ד"ר אייל כפכפי – חוקרת תולדות היישוב ותנועת העבודה ומרצה בבית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית באורנים.
שתי תפישות בלטו והתמודדו על הבכורה בצמרת המדינית של ישראל בתקופת פעולות הגמול לגבי השגת נשק חיוני לישראל בעת שהערבים התעצמו צבאית בסיוע המערב והמזרח כאחד.
הראשונה, שאותה גילם דוד בן-גוריון, הציגה את ישראל כמדינה לוחמת, המסוגלת להביס את מדינות ערב וזקוקה לנשק שבסיועו תוכל למלא תפקיד בשירות המדיניות הצרפתית, ולעיתים גם הבריטית, נגד הלאומיות הערבית, שערערה את המאחזים הקולוניאליים של שתי המעצמות האירופיות במזרחה תיכון ובאלג'יריה.
השנייה, שאותה גילם משה שרת, הציגה את ישראל כמדינה מתגוננת, הזקוקה לנשק בגלל האיום הערבי על ביטחונה, ולכן, וכן גם מתוך שיקול מרחיק-ראות של יחסי ישראל-ערב וחרף הפרובוקציות של הטרור הערבי, שאפה להקטין ככל שניתן את ממדי הפעילות הצבאית הישראלית נגד מדינות ערב.
ידה של האסכולה הראשונה הייתה על העליונה. משה שרת הודח מכהונת שר החוץ ובעקבות זאת ניצלו קברניטי ישראל את ההזדמנות שיצר משבר הלאמת תעלת סואץ על-ידי גמאל עבדול נאצר, כדי לפתוח במלחמת סואץ-סיני בשותפות עם צרפת ובריטניה. התחזית, שישראל תקבל נשק בכמויות גדולות לא כדי להתגונן, אלא כדי לתקוף, התגשמה.
הספר יצא בהוצאת העמותה למורשת משה שרת עם יד טבנקין – מכון ישראל גלילי לחקר מדיניות ההתיישבות, הביטחון והחוץ.
