בעקבות עיקרי דברים שנאמרו בישיבת אבל של מרכז מפא"י ביום השבעה, כ"א באייר תשי"א, מאי 1951
נדמה לי כי תכונתו הנפשית והרוחנית הבולטת ביותר של דוד רמז הייתה עצמיותו, מקוריותו, שורשיותו העמוקה. אני זוכר כיצד ראיתיו בפעם הראשונה. היה זה ב-1919, באולם בית-הפועלים בפתח-תקווה, עם פתיחת הוועידה של הסתדרות הפועלים החקלאים אשר קדמה לוועידת היסוד של "אחדות-העבודה". הוא ישב ראש בערב הפתיחה. אחרי שנשא נאום קצר וישב, קם מחדש ואמר שתי מלים: "תיבחר הנשיאות!" לא אמר: "צריך לבחור את הנשיאות" או "אני מציע כי תיבחר הנשיאות", אלא בתכלית הצמצום ועל טהרת העברית: "תיבחר הנשיאות". ומייד חש כל מי שאוזנו קשובה לניב העברי המקורי, כי אין זה סתם צחצוח-לשון והתגנדרות בעברית צרופה, אלא זוהי דרך התבטאותו הטבעית של המדבר וכי לפניך עומד אדם מקורי, אשר הביטוי המחוטב, המצומצם והצירוף טבוע באופיו והוא צורך נפשי בשבילו.
מעטים הם האנשים בתוכנו אשר היו רחוקים כמוהו מכל שיגרה, מכל דפוס מקובל, מכל כלל ומידה השאולים מעולמם של זרים. היה ויכוח בוועידת-היסוד של "אחדות-העבודה" אם יש לקרוא לארגון החדש בשם "אחדות-העבודה" ותו לא, או מוטב להרחיב את השם הקצר והממצה הזה, אשר כה נתקבל על דעת רבים, על-ידי תוספת הגדרה. הוויכוח התחדד בשאלה אם בניסוח שם ההתאחדות החדשה יש לפרש בשם "סוציאליזם" או בשם "ציונות" או שמא מותר להניח כי הדברים מובנים ומובטחים מאליהם ואין צורך ב"שמות מפורשים". כידוע הוחלט לבסוף על שם ארוך למדי: "התאחדות ציונית-סוציאלית (כך גרסו אז במקום "סוציאליסטית") של פועלי ארץ-ישראל - אחדות-העבודה". אבל בוויכוח על ה"שם" אמר רמז: "אתם חושבים כי השם ישמרנו? ואני אומר לכם כי השם לא ישמרנו. ישמרנו השם משמירה כזאת!"
רמז חי תמיד בעולם של רוח כשם שחי תמיד בעולם-המעשה. אבל לגבי החיים בעולם-הרוח יש הבדלים בין בני-אדם. יכול שהעולם הרוחני כאילו כפוי על אדם והאדם כפוף לו. איש כזה מקבל עליו מראש עול משמעת של השכלה בהיקף קבוע והוא מקיים חובת הגות בנושאים מסוימים. ויש מי שיוצר את עולמו הרוחני מתוך עצמו וכאילו תוך כדי הילוכו - מתעטף במערכת ענייני רוח שהיא כולה שלו. משל למה הדבר דומה? יש מי שיושב בחדר סגור ואוכל רק ממה שמגישים לו - תפריט קבוע מראש. ויש המהלך בפרדס להנאתו ובוחר מן הפירות כאוות נפשו ואוכל מה שחומד לבו ומה שקוסם לעיניו. עם הסוג השני, הנדיר בימינו, נמנה דוד רמז. דומה כאילו מעולם לא היה בן איזו אסכולה או כפוף למסגרת כלשהי של השכלה מגובשת. כל ימיו חי עם ספרים, קרא והגה ורשם וכתב, אך תמיד מתוך חופש-הבחירה בספרי מקראו ולפי נטייתו הנפשית אחרי נושאי עיונו. הייתה לי ההזדמנות והזכות לעקוב אחרי סגולתו זו כאשר דרנו בכפיפה אחת במעצר לטרון.
בשיחות ובוויכוחים ידע את סוד הצמצום. ולא זו בלבד שהיה מדבר לרוב קצרות, אלא היה בוחר תמיד בדרך הקצרה ביותר אל העניין שנראה לו כמרכזי. הסתפק לא במועט אלא בעיקר.
העברית - אשר עיקר כוחה בביטוי התמציתי- הייתה אחת האהבות הגדולות של חייו. דיבורו העברי היה טבוע בחותם מיוחד של חן-ניב. שום פסולת-לשון לא דבקה בו בשטף שיחתו. בחיי-החולין התהלך ככוהן במקדש הלשון. חושו הלשוני היה דק מן הדק והוא שכבש לו את מקומו כמחדש-מלים מחונן ביותר. כל אחד מחידושיו הלשוניים המרובים היה אמצאה מבריקה וקליעה ישרה למטרה - ממונח ראשוני בפשטותו, כמו "כנס", ועד לצירוף מורכב ומחוכם, כמו "דחפור". שאיפתו לביטוי מושלם לא ידעה מצרים. לא היה דבר שכתב, ויהי רשימה קצרה ביותר, אשר לא תיקן בו ומחק והוסיף וחזר וליטש והעתיק ושוב הקציע ושיפר, עד שנחה דעתו - ואפשר לא נחה כלל, תוך קפידה קנאית על טהרת הלשון עם דאגה רגישה ביותר לחיותה וכמיהה לשיא שלמותה.
תבונתו הייתה שקטה ושיקולו מתון ומאוזן. כשם שחזר וניסח שוב ושוב את דבריו הכתובים כן חזר ושקל מחדש, חזר ואיזן, את העניין שבא לפניו עד שהגיע לקביעת עמדה. בתהליך השקילה הזאת הלך לאור השכל הישר והתבונה המעשית. השלם והמוצק שבו התבטאו בחתירתו אל הממוצע, הכללי והמאחד. בתנועת-הפועלים היה מאדוקי האיחוד, עומד תמיד הכן לניצול כל שעת-כושר להשגת יתר אחדות במחנה, ולא נואש מעולם מלהגיע תוך קפיצת-דרך לאדיר חפצו לאיחוד מקיף וגמור. ביישוב ובתנועה הציונית היה חלקו עם מקרבי הלבבות, עם נכוני השיתוף, עם דוברי השלום. עם כל היותו איש הוויכוח השנון, אשר מדי דברו על עניינים שבנפש התנועה והמפעל היישובי היה מתגלה בו מזג לוחם, הייתה כל מגמתו ליישר הדורי יחסים, להגיע לעמק השווה, להרחיב את מסגרת השיתוף באחריות. היה חסיד ההסכם החיובי, הפשרה הבונה. כך נהג בכל תפקידיו הציבוריים - כמזכיר הכללי של ההסתדרות, כראש הוועד הלאומי, כיושב-ראש הוועדה המתמדת של הקונגרס הציוני, ואחרון-אחרון - כשר בממשלת ישראל. בשיטתו זו ובמגמות אחרות של מחשבתו ופעולתו שחה לעתים נגד הזרם וידע את מר הבדידות. אך תמיד נשאר נאמן לעצמו, לא כפף ראשו, אלא הגן על אמיתו בעוז רוח שעורר כבוד ובעקשנות שהייתה למשל.
הבניין היה יסוד חייו. בתחום היצירה המשקית של ההסתדרות וחברת-העובדים היה איש היוזמה הנועזת, הדימיון הממריא, ההעפלה לגדולות. לא פעם זינק אל מעבר ליכולת הממשית המוגבלת ותוך היסחפות אחרי יצר ההגשמה התעלם מהתנאים שלא הוכשרו. בעולם-העשייה שבע נפל וקם. כישלון "סולל-בונה" הראשון היה לו לאסון אישי, אך זכה לראות שילומים בתקומתו של מוסד רב-אייל, ברוך-יצירה ויחיד במינו זה, כחול מאֶפרו, ובגידולו האיתן והמפתיע. תמורות וחוויות כאלו של שפל וגאות מינה לו הגורל במאמצים הנועזים לכיבוש השיט והטיס. מהתפקיד החלוצי והיוזם שמילא בהקמת חברות "נחשון" ו"אווירון" הגיע לביצעונות הכבירים של "צים" ו"אל-על". שני השמות הללו משלו הם - כשם שהוא שקרא שם למוסדות רבים אחרים בארץ - ושני המפעלים כאחד מגלמים בעיקרם את רוחו היוצרת. על הקמת שניהם ועל פיתוחם זכה לנצח כשר-תחבורה ראשון בישראל.
וכשם שזכה לאפשרויות רחבות ולהישגים בולטים בתחום הבניין הממשי עת כיהן כשר-התחבורה, כן ניתן לו לגלות את כושר-יצירתו בשדה-הרוח כשנעתר לחבריו וקיבל לידו את תיק החינוך והתרבות. התחלות חשובות של פעולה ממלכתית, בייחוד בהקניית הלשון ובהפצת התרבות בקרב המוני העולים, שלא כולן זכו להמשך, נשארו רשומות לזכותו האישית.
במותו נעקר מקרקע חיינו אילן עמוק-שורשים ורב-פירות.
הערות
דוד רמז נולד בקופיש (פלך מוהילוב) בי"ח באייר תרמ"ו (1886), עלה לארץ בפסח תרע"ג (1913), מת בירושלים בי"ג באייר תשי"א, 19 במאי 1951, נקבר בזיכרון-יעקב, מקום עבודתו הראשון בארץ.