חרסון – עין-סיניה – תל אביב

משה שרת (שרתוק)* נולד ב-10/10/1894 (ט"ו תשרי תרנ"ה) בעיר חרסון שבאוקראינה. אביו יעקב, מראשוני תנועת ביל"ו שעלו ארצה ב-1882, חזר לרוסיה כעבור שנים אחדות, והקים שם משפחה (שלוש בנות ושני בנים). ב-1906 חזר יעקב שרתוק ועלה ארצה, כבעל משפחה, ביחד עם משפחות אחותו ואחיו. כולם התיישבו בכפר הערבי עין-סיניה שמצפון לרמאללה, על דרך שכם.

משה הנער רכש בשנתיים שעשתה משפחתו בכפר את השפה הערבית על בוריה והיא שימשה אותו רבות בשנים הבאות.
ב-1908 עקרו שלוש המשפחות מעין-סיניה לתל-אביב, שם החל משה ללמוד בגימנסיה "הרצליה" והיה התלמיד המצטיין במחזורו – המחזור הראשון.

* משה שרתוק עיברת את שמו לשרת עם קום המדינה

התקופה העותמאנית

לאחר שסיים את חוק לימודיו ב-1913, החליט ללמוד משפטים באיסטנבול, בירת הממלכה העותומאנית, שארץ ישראל היתה אז חלק ממנה, כדי להכשיר עצמו לייצוג היישוב מול הכוח השליט. ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, חזר ארצה והיה מפעילי תנועת ההתעתמנות – קבלת הנתינות העותמאנית – תנועה שגרסה כי רק כך ניתן לבלום את גירוש התושבים היהודים, שרובם היו נתיני ארצות אויב, מהארץ. בתקופה זאת לימד תורכית בגימנסיה "הרצליה" ובבית הספר לבנות וסמינר "לווינסקי" בתל-אביב. ב-1916 גויס משה, יחד עם 120 מבוגרי גימנסיה '"הרצליה" ובית המדרש למורים בירושלים, לצבא העותמאני. הוא סיים קורס קצינים באיסטנבול והודות לשליטתו הטובה בטורקית, גרמנית, צרפתית וערבית שירת כמתורגמן בחזיתות מקדוניה, דרום עבר-הירדן וסוריה.

ימי לונדון

בתום המלחמה הצטרף למפלגת "אחדות העבודה" עם ייסודה, והשתתף בעריכת ביטאונה "הקונטרס". ב-1919 התקבל משה שרת לעבודה בוועד הצירים כעוזרו של יהושע חנקין, גואל האדמות. ב-1920 יצא ללמוד בלונדון מדעי המדינה, כדי להכשיר את עצמו לייצוג היישוב מול המדינה השלטת החדשה – בריטניה הגדולה. ב-1925, עם הקמת היומון "דבר" של הסתדרות העובדים הכללית, נקרא לשמש סגן עורך ראשי של העיתון וחזר ארצה. בתפקיד זה גם ערך את השבועון האנגלי של "דבר". ב-1931, כאשר התמנה ד"ר חיים ארלוזורוב למנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נקרא משה שרת לשמש כעוזרו ועקר עם משפחתו מתל-אביב לירושלים. ב-1933, לאחר רצח ארלוזורוב, נבחר ע"י הקונגרס הציוני להנהלת הסוכנות ולמנהל המחלקה המדינית

המחלקה המדינית

בעמדו בראש המחלקה המדינית ניהל שרת את המגעים עם שלטונות המנדט עד לצאת הבריטים מן הארץ במאי 1948. בשנים אלה התמסר להשגת זיכיון החולה, שהעניק לקרן הקיימת לישראל שליטה באגם זה ובסביבתו, לתכנון המדיני של מפעל "חומה ומגדל", שבמסגרתו הוקמו עשרות יישובים חדשים ברחבי הארץ – מנגבה בדרום ועד דן, דפנה וחניתה בצפון ויישובי בית-שאן במזרח – יישובים אשר היוו בסיס לגבולות מדינת ישראל בימים יבואו; להקמת נמל תל-אביב כאמצעי למניעת תלות של היישוב בנמלי יפו וחיפה, שהושבתו ע"י סוואריהם הערביים בשנות המרד הערבי (1936-39); ולהקמת חיל הנוטרים (משטרת היישובים העבריים) ששימש זרוע מגן חוקית, העמיד לרשות כל היישובים נשק מגן ואפשר לכל אנשיהם להתאמן ללא סכנת מאסר. כן ניהל ואירגן את הופעות מנהיגי היישוב לפני ועדות החקירה השונות שהגיעו ארצה מטעם בריטניה, ארה"ב והאו"ם

הבריגדה היהודית

גולת הכותרת של פועלו של שרת כמנהל המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית היתה מפעל ההתנדבות לצבא הבריטי בשנות מלחמת העולם השנייה. משה שרת ראה בהתנדבות צעירי היישוב למאמץ המלחמתי של בעלות הברית חובה מוסרית עליונה המתחייבת מן המאבק במפלצת הנאצית; תכלית מדינית – הצבת היישוב היהודי כשותף פעיל, תחת הדגל הציוני, בחזית המלחמה בגרמניה; ותכלית צבאית – מתן אפשרות לרבבות מבני היישוב לרכוש ידע צבאי וניסיון קרבי. ואכן מפעל ההתנדבות צלח מכל הבחינות האלה והגיע לשיאו בהקמת החטיבה היהודית הלוחמת ("הבריגדה") שלוחמיה הוצבו בחזית איטליה ומייד לאחר המלחמה נטלו חלק חיוני בהסעת שרידי השואה, במסגרת תנועת "הבריחה", מרחבי אירופה אל נמלי הים התיכון, לקראת העפלתם ארצה.

בשנות המלחמה ניהל משה שרת גם את שיתוף הפעולה החשאי עם גורמים צבאיים בריטיים, שבמסגרתו בוצעו פעולות צבאיות חשאיות ברחבי המזרח התיכון על ידי לוחמי ההגנה בפיקוד בריטי. אחת הפעולות הללו היתה אימון ושיגור צנחנים יהודים לאירופה הכבושה במטרה כפולה: שירות לבעלות הברית ומאמץ ליצירת קשר עם יהודים בשטחי כיבוש.

לטרון

אחרי המלחמה, כשהחריף מאבק היישוב בשלטון הבריטי, שדבק בביצוע המדיניות האנטי-ציונית של "הספר הלבן" מ-1939, דגל משה שרת בביצוע פעולות טרור מבוקרות נגד הבריטים במסגרת "תנועת המרי העברי". ב-29 ביוני 1946, כאשר ביקשו הבריטים לשבור את רוח היישוב ואת ארגון ה"הגנה" על-ידי חיפושי נשק ומעצרים המוניים של חברי פלמ"ח, ומעצר שורה של מנהיגי היישוב, היה משה שרת בכיר העצורים. הוא נכלא במחנה המעצר לטרון שבעמק איילון לארבעה חודשים

כ"ט בנובמבר

בלחץ הנסיבות ונוכח תביעת נשיא ארה"ב הרי טרומן להתיר עליית 100,000 עקורים, החליטה ממשלת בריטניה להביא את בעיית ארץ-ישראל לדיון באו"ם. משה שרת, שתמיד הכיר בחשיבות הזירה הבינלאומית, מילא תפקיד מרכזי במאבק המדיני באו"ם, שהוכתב בהצלחה ב-29 בנובמבר 1947 כאשר החליטה עצרת האו"ם ברוב של שני-שלישים לחלק את הארץ לשתי מדינות - יהודית וערבית

שר החוץ הראשון

ב-14 במאי עזבו הבריטים את הארץ. בו ביום הכריזה מועצת העם על הקמת מדינת ישראל. משה שרת התמנה באורח טבעי לשר החוץ של המדינה החדשה וניהל בהצלחה את המאמץ לקבלת ישראל כחברה בארגון הבינלאומי החשוב. כשר חוץ עיצב משה שרת את משרד החוץ והתמסר לקשירת קשרים דיפלומטיים סדירים בין ישראל ומדינות העולם. הוא היה שותף פעיל בהשגת הסכם השילומים עם מערב-גרמניה, שעליו חתם ב-1952 ביחד עם הקאנצלר כבנרד אדנאור.

פעולות התגמול

כשהביסה ישראל את צבאות ערב וחתמה הסכמי שביתת נשק עם כל שכנותיה, נתעוררה שאלת הקו המדיני-בטחוני שעל המדינה לנקוט לנוכח תופעת ההסתננות מעבר לגבולות, שהציקה קשות בעיקר ליישובי הספר. בשלב זה התפורר והלך שיתוף-הפעולה שהתקיים מאז 1933 בין משה שרת ובין המנהיג הבכיר ממנו, דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון. ראש הממשלה ועימו הקצונה הבכירה של צה"ל דגלו במדיניות קשוחה מול שכנותיה הערביות של ישראל, שמשטחיהן יצאו המסתננים, וצידדו בביצוע פעולות גמול צבאיות מכאיבות במטרה לבלום את תופעת ההסתננות. משה שרת שלל גישה קיצונית וגורפת זאת בטענו כי סופה מלחמה, שאותה פסל מכל וכל

ראשות הממשלה

בשלהי 1953 הודיע דוד בן-גוריון, במפתיע, על פרישתו מהחיים המדיניים ועל החלטתו להתיישב בשדה בוקר לאחר שמינה את משה דיין לרמטכ"ל ואת פנחס לבון לשר הביטחון – שניהם מראשי הדוגלים במדיניות ביטחונית קיצונית. מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שדוד בן-גוריון ומשה שרת היו שני מנהיגיה הבכירים, בחרה במשה שרת כיורשו של ראש הממשלה הפורש. מעתה היה ראש הממשלה ושר החוץ. אולם מינוי משה דיין ופנחס לבון, והעובדה שהכל ידעו כי משה שרת הוא ראש ממשלה על-תנאי – שכן לא היה ספק כי דוד בן-גוריון יחזור במועד כלשהו להיות ראש ממשלה – החלישו את מעמדו של שרת והקשו עליו לנהל מדיניות כרצונו.

עסק הביש

ביולי 1954, מאחורי גבו, הפעיל אגף המודיעין של צה"ל חוליית מודיעין וטרור במצרים, מתוך כוונה למנוע מבעד ממשלת בריטניה לפנות את בסיסיה הצבאיים שלאורך תעלת סואץ, כפי שהסכימה בחוזה שחתמה עם ממשלת מצרים., בסיסים שהיוו עד אז חיץ בין צה"ל והצבא המצרי. מצבע חוליית אמ"ן במצרים נכשל כליל וכונה מאז "עסק הביש". חבריה נעצרו, הועמדו למשפט, ונכלאו או הוצאו להורג. בישראל התעוררה שאלת האחריות הצבאית והמיניסטריאלית לכל הפעולה, והדבר הוליך לבסוף להדחת שר הביטחון פנחס לבון. באין איש זולת דוד בן-גוריון שייעתר למלא את תפקיד שר הביטחון שהתפנה, ומה גם בעת משבר מוסרי וארגוני בצמרת משרד הביטחון, אמ"ן והמטכ"ל, חזר דוד בן-גוריון משדה בוקר לממשלה ב-22/2/1955. בממשלה נוצרה אז קונסטלציה לא בריאה: דוד בן-גוריון, אבי המדינה, מצביא צה"ל במלחמת העצמאות, מנהיג המפלגה הראשית מפא"י ומי שללא ספק יעמוד בראש ממשלת ישראל הבאה לאחר בחירות יולי 1955, היה עתה שר הביטחון כפוף לראש הממשלה משה שרת.

פעולת עזה

משה שרת חש כי ידיו כבולות מול המנהיג החזק ממנו – הגם כפוף לו – ומה גם שמערכת הביטחון, ובראשה הרמטכ"ל משה דיין, ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס, עמדה כולה לימינו של דוד בן-גוריון. הוא פסל כמה וכמה פעמים הצעות למבצעים צבאיים גדולים, אך לא תמיד עלה הדבר בידיו. כך, כאשר הציע שר הביטחון ביצוע פעולת תגמול נגד הצבא המצרי לאחר חדירת חוליית מודיעין מצרית ורצועת עזה עד אזור נס-ציונה ורצח יהודי בידי אחת מאנשיה, אישר ראש הממשלה משה שרת את הפעולה, שנודעה לימים כ"פעולת עזה" (29/9/55). פעולה זאת, שבה נהרגו עשרות חיילים מצרים, השפיעה על החלטת נשיא מצרים, נאצר, לרכוש כמות נשק גדולות מברית המועצות – מבצע רכש שנודע כ"עיסקה הצ'כית.". מדינות האיפוק והדה-אסקלציה של משה שרת הוכתה קשות.

הסיבוב השני

תהליך התעצמותה הצבאית של מצרים עורר בישראל חרדה מפני "סבב שני", שבו עלול הצבא המצרי, המצויד בנשק חדיש ועדיף, לנחול ניצחון. מגמה זאת, שנשללה ע"י משה שרת, התחזקה כאשר אחרי הבחירות ב-1955 חזר דוד בן-גוריון, כמצופה, לראשות הממשלה ואילו משה שרת המשיך לכהן כשר החוץ. בשלב זה הציע בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה. שר החוץ שלל תוכנית זאת ושיכנע את רוב חברי הממשלה להצביע נגדה. כן עלה בידו להשיג רוב בממשלה נגד הצעת ראש הממשלה ושר הביטחון לכבוש רצועה המתמשכת מאילת ועד שארם-א-שייח' כדי לפרוץ באופן זה את המצור הימי המצרי על השיט לנמל אילת. בשני מקרים טען כי הביצוע יוליך למלחמה.

לאחר הלאמת תעלת סואץ נוצר בסיס לשיתוף פעולה צבאי בריטי-צרפתי-ישראלי נגד מצרים. בדעתו כי משה שרת עשוי לסכל שיתוף פעולה זה, לאחר שכבר הוכיח פעמים מספר את יכולות לגבש בממשלה רוב נגד מבצעים צבאיים שפירושם מלחמה ממש, החליט דוד בן-גוריון להדיח את משה שרת מכהונתו. משנוכח שרת כי המפלגה מתייצבת מאחורי המנהיג הראשון במעלה, התפטר ב-18 ביוני מהממשלה.

עתה יכול דוד בן-גוריון לממש את תוכניתו הגדולה. ב-29 באוקטובר 1956 פלש צה"ל לסיני וכבש את חצי האי בתוך ימים ספורים. ביומנו האישי רשם משה שרת באותם ימים כי בצאתה למלחמת ברירה עלתה המדינה על דרך פסולה בעיניו, אולם נוכח ההצלחה הכבירה של צה"ל, והתוצאות המדיניות והכלכליות החיוביות שהניבה מלחמה זאת, הוא הכיר בכך שהדרך חזרה לזירה המדינית ננעלה לפניו לתמיד. הוא גזר על עצמו שתיקה בנושאים מדיניים והתמסר לפעילות בזירות לא מדיניות. תחילה קיבל על עצמו את ניהול "עם עובד", הוצאת הספרים הגדולה במדינה, וב-1961 נעתר להתמנות יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית כדי להתמודד עם בעיות הקיום היהודי בתפוצות.

נאום כיסא הגלגלים

אולם בשנת חייו האחרונה, לאחר שכבר נתנה מחלת הסרטן אותותיה הקשים בגופו, חרג משה שרת משתיקתו בשאתו את אחד מנאומיו רבי ההשפעה והזכורים ביותר ("נאום כיסא הגלגלים"). היה זה כאשר בוועידת מפא"י ב-1965 שלל נחרצות את תביעת דוד בן-גוריון לכונן ועדת חקירה ממלכתית לחקירת ה"עסק הביש", קרא לו להאזין לרחשי הציבור, שנפשו נקעה מעיסוק מוגזם בפרשה זו, ותבע ממנו לא לכפות דעתו על הכלל תוך איומי פרישה. רוב צירי הוועידה הצביעו נגד דוד בן-גוריון, אשר פרש והקים מפלגה חדשה. הקרע בין משה שרת ודוד בן-גוריון לא נתאחה מעולם.

משה שרת נפטר ב-7 ביולי 1965 בעודו מכהן כיו"ר הנהלת הסוכנות היהודית.