחוף המערבי של אמריקה, והמרחב של המזרח התיכון. נוהגים לומר, שכאשר חושבים על המלחמה העתידית, בעצם מתכננים את המלחמה הקודמת, ואחר כך באה המלחמה ומעמידה את כל המשתתפים בה בפני הפתעות. ודבר זה ייתכן ויהיה נכון גם לגבי הניתוח הקצר שלי.

אם להשקיף על המזרח התיכון כשטח בפני עצמו, הריהו עניין רק למדינות השוכנות בו. אבל אם להשקיף עליו מבחינה עולמית, הרי זה שטח שבו מצטלבים אינטרסים של מעצמות גדולות. למעשה יש גם עכשיו למעצמות שונות עמדות שונות בקרב השטח הזה, אבל קודם כל יש לבחון את המצב מבחינת המדינות השוכנות בפינת עולם זו. חשיבות מיוחדת, גלובלית, היתה נודעת לשטח הזה גם אילו כולו היה מדבר שממה בלתי מיושב. תנוחתו הגיאופוליטית היתה קובעת לו את החשיבות הזאת. אבל אין הוא מדבר שממה. הוא מאוכלס והוא מחולק למדינות. אני אינני מכניס למעגל הדברים שלי את יוון. ואם להוציא את יוון מהחשבון אפשר לחלק את המזרח התיכון לארבעה חלקים בלתי שווים: טורקיה, פרס, המדינות הערביות וישראל.

אמרתי כבר שהמזרח התיכון בא בחשבון כמטרה להתקפה, ואז הכוונה שלי כמובן להתקפת ברית המועצות עליו, אם כדי להגיע למקורות הנפט של ארם־נהריים [עיראק]-פרס, אם כדי לפרוץ את הדרך למפרץ הפרסי לשם פעולת התקפה על הודו או איגוף על הודו או איגוף של הודו, אם כדי להגיע לתעלת סואץ, להשתלט עליה ולפתוח פתח לחדירה לאסיה או למסע על אומות בחלק עולם זה, אם כדי לכבוש את טורקיה או כדי לאגוף את טורקיה ועל ידי כך להוציא אותה מן המשחק. ואולי יכולות להיות עוד מטרות אשר אינני מעלה כרגע בדעתי. על כל פנים, זהו אחד השטחים הבאים בחשבון כמטרה של התקפה כזו, ואז מתעוררת הבעיה של הגנת השטח בשביל מעצמות המערב. הוא יכול לבוא בחשבון כבסיס להתקפה יבשתית, כמקום לאגירת כוח, אבל הוא בייחוד בא בחשבון כבסיס להתקפה אווירית ולמיבצעים ימיים.

מתעוררות אפוא שתי שאלות. מתעוררת, קודם כל, השאלה מהי עמדת האזור הזה עצמו, כל אחד מהחלקים שהוא מורכב מהם, נוכח האפשרויות האלה. ושנייה: באיזה כיוון מתנהלת האסטרטגיה של הגופים העולמיים הגדולים לגבי השטח הזה? ונעבור בקצרה על פני הארצות, או גושי הארצות, הנמצאות במרחב זה.

במה שנוגע לגבי טורקיה, הרי אני מקבל את הדברים אשר שמענו אתמול בקיצור כמגדירים את המצב, אם כי אין לי ספק שאנחנו עומדים עדיין בפני נעלמים מסוימים. ישנה התרוצצות בטורקיה, ועדיין פתוח השדה להשפעות של אנגליה, של אמריקה, גם להשפעה של פחד רוסיה. אבל הנטייה השליטה והגוברת בחוגי השלטון הטורקי היא לתפוס את הרע במיעוטו ולא לפתוח פתח לצרה בטרם תבוא. אין הנטייה להתקשר מראש, להיכנס מראש להתקשרות סיטונית על השתתפות במלחמה, אחת היא באילו מסיבות היא תפרוץ, באיזה כיוון תתנהל ובאיזו מידה - ואם בכלל - תפגע באופן ישיר בטורקיה עצמה.

כנראה שמניחים אפשרות של מלחמה עולמית אשר תפגע במזרח התיכון, אבל לא תפגע דווקא בטורקיה. יכול להיות שכיוון ההתקפה יהיה כלפי פרס. מניחים אולי שמצד רוסיה יש חשבון לא לפגוע בטורקיה, וטורקיה מבחינה טופוגרפית, בייחוד בחלק המזרחי והמרכזי שלה, היא ארץ לא קלה, ארץ הרים, ארץ מעוטת כבישים ורכבות. העם הטורקי הוא עם לוחם בכללו. יש לו מסורת של מלחמה. הוא מוכן למלחמה גם מבחינה נפשית וגם מבחינה גשמית הרבה יותר מכל עם אחר במזרח התיכון חוץ מאיתנו. ויש חשבון שמא לא יהיה כדאי לרוסיה להתגרות מלחמה בטורקיה. ואז יהיה איגוף, תהיה עקיפה, אבל לא תהיה פגיעה ישירה. והנטייה [הטורקית] היא לנקוט עמדה של אי־כניסה למלחמה אם טורקיה עצמה לא תיפגע. לעומת זאת, ואני מקבל את הדבר כרציני, כי לפעמים יש בזה רק התרברבות ותכסיסי איום או העלאת מחיר במיקוח - ויש לזה יסוד, על כל פנים על יסוד העבר - העם הזה הוכיח את יכולתו, ויש להניח שטורקיה תילחם אם היא תותקף או תעמוד להיות מותקפת. זאת אני מקבל כהנחה ודאית. אבל שוב חל על הנחה זו אותו הסייג שאנשים אשר חושבים על העתיד בעצם מתכוננים לעבר. וטורקיה מתכוננת כנראה לנקוט במלחמת העולם השלישית אותה עמדה שנקטה במלחמת העולם השנייה. אני מניח שגם במלחמת העולם השנייה היתה נלחמת אילו היתה מותקפת, אבל היא הצליחה להישאר עד הסוף מחוץ למלחמה, היא לא הותקפה ועל ידי כך הצליחה להציל את עצמה.

ואשר לפרס, ללא ספק זוהי אחת מנקודות התורפה בארצות המזרח התיכון. זוהי ארץ בלתי מוכנה למלחמה, בלתי מאורגנת למלחמה, בלתי מוכנה לא רק מבחינה נפשית. בלתי מוכנה גם מבחינה צבאית. ארץ פתוחה הרבה יותר מאשר טורקיה, ארץ עם משטר רעוע הרבה יותר מאשר במקומות אחרים, משטר אשר יש בו שחיתות, ארץ אשר יש בה אפשרויות ״גיס חמישי״ פרו־סובייטי הרבה יותר מאשר בטורקיה, ולעומת זאת, ייתכן שהיא מהווה מטרה הרבה יותר נכספת בשביל ברית המועצות מאשר טורקיה. ואין ספק שבאסטרטגיה המערבית מוכרחה פרס לתפוס מקום בראש כמקור דאגה חמורה מאוד, [בהיותה] ארץ אשר חולשתה הפנימית מסכנת את כל האגף המזרחי של המזרח התיכון. לפני ימים אחדים שוחחתי עם אורח אחד אנגלי, מנהל מחלקת המזרח התיכון במיניסטריון החוץ.[3] האיפרכיה שלו משתרעת מתעלת סואץ ועד גבולות הודו, לא כולל את חצי האי סיני, והוא אמר לי שאם לחלק את זמנו, אזי פרס תופסת את מחצית הזמן וכל יתר הארצות האחרות יחד מתחלקות במחצית השנייה.

מה שנוגע לארצות ערב, גם כאן נדמה לי שהמצב הוא כמעט בדיוק כפי שהיה במלחמת העולם הקודמת. זאת אומרת, אם להשתמש במבטא האנגלי, ״לשבת על הגדר״ ולקפוץ מן הגדר רק לאחר שתוכרע הכף. הפילוסופיה המונחת ביסוד העמדה הזאת היא שהחלש איננו ראוי לעזרה והחזק איננו זקוק לעזרה. מי חלש ומי חזק? זה יכול להתברר רק בסוף, לא בהתחלה, וזה יכול להתברר רק על ידי תוצאות הריב שבין שניהם. ומכיוון שאין לדעת מראש מי החלש, אשר איננו ראוי לעזרה, בין כך ובין כך אין לעזור לא לזה ולא לזה. כאשר יתברר מי החזק, צריך ורצוי לתפוס את הרגע שבו אפשר להצטרף אליו כדי לבוא אחר כך בתביעות מסוימות.

זהו בדיוק לדעתי המצב כיום, אם כי בוודאי אנשים הבקיאים בסוגייה יותר ממני יראו לגוון את הסיכום הזה, יגלו שבעיראק לא בדיוק כבסוריה, ובסוריה לא בדיוק כבמצרים. ואני מסתפק בסיכום הכולל בעניין הזה. על כל פנים, ברור שמצד מעצמות המערב אין סומכים על ארצות ערב כגורם צבאי בטוח או כגורם צבאי רציני, אבל על כל פנים מביאים אותם בחשבון כגורם של נזק אפשרי ומוכנים לפיוסים מסוימים, פעם על חשבון זה ופעם על חשבון זה, כדי להמתיק את הנזק הזה עד כמה שאפשר.

אם לעבור מההכשרה הנפשית, הנטייה, הכיוון של הארצות הכלולות במסגרת המזרח התיכון לבעיית המדיניות הצבאית של המעצמות לגבי המזרח התיכון, הרי עלינו, עלי על כל פנים, להוציא מן החשבון את רוסיה, באשר מחשבותיה אינן ידועות. אנחנו יודעים כי בזמן האחרון יש נטייה מצד רוסיה לקשור קשרים עם מדינות ערביות. עד היכן מגיעים הקשרים האלה איננו יודעים. יש נטייה ברורה בעיתונות הסובייטית להראות פנים יותר ידידותיות למדינות הערביות. גם במסגרת האומות המאוחדות יש תהליך של התקרבות. העובדה שאחד הנציגים הסובייטיים הראשיים שאל אותי בשיחה פרטית אם נכון הרושם שלו, שהערבים ביסודם אינם בני תרבות, הוכיחה לי שהיתה לו שיחה אישית איתם. והמסקנה המדינית שהיתה לי מזה לא היתה מסקנה חיובית. המסקנה היתה שברית המועצות מחשיבה קשר ישיר עם מדינות ערב.

אשר לשתי המעצמות המערביות, הרי לא בדיוק זו כהרי זו. ארצות הברית בשום אופן לא מזלזלת במזרח התיכון, וקרוב לוודאי שהיא גם הקדישה מחשבה צבאית של תכנון של מערכות אפשריות במזרח התיכון. אבל מסתבר שבצמרת הצבאית או המדינית של ארצות הברית העניין רחוק עדיין מהפעלה ואין עדיין קביעת מסמרות ביחס לתפקיד אשר ימלא המזרח התיכון בתוכניות ההגנה או התקפה, או שתיהן גם יחד, של ארצות הברית במקרה של פרוץ מלחמת עולם שלישית, לא אם בכלל ארצות הברית תהיה מוכנה להיכנס, להתחייב ולהשקיע השקעות בשלב זה, ובאיזה שלב תהיה מוכנה לעשות זאת. ייתכן שאין כאן אלא שלב ידוע במהלך התכנון וההכרעה של ארצות הברית. ייתכן שהסיבוך החמור במזרח הרחוק, התמורה העצומה שחלה בממדי ההתכוננות ובקצב ההתכוננות של ארצות הברית למלחמה, הביאה לידי צורך לבדוק מחדש את התוכניות הגלובליות של המלחמה, והמטה האמריקני הולך בעניין זה בסדר ידוע, שהוא בודק קודם כל את התוכנית במערב אירופה ואת התוכנית במזרח הרחוק, ותורו של המזרח התיכון עוד לא הגיע.

ייתכן גם ששני התהליכים, תהליך ההתכוננות הממשית ותהליך התכנון, הולכים בד בבד. ייתכן שבמסגרת הכוחות שארצות הברית עומדת להכין בשנה שנתיים הקרובות היא לא תוכל להפריש כוחות למזרח התיכון והיא מייעדת את כוחותיה לשתי הזירות העיקריות, זירת מערב אירופה וזירת האוקיינוס השקט. והיא אומרת: ״אם רוסיה תנקוט יוזמה במזרח התיכון לא תהיה ברירה אלא לתת לה לכבוש״, מתוך הנחה ששם לא תיפול ההכרעה. וייתכן שהיא הולכת בדרך זו של תכנון מתוך הנחה שהמלחמה לא תפרוץ תוך שנה שנתיים ובמשך הזמן יגדל הכוח הזה, [ואז] היא גם תפנה לתכנון במקום אחר ובסופו של דבר היא תעמוד הכן גם במזרח התיכון.

בין כך ובין כך אין המזרח התיכון תופס אצלה אותו המקום המרכזי שהוא תופס בתוכניות של אנגליה, או שאנגליה סבורה שהוא צריך לתפוס בתוכניותיה. אחד השיקולים המכריעים כאן הוא בלי ספק הנפט. אין כל שאלה ביחס לכך שהנפט של המזרח התיכון חשוב גם לארצות הברית, הן כנפט שיש לה־עצמה עניין בו והן כנפט של בעל ברית אשר לה חוב כלפיו. אין ספק שלנפט הזה יש גם חשיבות שלילית עצומה, שלא רק יזרום למטוסים ואוניות מערביים, אלא שלא יזרום למטוסים ואוניות של ברית המועצות. על כל פנים, אין היום למעיינות הנפט הללו חשיבות כל כך גדולה כפי שהיתה להם פעם, הן הודות לתגליות הנפט בכדור הארץ המערבי והן הודות לתהליכים טכנולוגיים אשר התפתחו להפקת נפט מפחם ובדרכים אחרות. עמדות אסטרטגיות קיימות אין לארצות הברית במזרח התיכון, פרט אולי לכוחות צי ניכרים אשר התרכזו בזמן האחרון במזרח הים התיכון.

אנגליה נמצאת בהשוואה לארצות הברית במצב אחר לגמרי. יש מסורת בריטית של שליטה על פינות שונות ושטחים שונים במזרח התיכון כעורק של תחבורה. הן מבחינת דרכי האוויר והן מבחינת דרכי הים, מהווה השטח הזה נכס הרבה יותר חיוני לגבי אנגליה, באשר הוא מקשר את הממלכה המאוחדת עם חלקים של הקומנוולת הבריטי וחלקים של האימפריה הקולוניאלית, הן באפריקה והן באוסטרליה ובאוסטרל־אסיה. ויש לאנגליה נכסים הרבה יותר חשובים בחלק עולם זה. גם חשיבותם של מקורות הנפט במזרח התיכון הרבה יותר גדולה לגבי האנגלים מאשר לגבי האמריקנים. ואין פה רק שאלה כמותית. נניח שמפסידים את מקורות הנפט הללו ונניח שמקורות הנפט האמריקניים יוכלו לספק גם את צרכיה של אנגליה, אבל יש פה גם חשבון פוליטי של אנגליה כלפי ארצות הברית, חשבון כוחה של אנגליה כמעצמה בהשוואה לארצות הברית, חשבון של אנגליה כמעצמה ולא כשותף אשר תמיד נמצא בגרעון.

מצד אנגליה יש חתירה לאפשרות של הגנה על המזרח התיכון מבלי לראות עדיין נכוחה כיצד ייתכן הדבר הזה, ומבלי שיהיו בעין הכוחות אשר יוכלו להבטיח זאת. ויש כאן כמה נעלמים. אחד הנעלמים הגדולים הוא מידת הנכונות של הדומיניונים לתרום תרומה ניכרת להגנה ישירה של המזרח התיכון על ידי ארגון כוחות משלוח רציניים. השאלה הזאת מתעוררת לגבי דרום אפריקה. השאלה הזאת מתעוררת לגבי אוסטרליה. השאלה הזאת מתעוררת לגבי ניו־זילנד. להלכה היא מתעוררת לגבי פקיסטן והודו, ואולי לא רק להלכה, בעיקר לגבי פקיסטן. אבל אלה הם נעלמים. לא ברור אם ולא ברור כמה ולא ברור איך ומתי. אלה הן אפשרויות, אלה הם סיכויים, אין כאן עדיין ודאויות.

זהו הרקע, רקע מאוד מסוכסך ורקע מאוד מעורפל. רקע אשר הנעלם בו מרובה על הוודאי. קודם כל, ישנו הנעלם הגדול ביותר: אם באמת תפרוץ מלחמת עולם, ונעלם זה אסור שנתעלם ממנו. נעלם שני הוא מתי תפרוץ מלחמת עולם, נעלם שלישי - באיזה אופן תפרוץ? נעלם רביעי - באיזה כיוון תפרוץ? האם המזרח התיכון מיד יסובך בסבך מלחמת עולם? באיזה שלב יסובך? מה יהיה לכשיסובך? האם רוסיה תזרוק לכאן כוחות גדולים לשם איזו הכרעה? האם תהיה עמידה בפני כוח זה בהיקף גלובלי? ולעומת זאת, האם תינקט כאן יוזמה של מעצמות המערב? אנחנו נכנסים כאן לשטח השקוע באפלה, שבעד האפלה מבצבצים גושים ידועים, שבילים ידועים, אבל אין בידי איש מאיתנו להאיר את השטח הזה באור כזה שנוכל לראות את הדברים בביטחון גמור.

נקודת המוצא המכרעת בשבילנו היא כמובן טובתה של מדינת ישראל, גם טובת העם היהודי - במשולב עם מדינת ישראל וכדבר־מה בפני עצמו. אינני חושב שצריך לשים דגש מיוחד על מה שאומר בשאלה זו. אבל בכל זאת אומר אותו, כי עניינה הראשי והיסודי של מדינת ישראל הוא נגד מלחמה, נגד בוא מלחמה לעולם, על כל פנים נגד בוא מלחמה לעולם בתקופה זו, בעד ייצוב המצב הקיים למשך תקופה. וזה מפני שזוהי תקופה של התבססותנו.

כמובן, מדיניות זו מחייבת ניצול כל מערכת מסיבות לטובת איזו מטרה יסודית. אם תפרוץ מלחמה, אנחנו ננסה לנצל גם מצב של מלחמה בעולם לטובת התבססותנו והתבצרותנו. אנחנו עכשיו מצווים לעשות הכל על מנת לנצל מצב של ערב מלחמה להתבססותנו והתבצרותנו לא רק מפני שמצב ערב מלחמה מאיים עלינו ואנחנו צריכים להתכונן, אלא אולי גם מפני שזה פותח בפנינו אפשרויות, מפני שהכיוון הראשי שלנו הוא התבססות, התבצרות, שליחת שורשים בארץ, פיתוח, זיון. כל הדברים האלה מרחיבים את כוחנו הממשי, מגדילים את הפוטנציאל שלנו.

אבל ישנה שאלה למה מתכוונים מלכתחילה ומה עושים בדיעבד. אם יש מצב כזה ננצל גם אותו, אבל השאלה אם אנחנו מעוניינים בזה. אנחנו איננו מעוניינים בזה. אנחנו מעוניינים בקשר חופשי עד כמה שאפשר עם ארצות תבל, לשם עלייה, לשם מסחר, לשם משלוח הון. אנחנו מעוניינים שהניגוד בין המזרח והמערב לא יחריף כי זה מקשה עלינו, זה פותח פתח לסכנות חמורות.

אני רוצה לפרט יותר את העיקרון הזה. יש למדינת ישראל עניין יסודי שהשטח הסובייטי לא יתרחב בעולם, לא רק מפני שכל התרחבות של שטח סובייטי עכשיו פירושה התקרבות למלחמה, ויכולות להיות צורות של ההתפשטות הזאת שיעשו את המלחמה הזאת לגמרי לבלתי נמנעת ויביאו לידי התפרצות מלחמה מיד, וזה עלול להכות אותנו. לא רק מפני זה, אלא גם מפני זה שהתפשטות סובייטית, בייחוד בשטחים מסוימים, בעיקר באירופה, גם אם לא תביא לידי התפרצות מלחמת עולם אזי מבחינת טובתה של מדינת ישראל יש בזה :יעיל (אפקט) שלילי בהחלט.

נתאר לעצמנו מה היה המצב לו רומניה ופולין לא היו תחת משמר סובייטי. לו היה כדבר הזה, היה כל משטר העלייה מרומניה ומפולין חופשי. אומנם גם עכשיו ישנה עלייה מרומניה ומפולין, אבל זה עניין הנתון לחסדים ולשיגיונות של משטר מסוים. אבל לא רק זה. לולא היה בארצות אלה משטר סובייטי היה יכול להיות לנו קשר עם היהדויות האלה, ואז הן היו יכולות לשמש מקור של כוח אדם, מקור של עזרה כספית, מקור של הון, והיתה לנו אפשרות של השפעה על היהדויות הללו. כיום הדבר היחידי אשר מקשר אותנו עם הארצות הללו הוא אותה העלייה אשר ישנה משם. אבל העלייה הזאת לא באה לחזק את הקשר שלנו עם היהדויות האלה, אלא באה כדי לנתק אותנו מהיהדויות האלה.^[4] כל אפשרות של הסתייעות במדינות האלה מצומצמת ומוגבלת מלכתחילה.

לעומת זאת, נתאר לנו לרגע שאיטליה וצרפת נהפכות לחלק מהגוש הסובייטי באירופה.^[5] נתאר לעצמנו איך הדבר הזה מוכרח לפגוע בנו. ואני מדבר כיהודי וכישראלי, לא כאדם סתם בעולם, אשר יכולות להיות לו השקפות שונות על הנעשה בעולם. אני מדבר כיהודי וכישראלי, כבן לעם וכחבר לתנועה [הציונית] אשר לקחו על עצמם משימה מסוימת דווקא באמצע המאה ה־20, במצב הנתון בעולם, אשר ללא ספק יש לו השפעה רבה על גורל המשימה הזאת. וברור מה פירושה של השתלטות סובייטית. פירוש הדבר ניתוק הקשר עם היהדות, חוסר כל אפשרויות להסתייע, חוסר כל חופש עלייה.

אבל לא רק זה. גם כל משטר היחסים שלנו עם הארצות בתור ארצות הוא אחר לגמרי. כאשר אנחנו באים לצרפת אנחנו מקבלים אשראי, מקבלים מילוות, רוכשים כל מיני דברים בצורה זו או אחרת. יתר על כן, כאשר אנחנו באים לארץ כצרפת, לארץ כאיטליה, אנחנו חופשים להתהלך בארצות האלה, חופשים להתקשר עם מומחים, עם בעלי הון, מבלי שנצטרך לשלם בעד זה איזושהי תמורה לממשלה. אנחנו לומדים שם, אנחנו מגייסים את אוצר המוח של הארצות האלה כאשר רצוי לנו. אם נתאר לעצמנו התפשטות יותר מרחיקה לכת, אם נתאר לעצמנו התפשטות סובייטית על אנגליה, על ארצות אחרות, התמונה נעשית יותר ויותר קודרת ואנחנו מרגישים איך עניבת החנק מתהדקת מסביב לצווארנו באופן הפשוט ביותר.

ואפילו לגבי גרמניה. ניתן את דעתנו על ההבדל כיום בין גרמניה המערבית לגרמניה המזרחית. בכל זאת, בגרמניה המערבית השגנו משהו במובן של שחרור נכסים יהודיים כתשלום פיצויים. ויש לנו סיכויים כלשהם לבוא לחשבון עם העם הגרמני ולקבל איזה שילומים. כמובן, להלכה אנחנו מציגים את התביעה לגבי שני הצדדים. אבל למעשה יש לנו סיכוים - במידה שיש לנו סיכויים - רק לגבי החלק המערבי. העניין שלנו מבחינה יהודית וישראלית הוא נגד ההתפשטות הסובייטית בעולם. העניין שלנו בוודאי נגד כיבוש ישראל, נגד כיבוש ישראל על ידי מישהו, אבל המצב הוא שישראל איננה מועמדה להיות נכבשת על ידי ארצות הברית על מנת שארצות הברית תשלוט עליה, תכפה עליה, תטיל עליה משטר אחר מהמשטר הרצוי לה.

אמרתי שהמצב מלא נעלמים. מי יודע באיזה כיוון ילך הצבא הסובייטי. יכול להיות שהוא יניח אותנו לנפשנו, יכול להיות שלגמרי לא ילך לסואץ. כל האפשרויות האלה קיימות, ובוודאי אנשי התכנון במטה נתנו דעתם על הדבר, אבל אי-אפשר להוציא מהחשבון אפשרות של פלישה, של כיבוש ופלישה לשם השתלטות. העניין היסודי של מדינת ישראל הוא נגד כיבוש כזה, נגד השתלטות כזאת, גם כמדינה קיימת ועומדת וגם כמדינה נבנית ומתפתחת. כמדינה קיימת ועומדת יש לה משטר שלה, אם לטוב או רע. ברור שבמשטר זה יבוא שינוי מבחוץ על ידי הסתייעות במיעוט קטן מבפנים. אבל זה יהיה בניגוד גמור לרצון תושבי המדינה. ויהיה בזה ניתוק הקשר בין ישראל ומקורות היניקה שלה.

בדרך כלל, בשתי מלחמות העולם הקודמות הגוש הרוסי כבש כיבושים. מלחמת העולם הראשונה הביאה את רוסיה הסובייטית לעולם. אלמלא מלחמת העולם הראשונה מי יודע אם היתה באה רוסיה הסובייטית לעולם, אם היה ממוגר הצאריזם. ברית המועצות היא פרי מלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראשונה היתה הקטליזטור הגדול. אם לא הולידה את ברית המועצות היא לפחות יילדה אותה. היא היתה המיילדת של ברית המועצות. כתוצאה ממלחמת העולם השנייה כבש השלטון הסובייטי שטחים נוספים, חשובים מאוד, באירופה ובאסיה ועדיין תהליך זה נמשך והולך.

אנחנו מוכרחים לתאר לעצמנו אפשרות שמלחמת העולם השלישית שוב תרחיב את מסגרת השלטון הסובייטי. קשה לתאר ולהעלות על הדעת, שבמלחמת העולם השלישית אמריקה תיכבש על ידי ברית המועצות, או שבאמריקה תהיה מהפכה סובייטית. שום דבר איננו בלתי אפשרי, אבל קשה להעלות דבר כזה על הדעת. זוהי אחת האפשרויות הרחוקות ביותר. לעומת זאת, אפשרות של כיבוש המזרח התיכון על ידי ברית המועצות, שגם כן איננה ודאות, זוהי אפשרות קרובה יותר. כך שאם לנסות לראות את האפשרויות השונות, אזי תיתכן אפשרות שארץ-ישראל נכבשת על ידי ברית המועצות ואמריקה נשארת בלתי כבושה, זאת אומרת שמנתקים אותנו ממקור היניקה העיקרי שלנו, זאת אומרת שמצמיתים את גידול מדינת ישראל, את כל תהליך בניינה, אם מנתקים אותנו מאמריקה בכלל ומיהדות אמריקה בפרט. אלה הם הדברים אשר מכריחים אותנו להיות נגד מלחמה, נגד התפשטות סובייטית, נגד כיבוש ישראל.

לעומת זאת, אנחנו נגד מלחמה יזומה מצד המערב. ויכול להיות חשבון כזה מצד המערב - היות שיש תהליך של התפשטות סובייטית, והוא מוכרח להימשך אם לא ייעצר, והוא מביא לידי מתיחות כזאת שאין לשאתה, והוא מחבל בכל החיים הבינלאומיים, מטיל על הארצות העומדות בפני סכנה של כיבוש מעמסה שאי־אפשר לשאתה בלי הורדת רמת החיים וכולי וכולי, מוטב להביא לידי התפרצות מלחמה בכדי לגמור פעם את הדבר הזה. האינטרס של מדינת ישראל הוא נגד מלחמה יזומה כזו, אפילו אם זה יעלה לעולם במתיחות. שוב, מפני הטעם שאנחנו בתקופת הילדות שלנו ואנחנו רוצים להתבגר לפני שיבוא איזה זעזוע, ואנחנו רוצים שבינתיים יהיה שלום. אם לא שלום - לפחות שלום יחסי, שהעניינים יישארו מיוצבים בעולם.

העניין היסודי שלנו הוא נגד התקשרות גמורה, החלטית מראש. ברור שלא באה בחשבון לגמרי, נוכח מצבנו הגיאופוליטי - גם אם היתה באה בחשבון מבחינה פוליטית ואידיאולוגית - התקשרות מראש עם ברית המועצות. אם בכלל לדבר על התקשרות מראש, אזי באה בחשבון כדבר מעשי התקשרות מראש עם מעצמות המערב. העניין שלנו הוא נגד התקשרות כזאת מראש, מפורשת, גלויה, החלטית. מדוע? איננו יכולים להתקשר בהתקשרות החלטית כי איננו יודעים איך ייפול דבר במלחמה. אבל העיקר - איננו יכולים להתקשר מפני שאיננו יודעים אם תפרוץ מלחמה ומתי תפרוץ. אם מדברים על התקשרות צריך לעשות חשבון פשוט של ברי ושמא. שמא - שמא תפרוץ מלחמה ואז זה יועיל לנו. ברי שבינתיים אנחנו מציגים את עצמנו ככוח אויב לברית המועצות, ומזה נובעים סכסוכים בינלאומיים חמורים מאוד אשר יכולים להשתקף השתקפות חמורה על מצב יהודי ברית המועצות, על מצב יהודי ״הדמוקרטיות העממיות״, ולא רק בענייני העלייה. אין לי כל ספק, שלזה יכולה להיות השפעה ממארת, מחסלת, על העלייה.

אנחנו צריכים לחרוד מאוד לגורל יהדות ברית המועצות ולהשפעה על מעמדה של יהדות זו. ואני מתכוון בזה לגורל אותם העממים אשר ברית המועצות בזמן המלחמה לא ראתה אותם כנאמנים במלחמה נגד היטלר ואשר עשתה בהם מה שעשתה.^[6] החרדה שלנו ליהדות ברית המועצות מוכרחה לעצור אותנו מלנקוט עמדה אויבת וגלויה לברית המועצות. היא איננה יכולה להביא אותנו לידי הסכמה עם התפשטות של ברית המועצות, אבל לעומת זה אין הדבר יכול להביא אותנו לידי חיוב יוזמה של המערב בהתפרצות מלחמה.

וכשם שלא רצויה לנו שום התקשרות מפורשת מראש עם המערב כך, לפי דעתי, לא תיתכן הכרזה מראש על ניטרליות שלנו. קודם כל, היא לא תיתכן מפני שהכרזה כזאת אינה רצינית. עניין הניטרליות איננו תלוי אך ורק במי שמכריז על ניטרליות. זה תלוי בהסכמת העולם הסובב אותו לכבד את הניטרליות שלו, אחרת אין זו ניטרליות. שנית, גם הכרזה על ניטרליות איננה פותרת בשום פנים ואופן את המכריז על ניטרליות מדאגה מה יהיה באם יותקף, גם אינו מוציא אותו מדאגת ההתכוננות לקראת מלחמה, מדאגה לעזרה במלחמה. העם הניטרלי ״פר־אקסלנס״ בעולם, העם השווייצרי, היה העם אשר בהתכוננותו למלחמה אולי הגיע לשיא. עד כמה שידוע לי, היו מגוייסים בשוויצריה במלחמת העולם השנייה 800 אלף איש. זהו אחוז עצום לגבי הארץ הזאת ואוכלוסייתה, ומנוי וגמור איתה היה להילחם באם תותקף, אבל אין כאן אך ורק שיקול זה שהוא שיקול סופי.

אנחנו נכנסים לתקופה שבדרך כלל נצטרך לנהוג בה גמישות רבה, ואיננו יכולים להתעלם מהגמישות שגילו הרבה גורמים, הן במלחמת העולם הראשונה והן במלחמת העולם השנייה, ומהקפיצות שחלו במלחמת העולם הראשונה של גורמים גדולים, ומהקפיצות שחלו במלחמת העולם השנייה של גורמים עצומים כברית המועצות מן הקצה אל הקצה. ואין אנחנו יכולים לחשב את דרכנו מהתחלה עד הסוף, אלא בכל שלב ושלב שבו אנחנו זקוקים לעשות את חשבון דרכנו לאור המטרה המרכזית שלנו: לחיות, להישאר בחיים, אבל להתחזק, ולהתבצר ולראות מה אנחנו יכולים לעשות בכל שלב ושלב על מנת להישאר בחיים, אבל גם לפתוח פתח להתגברות. מבחינה זו הכרזה זו שלנו על ניטרליות, האומרת פניית עורף מפורשת למערב, התנערות גמורה מהמערב, אסורה לנו מפני שהיא עלולה להכות אותנו מכה אנושה מאוד ולגרום נזק אשר לא יירפא.

אם תפרוץ מלחמה או לא זה עניין לניחוש, עניין לחזון, עניין לחשבון, אבל דבר הימצא העולם בתקופה של ערב מלחמה הוא עובדה ניצחת. העולם נמצא במצב של ערב מלחמה. מצב זה של ערב מלחמה איננו מוכרח להסתיים במלחמה, אבל הוא עצמו עובדה קיימת ועומדת. הוא עובדה קבועה. הוא עובדה מכרעת בחיי עמים ומדינות, בחיי העולם כולו. זה קובע את רצונם הנפשי של עמים. זה קובע את המדיניות שלהם. זה קובע סידורים מעשיים שלהם. זה קובע את אופי חייהם הכלכליים. זה קובע את כל חששותיהם ואת כל פעילותיהם.

אני חילקתי בנאומי בכנסת[7] את כדור הארץ ל״עולם סגור״ ול״עולם פתוח״. השתמשתי בהגדרות אובייקטיביות, לא סובייקטיביות, עובדתיות בלבד. אבל אין להשוות את כוחו החיוני, המפרה, המגייס של הקשר שלנו עם העולם הפתוח לתפקיד שממלאים בחיינו הקשרים המצומצמים עם העולם הסגור. אנחנו זקוקים לנשק. אנחנו זקוקים למלאי לשעת חרום. אנחנו זקוקים לעזרה כספית רחבה, ממלכתית. אנחנו זקוקים להספקה סדירה, להמשך הספקה סדירה, ואנחנו זקוקים לכסף יהודי. אולי אפשר לסכם את הדברים שאנחנו זקוקים להם בחמשת הדברים האלה, וכל זה ייתכן רק במסגרת העולם הפתוח. העזרה הזו תיתכן אך ורק באקלים מסוים של יחסים. והעובדה שהעולם הפתוח, הגורמים המרכזיים שבו, נמצאים במצב של תכונה למלחמה, קובעת את אופי האקלים הזה. אם נוציא את עצמנו מן האקלים הזה אנחנו מקפחים במו ידינו את אפשרויות העזרה. אם נחזיק את עצמנו באקלים הזה, אנחנו מחזיקים את כל צינורות העזרה האלה וגם פותחים פתח להרחבתם. והעזרה הכרחית לא רק מפני שאנחנו נמצאים בתהליך כביר של גידול, דבר כזה שלא היה דוגמתו בחיינו, שלא היה דוגמתו מבחינה יחסית בחיי כל אומה ולשון. המצב של ערב מלחמה מכביד עלינו והוא מחייב אותנו להתחשב במצב ולהביא בחשבון את התנאים האלה, אשר בלעדיהם לא תיתכן עזרה לנו. העזרה לא תינתן לנו, ולא רק זה, אלא ייעשה הכל למנוע אותה מאיתנו - אם ייווצר הרושם שאנחנו אויבים בפועל או בכוח.

ואל נרחיק בזה בכיוון של הפרדה בין עזרה יהודית ועזרה כללית. להיפך, במידה שהולך ומשתרר בעולם הלך רוח של ערב מלחמה, הולך ומצטמצם המרחק בין שני אלה ומשתלטת יותר הזהות. אינני רוצה להיכנס כאן בניתוח יותר מפורט של יהדות ארצות הברית. אפשר היה לומר בזה דברים מעניינים ואפשר היה להבדיל בין יהדות ארצות הברית ויהדות אנגליה, אבל הדברים בעיקרם דומים, ויהדות ארצות הברית יכולה היום להתגייס ולגייס לנו עזרה. ולו שלטונות ארצות הברית היו רוצים, הם היו יכולים להפסיק את העזרה.

אבל אני מדבר מבחינת ארצות הברית עצמה. היא תוכל להמשיך בעזרה זו אך ורק אם יהיה ברור לה שזה נעשה באקלים התכוננות אמריקה למלחמה ולא בניגוד לאקלים הזה. העזרה תפסק לגמרי וייעשו כל המאמצים לחבל ולהזיק אם ייווצר הרושם שאנחנו עלולים להזיק.

אבל אני אומר יותר מזה. העזרה הזאת לא תינתן, או לא תינתן במלואה, אך ורק בהכרה שאנחנו לא אויבים, אלא היא תינתן אם ייווצר הרושם שאנחנו ידידים. בכל הארצות המתכוננות למלחמה, כדבר המובן מאליו הולך ומשתלט השיקול הביטחוני, השיקול ההגנתי. הדבר הזה מקבל ביטוי ארגוני ממשי מאוד. כל מערכות החיים, כל ענפי הפעולה, הכלכלה, כל מערכת הייצור, כל הטכנולוגיה, כל המנגנון המדעי, נעשים כפופים לא רק לשיקול הביטחוני, אלא נעשים כפופים למוסדות השלטון הממונים על הביטחון. וכל אזרח פטריוטי אשר נקרא עכשיו לעזרה החורגת ממסגרת הפעולות הסדירות של ארצו, של מדינתו, שואל את עצמו ומוכרח לשאול את עצמו: האם הדבר הזה הוא בהתאם לכיוון הכללי או לא?

אנחנו כולנו קראנו בעיתונות את ההודעה המדוייקת של אנגליה ואמריקה המבשרת השתלטות של שתי המעצמות האלה על מקורות המיצרכים ועל חלוקתם, וברור מתוך איזה שיקולים הן תעשינה את חלוקתם. ברור שבאירופה המערבית קמה מחאה כנגד הדבר הזה, כי לא כל המדינות כלולות בברית האטלנטית, ובוודאי תימצא איזו מסגרת לחלוקת המזון לארצות אלה. אבל ברור שבלי מסגרת הדבר לא יישאר. בארצות הברית גופא כבר היום אי־אפשר להשיג איזה חומר־שהוא, אי־אפשר להזמין איזה תוצרת תעשייתית בלי מה שהם קוראים Defense Order, כלומר, אישור מאת משרד הביטחון של ארצות הברית. ואנחנו ניתקל בזה יותר ויותר על כל צעד ושעל. העובדה שארצות הברית וגם אנגליה אינן מוכנות עדיין לקבוע מסמרות לגבי הגנת המזרח התיכון היא מבחינה ידועה כיום עובדה חיובית בשבילנו, היא פוטרת אותנו מכל התחייבות מראש ונותנת לנו חופש פעולה ידוע. אבל אין אנחנו נשארים לגמרי חופשיים מהגבלות אם ברצוננו להמשיך במפעלנו בתוך תקופה של ערב מלחמה, למרות מצב זה.

ואני מגיע למסקנה שעלינו לחתור למקסימום של עזרה במינימום של התחייבות מראש. אבל עלינו לדעת: שכשם שיש צורך להישמר מהצהרות מרחיקות לכת של התחייבות מפורשת, כך עלינו מאוד להישמר ולהיזהר מהצהרות מפורשות של אי־התחייבות, של אי־התקשרות, של עמידה מנגד, של ניטרליות - גם לאלה וגם לאלה - דבר זה עלול להיות בנפשנו בתקופה המתוחה מאוד, העדינה מאוד, המסובכת מאוד שאנחנו נמצאים בתוכה עד כמה שאפשר בלי הצהרות סיטוניות, מפוצצות. מצב הדברים כיום הוא כזה שאנחנו איננו עומדים בפני לחץ להשמיע הצהרות כאלה, ואנחנו צריכים להשתדל להמשיך להשתדל עד כמה שאפשר בלי התחייבויות, להשאיר לעצמנו את חופש הפעולה, עד כמה שאפשר בלי יצירת עובדות חותכות ובולטות, שהן כשלעצמן מצהירות הרבה יותר מאשר כל דבר שפתיים. הבחנה בין תקופת ערב מלחמה ובין תקופת המלחמה, אבל ידיעה ברורה שגם תקופת ערב המלחמה מסייגת מאוד בפילוס דרך בתקופה זו לאור האינטרסים שלנו.

אני רוצה לומר לסיום, שלתקופה הזאת ברור שהאחריות הממלכתית בכלל גוברת והולכת, האחריות לחישוב המדיניות, האחריות לביצוע זהיר ומחושב של המדיניות הנקבעת. האחריות לייצוג הולכת ועולה, ואת האחריות לייצוג אני כולל לא רק מפני שאנחנו נמצאם סביב השולחן הזה, אלא מפני שאנחנו נמצאים בתקופה הזאת, ויש להדגיש במיוחד את אחריותם של הנספחים הצבאיים. תפקידם בטבע הדברים אינו יכול בשום פנים ואופן להצטמצם בקשר צבאי, מודיעין צבאי, לימוד צבאי. הוא נהפך לתפקיד מדיני מובהק.

בזה אינני רוצה לשחרר אותם מקורטוב של זיקה ומשמעת לנציגים הדיפלומטיים. להיפך, אני רוצה להגביר את הזיקה ואת המשמעת הזאת דווקא בתקופה הזאת. זאת אומרת, מבחינת הזיקה והמשמעת לנציג הראשי בכל אתר ואתר, בכל בירה ובירה. הרי עם כל התרחבות שטח הפעולה של הנספח הצבאי, דווקא בתקופה זו חופש הפעולה שלו מוכרח ללכת ולהצטמצם. בתנאים כתיקונם הוא יכול לעשות הרבה יותר דברים על דעת עצמו בתחום האבטונומי שלו מאשר בתקופה זו. באשר אין צעד, אין שאלה, אין שיחה, אין תשובה, שאין להם אופי מדיני מובהק ושלא מוכרחים להביא את הצד שכנגד למסקנות מדיניות כלפי עמדתנו.

דווקא בתקופה זו אין אפשרות להפריז בהתייעצויות מראש ובתיאום, אבל הנספח הצבאי חייב יחד עם זה לדעת, שהתקופה הזאת באה לא רק להגביל אותו, לסייג אותו, היא באה גם להרחיב מאוד את שטח פעולתו, להעלות מאוד את חשיבותה ולהטיל עליו אחריות הרבה יותר גדולה. זה בד בבד עם עליית קרנם והתרחבות השפעתם של מוסדות הביטחון בכל מדינה ומדינה, [שכן] הרבה יותר תלוי במוסדות הביטחון, ולכן גם יותר תלוי בשבילנו בקשרים שלנו איתם. והנספח הצבאי חייב מתוך כך לגשת לתפקידו לא רק מנקודת מוצא צבאית, שהיא בשבילו כמובן הראשונה, ובהרבה דברים העיקרית, אלא מתוך שיקול כל צורכי מדינת ישראל.

נניח, אם אנחנו זקוקים למלאי של חיטה בתנאים כתיקונם אין זה מבצע צבאי כלל וכלל, ואין זה צריך לעניין את הנספח הצבאי. יש לזה משרד חקלאות, ואם זה עולה בכסף יש לזה משרד האוצר, ואם זה כרוך במשא ומתן בינלאומי יש לזה משרד חוץ. אבל בתקופה שהשאלה אם נקבל מארץ מסוימת מלאי של חיטה, או לא, תלויה בהמלצה חיובית של משרד הביטחון שלה, באשר משרד החוץ שלה יאמר ״אני אתן חיטה למדינה הזאת רק אם אני בטוח שהיא לא תשמש את אויבינו או, יותר מזה - רק אם אני בטוח שהיא תשמש רק את ידידינו״, ואז מנגנון הקשר שלו עם המוסד הזה מוכרח לציית לציווי הזה ומוכרח להביא אותו בחשבון. ויכול להיות, שהנספח הצבאי באיזושהי שיחה צבאית טהורה אשר מתנהלת באיזה מקום יכול ליצור רושם כזה אצל הצד שכנגד, שיביא אותו לידי אי־אישור ההחלטה לאפשר לנו להשיג מלאי של חיטה. הוא חייב לדעת מהם הדברים העומדים על הפרק במדינה, במה תלוי קיומה, והוא חייב לא רק לעזור לנציגות להשיג את ההמלצה, אלא הוא צריך לדעת שבשיחה שלו על אימונים או על השגת ידיעות הוא יכול לנקוט לשון כזו אשר תהיה לרועץ לדבר הזה, והוא צריך להתחשב בזה.

מבחינה זו צריך לברך במיוחד על הכינוס הזה אשר נתכנס בשעה כזו. אפשר להגיד שכל שעה היתה שעתו של כינוס כזה, אבל מאחר שרכשנו ניסיון של שנה שנתיים, חשוב שהאנשים העוסקים בדבר יתכנסו, יבואו בקשר עם המטה הכללי ועם המוסדות השלטוניים האחרים. אבל ישנה חשיבות מיוחדת לכינוס הזה באותה תקופה שאנחנו עומדים בפיתחה, בעצם אנחנו כבר עומדים בתוכה, לשם האחדת הגישה שלנו והגברת הכרת האחריות בתוכנו.

 

בתום נאום שר החוץ נטלו את רשות הדיבור אלוף־משנה שלום עשת, ראש אגף תיכנון במטכ״ל; סגן אלוף יהודה בן-דוד, ראש ענף תיכנון מלחמה באגף התיכנון; אלוף מרדכי מקלף, סגן הרמטכ"ל וראש אג״ם; וסגן-אלוף מרדכי גיחון, ראש ענף מחקר באגף המודיעין. שר החוץ הגיב על דבריהם.

 

שר החוץ משה שרת: אני רוצה להעיר הערה בשולי הסקירה ששמענו. אני בפתיחתי לא נגעתי באפשרות של התקפה ערבית על ישראל לרגל הזדמנויות שמלחמת עולם חדשה יכולה ליצור, כי התרכזתי בהיקף העולמי הכללי. אבל אני רוצה שיהיה ברור, כי אני בהחלט מסכים שאנחנו עומדים בפני סכנה כזאת, ואנחנו צריכים לחשב את דרכנו לקראתה.

אני סבור שאחד הגורמים לסירוב הערבים להיכנס איתנו במשא ומתן של שלום הוא הציפייה לאותה שעת כושר מהפכנית חדשה, שמלחמת עולם עלולה ליצור, בשביל יצרי הנקמה והרסטורציה הערביים, ואפשר להסתמך בעניין זה על יחסים שלנו בעבר עם הערבים שתמיד, בשעת התקדרות האופק הבינלאומי, הרצון להתפשר ולהתפייס עם היהודים היה נמוג והיצר להשתלטות ולהתפשטות היה גובר.

לפי דעתי על הנספחים להקדיש תשומת לב מיוחדת לעניין זה ולא לחדול מלהציג את הדברים האלה בפני אנשי דברם ולהטריד אותם בזה. ייתכן שדברים אלה ייתקלו בחוסר כל החשבה מצד החוגים הצבאיים הבריטים והאמריקאים, וייתכן גם הצרפתים והטורקים. וייתכן שינסו לבטל את ההנחה הזאת בהסתמכם על ההצהרה המשולשת^[8] וכדומה. אינני יכול לדרוש מהנספחים הצבאיים שהם ייקחו בקבלנות את הדבר הזה על עצמם, לשכנע את אנשי דברם בסכנות הללו. על כל פנים, הם צריכים לנסות לשכנע שדבר כזה ישנו. ייתכן שהם [גורמי החוץ השונים] יראו זאת כאי-רציונלי, אבל הם צריכים לקבל את הדבר כגורם קיים ועומד, אשר ישראל חוששת מזה והיא מביאה זאת בחשבון בתכנון. יש לנו ניסיון בדברים כאלה. לא תמיד אנחנו משכנעים את הצד שכנגד בצדקת ההערכה, אבל אנחנו מצליחים לשכנע אותו בקיום הדבר.

אביא לדוגמה את הוויכוח המר שהיה לנו עם הערבים בעצרת האחרונה בשאלת החזרת הפליטים, ויכוח אשר הצלחנו להזיז בו את הדברים קדימה מבחינה זו שהורדנו את ערך המניה הזאת בשוק. לא עשינו זאת בזה ששיכנענו שאנחנו צודקים, אבל שיכנענו בזאת שכאשר אנחנו אומרים ״אנחנו לא רוצים״, הדבר אצלנו מנוי וגמור ויצרנו, רושם שזה מאוד רציני. כך גם בעניין הזה. גם אם לא נשכנע שאומנם קיימת סכנה כזאת, חייבים אנחנו לנסות [לשכנע] שאנחנו חוששים מסכנה כזאת באמת.

להלן נשאו דברים אלוף־מישנה חיים הרצוג, ראש מחלקת מודיעין במטכ"ל, אלוף דוד שאלתיאל, נספח צה״ל בפריס. שר הביטחון דוד בן־גוריון סיכם.